כווית

כווית
دولة الكويت
דגל	סמל
מוטו לאומי	למען כווית
המנון לאומי	ההמנון הלאומי המנון
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה רשמית	ערבית
עיר בירה	כווית סיטי 29°22′11″N 47°58′42″E / 29.36972°N 47.97833°E; (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
שטח יבשתי	17,818 קמ"ר (158 בעולם)
אחוז שטח המים	זניח (לא מיוחס)
אזור זמן	UTC +3
היסטוריה
הקמה
עצמאות מהממלכה המאוחדת	19 ביוני 1961
ישות קודמת	שייח'ות כווית
דמוגרפיה
אוכלוסייה; (הערכה 1 בדצמבר 2024)	4,972,687 נפש (128 בעולם)
צפיפות	279.08 נפש לקמ"ר (52 בעולם)
דת	אסלאם (74%); נצרות (18%)
	אוכלוסייה לפי גילאים
גילאי 0 - 14	18.22%
גילאי 15 - 24	10.62%
גילאי 25 - 54	60.50%
גילאי 55 - 64	7.55%
גילאי 65 ומעלה	3.10%
כלכלה
תמ"ג (2023)	161.77 מיליארד $ (60 בעולם)
תמ"ג לנפש	32,532$ (48 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי; (2022)	0.847 (49 בעולם)
מטבע	דינר כוויתי‏ (KWD)
שונות
סיומת אינטרנט	kw
קידומת בין־לאומית	965

מדינת כווית (בערבית: دولة الكويت, בתעתיק מדויק: דולת אלכוית) היא מדינה ערבית השוכנת לחוף המפרץ הפרסי, גובלת בעיראק מצפון ובערב הסעודית מדרום. המשטר במדינה הוא משטר מלוכני בראשותו של אמיר כווית.

המשמעות המילולית של השם "כווית" היא "מבצר קטן".^[5]

בשנת 1990 כבש סדאם חוסיין, שליט עיראק, את כווית, דבר שהיווה עילה לפתיחתה של מלחמת המפרץ.

כוויית היא מדינה-חברה בליגה הערבית, וכן גם בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של כווית

בשנת 1899 חתם השייח' הראשי של כווית (שהייתה אז מחוז של האימפריה העות'מאנית), מובארכ א-סבאח על חוזה חסות עם בריטניה, דבר שהביא לשלטון בריטי לא-רשמי בכווית. ההסכם אושר על ידי העות'מאנים ב-1913 בהסכם שנקרא האמנה האנגלו-עות'מאנית ובה סוכם כי תוענק לכווית אוטונומיה מסוימת וששתי האימפריות יהיו מעורבות בניהולה ובמדיניות החוץ שלה. האמנה בוטלה על ידי בריטניה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה כשהיא החליטה לבטל את מעורבות העות'מאנים ולהשתלט בעצמה על מאגרי הנפט האדירים שהפכו את כווית לנכס אסטרטגי ולהכריז עליה כפרוטקטורט (מדינת חסות).^[6]

מיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל-1920, פרצה מלחמה בין כווית לבין סולטנות נג'ד בראשות אבן סעוד. על מנת להפסיק את הלחימה כינס הנציג הבריטי הבכיר באזור, הממונה על המנדט הבריטי על מסופוטמיה, פרסי קוקס, ועידה לשרטוט גבולות האזור בעוקיר. ב-2 בדצמבר 1922 נחתמה אמנת עוקייר, ללא נציגות כוויתית. הפרוטוקול הכיר בקיומה של כווית אך קבע גבול צפון-מזרחי של נג'ד עם עיראק וכווית והעניק לה את האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית והאזור הנייטרלי בין כווית וערב הסעודית, כלומר קיצץ את שטחה של כווית בשליש.

בשנת 1952 הפכה כווית ליצואנית הנפט הגדולה ביותר במפרץ הפרסי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התפתחה כווית במהירות, כמדינת חסות בריטית, בזכות כמויות הנפט האדירות שהופקו מאדמתה, ורמת החיים של תושביה, שהיו רובם ככולם בני שבטים בדואים זינקה.^[6] לכווית זרמו עובדים זרים ממצרים, מהודו ומקרב הפליטים הפלסטינים.^[7]

ב-1961 סיימה בריטניה את הסדר הפרוטקטורט והכירה בכווית כאמירות עצמאית בראשות עבדאללה א-סלים א-סבאח.^[6] ב-23 בינואר 1963 נערכו בכווית, לראשונה באזור, בחירות לפרלמנט, שתפקידו הראשון היה לאשרר את החוקה. הפריחה הכלכלית והתרבותית במדינה המשיכה לאורך שנות השישים והשבעים בהם הייתה המדינה המפותחת והמתקדמת ביותר באזור המפרץ ואחת המתקדמות והחופשיות בעולם.^[8]^[9] חופש הביטוי ששרר בה משך אליה יוצרים מרחבי העולם הערבי וראו בה אור פרסומים, כתבי עת וספרים שלא יכלו לראות אור בשום מקום אחר במרחב הערבי.

בשנת 1981 פיזר שליט כויית האמיר ג'אבר אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח את הפרלמנט, דבר שסימן את תום תקופת הזוהר של המדינה. ב-1982, עם הצניחה העולמית במחירי הנפט, התמוטטה הבורסה לניירות ערך של כויית ועמה החלה התדרדרות בכלכלתה. מלחמת עיראק-איראן זלגה לתחומה והרתיעה תיירים ומשקיעים. השקעות במחקר ופיתוח כמו גם בתרבות נעצרו ונוצר מתח בין כווית לבין סדאם חוסיין, שליט עיראק, שהטיף להשתלטות ארצו על "המחוז הדרומי המורד של עיראק" (כלומר כווית).

ב-3 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק למדינה ושלט בה עד פברואר 1991. הפלישה למדינה ריבונית, בעלת זיקה מערבית ועתודות נפט הובילה את ארצות הברית להתערב, דבר שהוביל למלחמת המפרץ. כ-600 כוויתים דווחו כנעדרים במהלך השלטון העיראקי וסביר שהוצאו להורג.^[10] בתמורה לשחרור המדינה על ידי האמריקאים השיב האמיר ג'אבר את הפרלמנט (האספה הלאומית) על מכונו. ב-2003 שימשה כווית כבסיס לפלישת ארצות הברית לעיראק במטרה להפיל את ממשלו של סדאם חוסיין.

לאחר מותו של ג'אבר השלישי, אמיר כווית ב-2006,^[11] ירש אותו סעד אל-עבדאללה א-סאלם א-סבאח, אך הוא הודח על ידי האספה הלאומית כעבור עשרה ימים והשלטון ניתן לאחיו של ג'אבר, סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח,^[12] שנפטר בספטמבר 2020.^[13] אחיו נוואף, אמיר כווית ירש את השליטה.^[14]

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של כווית

כווית היא מונרכיה חוקתית בראשה עומד האמיר, הפרלמנט הכוויתי הוא הפרלמנט העתיק ביותר שנבחר בבחירות ישירות בין כל מדינות ערב באזור המפרץ הפרסי ועל כן הוא גם הפרלמנט החזק ביותר באזור בעל הסמכויות הרבות ביותר. אזרחי המדינה גם נהנים מחופש אזרחי ופוליטי רב.

חוקת כווית, שהתקבלה ואושרה ב-11 בנובמבר 1962, מגדירה את צורת השלטון כדמוקרטיה אולם שלטון זה אינו דמוקרטי היות שראש הממשלה אינו נבחר אלא ממונה על ידי האמיר. על פי החוקה ראש המדינה הוא האמיר והוא זה אשר ממנה את ראש הממשלה ובסמכותו, בין השאר, לפזר את הפרלמנט ולמנות בכירים בצבא.

הפרלמנט (המועצה הלאומית) מורכב מ-65 חברים, מתוכם 50 נבחרים על ידי העם לתקופת כהונה של ארבע שנים. יתר 15 המושבים ניתנים לחברי הקבינט (שאינם נבחרים על ידי הציבור). החוקה מגבילה את חברי הקבינט ל-16 חברים כך שלפחות חבר קבינט אחד חייב להיות נבחר ציבור. כאמור הפרלמנט הוא בעל סמכויות נרחבות ואף על פי שהממשלה לא כפופה לו יש בכוחו להשפיע ואף לבטל חוקים, כך למשל במאי 1999 ביטל הפרלמנט מספר צווים של האמיר הנוגעים לשחרור האישה, לאומנות ולליברליזציה כלכלית.

הממשלה הכוויתית מורכבת על ידי ראש הממשלה אשר ממונה על ידי האמיר. ראש הממשלה קובע את הרכב שריו בכפוף לאישור האמיר. הממשלה ושריה אינם כפופים לפרלמנט אף על פי שכחברי קבינט הם מקבלים כיסא בפרלמנט. כמנהג, ראש הממשלה נבחר מקרב בני המשפחה המלכותית ומכל תיקי הממשלה מספר תיקים כמו תיק החוץ, תיק הפנים, ותיק הביטחון מוחזקים בידי בני המשפחה המלכותית אף על פי שהחוקה אינה דורשת זאת.

כלכלה

כווית היא מדינה קטנה אך עשירה - בין המדינות הערביות העשירות ביותר בעולם. כווית מבוססת על כלכלת שוק חופשי ובעלת עתודות נפט עצומות של 96 מיליארד חביות נפט - 10% מעתודת הנפט העולמי. אין ספק כי המדינה מבוססת על כלכלת נפט, חצי מהתוצר המקומי הגולמי מקורו בענף הנפט וכ-80% מהכנסות המדינה מקורן בנפט. המדינה ממשיכה לדון עם חברות זרות על השקעה בפיתוח בארות נפט בצפון המדינה, החל משנות ה-90 המדינה הרוויחה יותר מהשקעות זרות מאשר מיצוא נפט. השגשוג של כלכלתה תלוי ביבוא פועלים וכוח עבודה משכיל.

הנפט נתגלה בכווית בקידוח שנעשה ב-1938 באזור בורגאן, אולם רק אחרי מלחמת העולם השנייה הוחל בהפקתו, וכווית הייתה ליצואנית נפט גדולה ולאחת המדינות העשירות בעולם. כיוון שתעשיית הנפט נמצאת בידי הממשלה, המדינה שולטת בצורה הדוקה בכלכלתה (כ-75% מהתמ"ג בשליטה ממשלתית). ואולם מחירי הנפט כפופים להחלטות אופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט) בו חברה גם כווית. ככל שמחירי הנפט עולים - המדינה מרוויחה יותר, אולם ארגון אופ"ק מקבל החלטות לא על פי אינטרסים של היצרנים שמעדיפים להעלות מחירים, ולא תמיד ניתן לאכוף את כל החלטותיו - במספר מקרים הואשמה כווית (יחד עם מדינות נוספות) בהפרה של החלטות אופ"ק.

לאחר מלחמת העולם השנייה אמיר כווית החליט שהמדינה צריכה להיכנס לתחום הפיננסי ובשנת 1952 הכריז על הקמת הבנק הלאומי של כווית. עם הזמן הוא התפתח לאחד הבנקים הגדולים בעולם הערבי ובעולם בכלל.

כווית ניסתה להתכונן ליום שבו יאזל הנפט בבארות הנפט שלה, בכך שהקימה קרן השקעות לגיוון ענפי הכלכלה (ב-1961). בתחילת שנות ה-90 הצטברו בקרן כ-50 מיליארד דולר, אך ניהול כושל ושימוש בכסף לשיקום המדינה לאחר מלחמת המפרץ הכשילו את מילוי תפקידה המוצהר של הקרן.

האקלים במדינה מגביל את פיתוח ענף החקלאות בשל היותה מדינת מדבר, ולכן, מלבד דגים, היא תלויה לחלוטין בייבוא מוצרי צריכה. יתרה מזאת, כ-75% מהמים שראויים לשתייה חייבים לעבור זיקוק או להיות מיובאים מחו"ל.

התעשייה הכוויתית מורכבת ממספר תאגידי ענק המייצאים את תוצרתם לחו"ל בעיקר בענף הנפט, ויש גם מספר יצרנים קטנים מענפים שונים. היא כוללת גם מפעלי התפלת מים, אמוניה, פלסטיק, טקסטיל, דשנים, לבנים ומפעלי מלט. במהלך הפלישה העיראקית, העיראקים בזזו כמעט את כל מה שניתן היה לקחת, בעיקר כל מה שקשור לאלקטרוניקה ולתעשייה הקלה. עד מהרה הוחלפו מרבית המכונות בציוד חדיש ומתקדם יותר.

גאוגרפיה

כווית נמצאת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון ובמערב בעיראק, בדרום ובדרום־מערב בערב הסעודית ובמזרח המפרץ הפרסי. בתחומי כווית נכללים כמה איים, ובהם האי החולי הגדול בוביאן.

ליבה של המדינה הוא מפרץ כווית, שהוא חלק מן המפרץ הפרסי. המפרץ חודר כ־30 ק"מ לפנים הארץ, רוחב פתחו כ־20 ק"מ, והוא מוגן על ידי איים קטנים.

רובה הגדול של כווית הוא רמה מדברית נמוכה, שמצפון למפרץ היא מישור מכוסה חצץ, ומדרום לו היא מכוסה בגבעות חול. בדרום־מערב – רמה שטוחה מכוסה חצץ, היורדת בתלילות אל ואדי באטין.

האקלים מדברי: חם מאוד ברוב חודשי השנה. הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם ביותר (יולי) היא 35 מעלות ושל החודש הקר ביותר (ינואר) היא 14 מעלות. סמוך לחוף הלחות גבוהה ומעיקה. המשקעים בכל הארץ מועטים: 80–125 מ"מ, היורדים בחורף ובאביב. בשל כך כווית סובלת ממחסור חמור במים, ומקור המים היחיד הן בארות, ולכן החלו בכווית בהתפלת מים.

במרחק 20 ק"מ מהחוף בו נמצאת העיר כווית שוכן האי פילכה השייך לכווית.

דמוגרפיה

על-פי נתונים ממשלתיים,^[15] מנתה אוכלוסיית כווית ב-2015 כ-4.1 מיליון נפש, אשר מתוכם רק 1.3 מיליון היו אזרחים כוויתים, וכ-2.8 מיליון היו תושבים נטולי אזרחות כוויתית.

מבין חסרי האזרחות, חלק קטן הם בני שבטים מקומיים הנקראים בידוּן (שם שמשמעותו "ללא") שלא ניתנה להם אזרחות, והרוב הגדול הם מהגרי עבודה וצאצאיהם ממספר רב של ארצות, כשהקהילות הגדולות הן של מצרים, לבנונים וערבים ממדינות אחרות, וכן פקיסטנים, אשורים (בני קבוצה אתנית נוצרית מצפון עיראק), הודים, בנגלדשים ופיליפינים. ב-2003, למעלה מ-400,000 אזרחי הודו חיו בכווית, שהייתה הקהילה ההודית הגדולה ביותר מחוץ להודו. בעבר הייתה בכווית גם קהילה פלסטינית גדולה, אך מרביתה גורשה, לאחר שראש אש"ף יאסר ערפאת הביע תמיכה בכיבוש כווית על ידי סדאם חוסיין. רק לעיתים נדירות מוענקת אזרחות כוויתית לתושבים הזרים במדינה. אשר לבידון, בני השבטים משוללי האזרחות, קיימות תוכניות לאזרח בהדרגה לפחות את חלקם.

השפה הרשמית היא ערבית, אך אנגלית מובנת בקרב ציבור רחב, ושפות הודיות שונות מדוברות בקרב הקהילות ההודיות. 85% מן התושבים (וכמעט כל האזרחים) הם מוסלמים, מהם 60% סונים ו-25% שיעים. שאר התושבים הם נוצרים והינדים.

יחסי חוץ

ערך מורחב – יחסי החוץ של כווית

מאז עצמאותה של כווית מהממלכה המאוחדת ב-17 ביוני 1961, קיימה כווית יחסי חוץ חזקים עם רוב המדינות, בעיקר עם מדינות מהעולם הערבי. עתודות הנפט הגדולות שלה מעניקות לה קול בולט בפורומים כלכליים גלובליים וארגונים כמו OPEC.

צבא וביטחון

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ראו גם

שייח'ות כווית

לקריאה נוספת

ערן סגל, "סוחרים ושליטים בתהליך כינון-המדינה: המג'לס הראשון בכוית (1921)," בתוך אילן רחום (עורך), חזרה לפוליטיקה: המדינה המודרנית, לאומיות וריבונות (ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2009), עמ' 177–199.
ערן סגל, "המג'לס הראשון בכוית (1921): דמוקרטיה במזרח התיכון?" רוח מזרחית 3 (חורף 2006), עמ' 55–60.
Eran Segal, "Merchants' Networks in Kuwait – The Story of Yusuf al-Marzuk," Middle Eastern Studies, 45, 5 (September 2009), pp. 709-719.
Eran Segal, "The Uqair Conference (1922) Revisited: Britain and the Question of Boundaries in the Arabian Peninsula," in Zach Levey and Elie Podeh (eds.), Britain and the Middle East: From Imperial Power to Junior Partner (Brighton: Sussex Academic Press, 2008), pp. 231-247.
Eran Segal, "Kuwait Parliamentary Elections: Women Making History," Tel Aviv Notes, June 10, 2009. (http://www.dayan.org/Seg_Kuwait.pdf(הקישור אינו פעיל))