משנת עקביא בן מהללאל

משנת עקביא בן מהללאל היא משנה בתחילת פרק ג' של פרקי אבות, שזו לשונה:

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה:
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה;
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה.
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.^[1]

המשנה מציגה לאדם את אפסותו בעולם הזה לעומת גדולתו של הקדוש ברוך הוא, אשר ידון אותו בסופו של דבר, ובכך באה לעזור לאדם להימנע מהחטא.

פירוש המשנה

” מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה”: טיפה סרוחה היא הטיפה שממנו נוצר העובר. רבי עובדיה מברטנורא מפרש "סרוחה" מלשון סירחון, ומסביר: " קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה". ^[2]
” וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה”: כלומר אתה הולך אל מותך וקברך. תוספות יום טוב מפרש, בעקבות מדרש שמואל: "כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המוות מיום היוולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון הווה ולא לשון עתיד."
” וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא”: עד כמה חמור מתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא מלמדת הגמרא בסיפור פטירתו של ריב"ז:

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?^[3]

רבי עובדיה מברטנורא מציג את ההשפעה המשולשת של דברי עקביא בן מהללאל: "והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה".

לפי מדרש ויקרא רבה, עקביא דרש את שלושת הדברים מקריאה באופנים שונים של הפסוק ”וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ” (מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק א'): "”בְּאֵרְך זו ליחה סרוחה. בּוֹרְךָ, זו רִמה ותולעה. בּוֹרְאֳךָ, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון.”

בתחילת פרק ב' מוצגת דרך אחרת, מפי רבי, להינצל מעבירה: ”וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין” (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה א')^[4].

המשנה כחלק מהנוסח בהלוויה

המשנה נאמרת במהלך הלוויה יהודית על ידי עורך הלוויה, בקול רם. את המילים "מטיפה סרוחה" יש הנוהגים לומר בלחש.

מקור המנהג

המנהג מוזכר לראשונה בתחילת המאה ה-20 בספריו של הרב אליהו בכור חזן, מגדולי רבני לוב ומצרים: בספר "נוה שלום",^[5], הכולל את מנהגי אלכסנדריה ומצרים בכלל, ובספר "תעלומות לב".^[6] ככל הנראה, המנהג חִלחל לבני יהדות ארצות האסלאם בארץ ישראל במהלך השנים שלאחר מכן; מתחילה ליחידים, ובהמשך, באופן רווח יותר.^[7]
בספר הליקוט המקיף, מהראשונים בסוגו שיצאו על נושאים אלו, ספר "גשר החיים" שיצא במחצית המאה ה-20, מזכיר רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי את הדבר כמנהג פשוט ורווח.^[8] הספר משקף בעיקר את מנהגי ירושלים ובעיקר של אנשי היישוב הישן בירושלים, מהם השתרשו מנהגים רבים בכל הקשור ללוויות בשל ביסוסה של החברה קדישא בירושלים העתיקה.

תוקף המנהג

עם התפשטות המנהג בירושלים ובשאר אזורי הארץ פרץ פולמוס נרחב על תוקפו ומקורו של המנהג. הפולמוס נערך מעל דפי העיתון "הארץ" בשנת ה'תש"ו. הרב טוקצינסקי נמנה עם התומכים להכרה במנהג, למול אחרים שהתנגדו. הדי הוויכוח התפשטו בהמשך אף לחוץ לארץ. רבי יקותיאל יהודה גרינוולד בספרו "כל בו על אבלות", מתייחס למחלוקת ומצדד לביטול והימנעות מהמנהג מחמת שאין לו מקור וטעם של ממש.^[9] כיום, במרבית ההלוויות שעל ידי ארגוני החברה קדישא השונים נהוג לומר את המשנה.

המשנה בתרבות

מספר לחנים חוברו על מילות המשנה והושרו על ידי גדולי החזנים, בהם: יוסל'ה רוזנבלט; יהושע ווייסר, בתקליטו של מרדכי הרשמן; ישראל אלטר, בביצועו של משה קוסביצקי. הלחן אצל זה האחרון הושר במספר וריאציות על תקליטיו של קוסביצקי, מראשית ביצועו בוורשה (תחת חברת "סירנה"), ועד ימיו האחרונים בארצות הברית, והיה ליצירת המבוקשת ביותר בקונצרטים שערך. לחן זה נחשב למפורסם מבין שאר הלחנים למשנה זו (כולל לחן שני שחיבר אלטר מאוחר יותר^[10]). עקיבא צימרמן כותב כי שמע מאלטר שאת לחן השיר המפורסם חיבר בעת שנקלע למלון בווינה בו שהו גדולי ישראל שנאספו לשם הכינוס העולמי של אגודת ישראל ("הכנסייה הגדולה") שהתקיים באותה עת בעיר, והתבקש על ידי אחד האדמו"רים לשיר קטע חזנות כלשהו.^[11]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה א'
^ אביגדור שנאן מפרש שסרוחה פירושה משׂתרעת, כמשמעות המילה בפסוק ”הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם” (ספר עמוס, פרק ו', פסוק ד'), כלומר טיפה סרוחה היא טיפת זרע צמיגה וחסרת צורה.(אביגדור שנאן, פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש, הוצאת ידיעות אחרונות, תשס"ט, עמ' 78)
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח עמוד ב'
^ המבנה הדומה של שתי המשניות הביא את ישעיהו ליבוביץ לעסוק בהבדל שביניהן: "רבי אומר: תחשוב על הקדוש ברוך הוא, ואילו עקביא בן מהללאל אומר: חשוב על עצמך. אפשר לומר שרבי מציג חשיבה תאולוגית, ועקביא מציג חשיבה אנתרופולוגית (שהיא איננה יותר פשוטה). על כל פנים, המסקנה מדברי שניהם היא אותה מסקנה, דהיינו שאתה עתיד ליתן דין וחשבון."(ישעיהו ליבוביץ, פרקי אבות, לפי פירוש 'רוח חיים' של ר' חיים מוולוז'ין, אגם הוצאה לאור, 2012, עמ' 153)
^ דיני אבלות, סעיף יט, אלכסנדריה, תרנ"ד; מהדורה חדשה (מכון טוב מצרים), ירושלים, תשס"ד, עמ' קמד.
^ אליהו בכור חזן, תעלומות לב, חלק ג, משמרת הטהרה, סימן יז, ד"ה הנה לפי, דף לז, עמוד א, אלכסנדריה, תרס"ג, באתר היברובוקס.
^ הרב המקובל יצחק אלפייה, בספרו שיח יצחק (ירושלים, תרפ"ג, עמ' 38) מזכיר כי אביו ציווה שבעת הלווייתו (שהתקיימה בשנת תרע"ו) יאמרו את משנה זו. הרב אלפייה מנסה למצוא לכך סיבה בספרו הנ"ל, ומעלה נימוק המצריך את השימוש בשם הנפטר ושם משפחתו להקבלה עם שם התנא "עקביא". מה שנותן להבין כי הוא לא ראה זאת במקומות אחרים.
^ יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א, פרק יב, סעיף ד, אות ב, ירושלים, תש"ז, באתר היברובוקס.
^ רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, חלק ב, פרק ראשון, סימן ד, סעיף ה, אות ח, עמ' 43, ניו יורק, תשי"א, באתר היברובוקס.
^ מופיע בספרו "שירי ישראל", חלק ד, קנדה.
^ עקיבא צימרמן, כ"ה לחי (חברה קדישא תל אביב - יפו, בעריכת הרב ד"ר יצחק אלפסי), חלק ב, תל אביב, תשס"ח, עמ' 504.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26193103משנת עקביא בן מהללאל

[1] משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה א'

[2] אביגדור שנאן מפרש שסרוחה פירושה משׂתרעת, כמשמעות המילה בפסוק ”הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם” (ספר עמוס, פרק ו', פסוק ד'), כלומר טיפה סרוחה היא טיפת זרע צמיגה וחסרת צורה.(אביגדור שנאן, פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש, הוצאת ידיעות אחרונות, תשס"ט, עמ' 78)

[3] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח עמוד ב'

[4] המבנה הדומה של שתי המשניות הביא את ישעיהו ליבוביץ לעסוק בהבדל שביניהן: "רבי אומר: תחשוב על הקדוש ברוך הוא, ואילו עקביא בן מהללאל אומר: חשוב על עצמך. אפשר לומר שרבי מציג חשיבה תאולוגית, ועקביא מציג חשיבה אנתרופולוגית (שהיא איננה יותר פשוטה). על כל פנים, המסקנה מדברי שניהם היא אותה מסקנה, דהיינו שאתה עתיד ליתן דין וחשבון."(ישעיהו ליבוביץ, פרקי אבות, לפי פירוש 'רוח חיים' של ר' חיים מוולוז'ין, אגם הוצאה לאור, 2012, עמ' 153)

[5] דיני אבלות, סעיף יט, אלכסנדריה, תרנ"ד; מהדורה חדשה (מכון טוב מצרים), ירושלים, תשס"ד, עמ' קמד.

[6] אליהו בכור חזן, תעלומות לב, חלק ג, משמרת הטהרה, סימן יז, ד"ה הנה לפי, דף לז, עמוד א, אלכסנדריה, תרס"ג, באתר היברובוקס.

[7] הרב המקובל יצחק אלפייה, בספרו שיח יצחק (ירושלים, תרפ"ג, עמ' 38) מזכיר כי אביו ציווה שבעת הלווייתו (שהתקיימה בשנת תרע"ו) יאמרו את משנה זו. הרב אלפייה מנסה למצוא לכך סיבה בספרו הנ"ל, ומעלה נימוק המצריך את השימוש בשם הנפטר ושם משפחתו להקבלה עם שם התנא "עקביא". מה שנותן להבין כי הוא לא ראה זאת במקומות אחרים.

[8] יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א, פרק יב, סעיף ד, אות ב, ירושלים, תש"ז, באתר היברובוקס.

[9] רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, חלק ב, פרק ראשון, סימן ד, סעיף ה, אות ח, עמ' 43, ניו יורק, תשי"א, באתר היברובוקס.

[10] מופיע בספרו "שירי ישראל", חלק ד, קנדה.

[11] עקיבא צימרמן, כ"ה לחי (חברה קדישא תל אביב - יפו, בעריכת הרב ד"ר יצחק אלפסי), חלק ב, תל אביב, תשס"ח, עמ' 504.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]