הלוויה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף לווית המת)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מסע הלוויה של רבי נסים קרליץ
מסע ההלוויה של רבי עובדיה יוסף

הלוויה או לוויה היא מעמד שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. הלוויה נערכת בהתאם להלכות ולמנהגים שונים של קהילות ישראל.

הלווית המת היא מצווה גדולה, והיא נקראת: "חסד של אמת". שם זה הוא על פי דבריו של יעקב אבינו שציוה את יוסף לפני מותו: ”ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים” (בראשית|מז|כט|)

לרוב בהלוויה נוכחים בעיקר חבריו ובני משפחתו של הנפטר. במקרים בהם המנוח הוא תלמיד חכם ידוע או איש ציבור, או שהמוות אירע בנסיבות השייכות לציבור, כגון של פיגוע, פעמים רבות באים להלוויה גם רבים אחרים. מנהג ישראל שאנשי החברא קדישא העוסקים בקבורת נפטרים.

אף רבים מאומות העולם נוהגים לערוך הלוויה בהתאם למנהגים שונים, התלויים בעיקר בדת, בתרבות ובקהילה של הנפטר ושל קרוביו.

סדר הלוויה

לעיתים יוצאת ההלוויה מבית הנפטר, ופעמים אחרות היא יוצאת מבית הקברות או מבית הלוויות שיועד למטרה זו. יש הנוהגים לערוך "מסע הלוויה" בו שיירת המלווים יוצאת מבית הכנסת בו התפלל המנוח או הישיבה בה למד. ההלוויה קרויה גם "חסד של אמת". בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר כשהיא עטופה בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה משכן לנשמה נצחית. עם סיום הקבורה וסגירת הקבר בעפר - מתחילה האבלות. על פי מנהג ירושלים, צאצאי נפטר זכר אין מלווים אותו[1].

סדר ההלוויה והקבורה כולל מנהגים, ברכות ותפילות, ומשתנה במעט על פי מסורות שונות. ניתן למצוא שתי מסורות עיקריות - הספרדית והאשכנזית:

סדר הלוויה והקבורה על פי מסורת הספרדים:

ולאחר מכן סדרת פסוקים מסוימים ("גדל העצה" וכו').

  • אחד מאנשי חברה קדישא אומר קדיש "והוא עתיד".
  • בקשת מחילה מהנפטר/ת.
  • במהלך ההלוויה אומרים לנפטר - את מזמור צ"א בתהילים הנקרא שיר של פגעים, ולנפטרת - גם את פרק ל"א בספר משלי פסוקים י' - י"א הפותח במילים ”אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא”.
  • בירושלים נוהגים להקיף את מיטת הנפטר 7 פעמים ליד הקבר או בבית כאשר ההלוויה מתקיימת ביום.
  • לאחר הורדת המת לקבר אומרים "והוא רחום".
  • אומרים נוסח "צידוק הדין".
  • אומרים את נוסח ההשכבה.
  • האבל מברך "ברוך דיין האמת" ולאחר מכן קורע חולצתו כשהוא מעומד.

סדר ההלוויה והקבורה על פי מסורת האשכנזים:

  • זמן ומקום אמירת ההספד משתנה - ליד בית כנסת בו הנפטר התפלל או בחדר הספדים או ליד הקבר.
  • האבל מברך "ברוך דיין האמת" ולאחר מכן קורעים לו את חולצתו - לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין באותו אזור.
  • בזמן הוצאת ארון הקבורה אומרים את הפסוק מתהילים ”צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו” (תהילים פה, יד)".
  • כשארון הקבורה בחוץ אומר את משנת עקביא בן מהללאל מפרקי אבות.
  • חברה קדישא אומרים "גדל העצה" (ירמיהו לב,יט).
  • האבלים אומרים קדיש.
  • במהלך הלוויה אומרים לנפטר "שיר של פגעים" ולנפטרת, "אשת חיל".
  • לפני הקבורה אומרים "הילודים למות".
  • אומרים שוב "גדל העצה".
  • בימים שבהם לא אומרים תחנון בתפילת שחרית, מנהג ירושלים לעשות שבע הקפות סביב הנפטר, טרם הטמנת הגופה בקבר. המנהג מבוצע בשעות היום בלבד והוא שאוב מתורת הקבלה. איש החברא קדישא מניח שבע מטבעות כסף או נחושת על גופת הנפטר, והמלווים סובבים אותו לצד ימין. בכל הקפה נאמר פסוק אחר.
  • לאחר ההקפות ממהרים להוריד את הנפטר לקבר מפני כבודו, כדי שלא יתבזה. בזמן הורדת המת לקבר אומר החזן שלוש פעמים את הקטע "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית" מתוך תפילת תחנון.
  • מורידים את המת לקבר וכל הנוכחים מכריזים את שמו כמה פעמים. לאחר סתימת הגולל אומרים את תפילת ”הצור תמים פעלו” (דברים ל"ב, ד) ולאחר מכן הרב או האבלים אומרים "קדיש הגדול". בימים שאין אומרים תחנון אין אומרים הצור תמים פעלו, ותמורת קדיש הגדול אומרים קדיש יתום. לפי מנהג ירושלים אומר הציבור "לך לשלום ותנוח על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין". לאחר מכן איש החברא קדישא אומר "פלוני בן פלוני, אנו, חברא קדישא, מבקשים את מחילתך אם לא נהגנו בך לפי כבודך. נהגנו בך לפי מנהג ירושלים. היה מליץ יושר לאלמנה, לצאצאים, לאחים ולאחיות ולכל כלל ישראל. מפטרים אותו מכל החברות"[2]

בסיום ההלוויה נהוג שהגברים נעמדים בשתי שורות והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים ביניהם. בזמן שהאבלים חולפים על פניהם אומרים להם הנוכחים ”המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד”.

עם תום ההלוויה, חלים על האבלים דיני השבעה.

מנהגים נוספים:

  • כשעוזבים את אתר הקבורה, נהוג לצאת מבית העלמין בדרך אחרת מן הדרך בה באו.
  • נהוג לתלוש מעט עשב ולזרוק אותו לאחור.
  • ביציאה מבית העלמין, חייבים כל הנוכחים ליטול את ידיהם, שלוש פעמים בכל יד. נהוג להימנע מניגוב הידיים כסמל לצער והיגון בפרידה מן המת.
  • לפי מנהג ירושלים, כאשר ההלוויה עוברת מול כנסיית כל העמים שבמורד הר הזיתים, המלווים מקיפים את המיטה במעגל ועוברים ליד הכנסייה במרוצה.

הלוויה ממלכתית לאישיות רמת דרג במדינת ישראל נעשית על-פי נוהל חבצלת.

זה לעומת זה

הלוויה מוסלמית

הלוויה נוצרית

הלוויה הודית

הלוויה חילונית

מרבית הנפטרים היהודים בישראל, דתיים וחילונים כאחד, עוברים הלוויה בהתאם למנהג ישראל. בקרב החילונים יש הרחוקים מאד מהתורה, הבוחרים בקבורה חילונית, שבה כללי הטקס שונים מאלה של מנהג ישראל בכל הדורות, אם כי לעיתים נשענים מרכיבים מתוכו (כגון אמירת תחליף קדיש). בטקס החילוני אין הצמדות לכללים, וכל משפחה או קהילה מעצבת טקס כרצונה.

הלוויה חילונית אינה מסתיימת בהכרח בקבורת המת - יש הבוחרים בשריפת גופתם ובפיזור האפר לרוח או שמירתו בכד.

תחליף לקדיש

בחלק מהקיבוצים משתמשים בטקסט חילוני כתחליף לקדיש. הטקסטים מתמקדים באדם ובאובדן.[3] עם הקיבוצים שיצרו-ניסחו קדיש קיבוצי כחלק מנוהגי האבלות המקומיים, נמנים נגבה (המחבר: שלום סמיד), המעפיל (המחבר: מנדל שרל), עין שמר (המחבר: עלי אלון) ויגור (המחבר: צבי שאר).[4]

נוסח יגור: "יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הַשּׁוֹמֵר תּוֹחַלְתּוֹ מִבֹּקֶר חַיָּיו עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן." / אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא סָג וְיָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ - וּמִגְּאֻלָּה לֹא נוֹאָשׁ. / אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ סֵבֶל הָעוֹלָם וְשִׂמְחָתוֹ, שֶׁהוּא זִיווֹ בְּגִלּוּיוֹ וְסִתְרוֹ. / לֹא תִּתַּם עִמּוֹ תִּקְוָה וְדֶרֶך יְשָׁרִים לֹא תֹּאבֵד. / יְבֹרַךְ יְקַר הָאָדָם לָעַד. / יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הָעִבְרִי עַל אַדְמָתוֹ וְיִתְקַדֵּשׁ הַחַי בְּזִכְרוֹן הַחַיִים שֶׁנִפְקְדוּ. / תַּמּוּ חַיִּים חֲתוּמִים בְּאַדְמַת יָגוּר, בַּעֲמָלָהּ, בְּלֵב חֲבֵרֶיהָ. / יִהְיֶה זִכְרוֹ (ה) שֶׁל ________ לִבְרָכָה בְּתוֹכֵנוּ".[5]

ונוסח נגבה וקיבוצים נוספים:
"יתגדל שם האדם / יתעלה פועל חייו ויתברך בזיכרוננו / על צרור מעלליו בימי חלדו / ועל המעש שלא הספיק להשלימו / על החלומות שניטוו - ונמוגו / ועל סגולת יקר ואף חולשת אנוש / שנגוזו מבעד לדוק הערפילי של הזמן // יזהיר זכר האדם והדי חייו כזוהר הרקיע בליבנו / ושמו לפני שמש ינון / כי מותר האדם הוא הזיכרון מעבר למחיצות הזמן / לא בחושך שמו יכוסה / צוו המשך החיים יצמיח פורקן לכאבנו המשוקע / הזמן במהלכו ירחם / וננצור את כל פרי חייו לימים רבים / יתגדל וישתבח".

גם בקרב החילונים יש הנוהגים לומר קדיש בנוסח הדומה לנהוג בקיבוצים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בשעת יציאת הלוויה ממקום ההספדים לעבר מקום הקבורה מכריז איש החברא קדישא "בנים ונכדים אינם מלווים", כשהכוונה היא גם לכוחות החיצונים - שנוצרו על ידי עוונותיו של המת ונקראים "בנים" - שאין להם רשות ללוות את המת
  2. ^ הכוונה לחברות השונות כמו חברת תהילים, משניות ש"ס או חברה קדישא, והכוונה גם לחברות החיצונים.
  3. ^ קדיש אלטרנטיבי, באתר "תרבות.il", ‏11 בספטמבר 2016.
  4. ^ וראו: ע. פרי-פז, צעירי הקיבוץ נמנעים מלוויות: דיון בפורום בין-קיבוצי על מנהגי אבלות, דבר, 25 בינואר 1971; מאיר איילי, מחברים "אלקים" חדש, דבר, 18 בפברואר 1971; יצחק מאור, מכתבים למערכת | "ברוך אתה הציבור", דבר, 9 במרץ 1971; ז. ר., על ה"קדיש" של יגור, דבר, 23 במרץ 1971.
  5. ^ נטע חכמוביץ', יגור, יתגדל ויתקדש הקדיש הקיבוצי, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 28 ביוני 2010.


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0