איחוד הנסיכויות הרומניות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איחוד הנסיכויות הרומניותרומנית: Unirea Principatelor Române), מכונה גם "האיחוד הקטן" (ברומנית: Mica Unire) היה תהליך פוליטי שקרה באמצע המאה ה-19 על ידי מיזוגן של נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה (צארה רומנאסקה) לכדי ישות מדינית אחת, שנקראה הנסיכויות הרומניות המאוחדות, תהליך שהיווה נדבך חשוב בהנחת היסודות לייסודה של המדינה הרומנית המודרנית. תהליך האיחוד התבסס על קרבה תרבותית וכלכלית חזקה בין שתי הנסיכויות, וקרה בפועל על ידי בחירת קולונל מולדבי בשם אלכסנדרו יואן קוזה כשליט הנסיכויות ב-5 בינואר 1859 בנסיכות מולדובה ו-24 בינואר 1859 בואלאכיה. על כן, ה-24 בינואר הוא חג לאומי ברומניה ונקרא יום איחוד הנסיכויות הרומניות (ברומנית: Ziua Unirii Principatelor Române).

התהליך החל בשנת 1848 עם השלמת איחוד המכסים בין מולדובה לבין ולאכיה, בתקופת שלטונם של מיכאיל סטורדזה, וגיאורגה ביבסקו בהתאמה. מהלך זה קרה הואץ כתוצאה ממלחמת קרים מתוך מטרה לעצור אשאיפותיה הגאופוליטיות של האימפריה הרוסית בדנובה התחתונה, מבלי לחזק את האימפריה העות'ומאנית, שהסתמכה על הנסיכויות. הצבעה בעד האיחוד בשתי המדינות, קרתה כאשר דיוואנים אד-הוק (אסיפות בעלי אופי ייצוגי) משתי הנסיכויות הצביעו בעד מינוי ראש ממשלה משותף. אור ירוק בינלאומי למהלך פוליטי זה ניתן במסגרת הסכמת פריז בו הכירו המעצמות באיחוד בין שתי הנסיכויות. ב-24 בינואר 1859 מנהיג איגוד מקצועי מולדבי אלכסנדרו יואן קוזה נבחר נסיך מולדביה וולאכיה, מהלך שהביא את שתי המדינות להיות באוניה פרסונלית, הנסיכויות הרומניות המאוחדות. בשנת 1862, עם איגודים בשתי המדינות, קוזה מאוחדת בפרלמנט ובממשלה, השיגה איחוד פוליטי. לאחר הדחתו מהשלטון ב-1866, האיחוד המשיך להתחזק, ליורשו מונה הנסיך קרול הראשון, מלך רומניה והחוקה החדשה שאומצה קבעה כי המדינה החדשה נקראת ממלכת רומניה.

רקע היסטורי

ב -1 בינואר 1848 נכנס לתוקפו הסכם מולדובה וואלאכיה אשר ביטל את המכס בין שתי המדינות, למעט על מלח. קדם לחוק, ב-1842 פרויקט של איחוד אמצעים ומשקולות. החתונה של גיאורגה ביבסקו נערכה בפוקשאן, בספטמבר 1845, בכנסיית סנט ג'ון ליד ציון דרך, הסנדק של החתונה היה נסיך מולדביה, מיכאיל סטורדזה. הרעיון של איחוד של מולדובה לבין ולאכיה, צבר פופולריות מאז המאה שמונה העשרה, לאחר מלחמת קרים (1853 - 1856) והיווה נושא מרכזי בשיח הפוליטי הן בשתי הנסיכויות והן בעולם. המצב החיצוני היה חיובי; להביס רוסיה ההגמוניה הפוליטית של צרפת הציעה על סביבה נוחה ליישום הפרויקט, על אחת כמה וכמה מאז נפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים, רצה מעוז מזרחי שיעדיף את מדיניותו ואשר יאזן את ההתפשטות הרוסית, וביחד עם איטליה, יתרום לערעור ואף נפילת האימפריה האוסטרו-הונגרית. תפקיד מרכזי בקידום הרעיון התבצע על ידי מנהיגים של המפלגות בתוך הנסיכויות ומחוצה להן. פעילות "מכירת הרעיון" בחו"ל התבצעה בעיקר בצרפת בצורות שונות: פנייה לדעת הקהל האירופית, פרסום מניפסטים פוליטיים בפרסומים שונים כמו "רומניה העתידית" (פריס, 1850), "הרפובליקה הרומנית" (פריז, 1850, בריסל, 1853). שותפות עם "הוועד המרכז אירופי הדמוקרטי" שישב בלונדון ופעל לקידומן של מהפכות לאומיות באירופה, כמו גם תמיכה של אישים שונים ובהם נפוליאון השלישי ו ראש ממשלת בריטניה.

תעמולה זו דרשה סכומי כסף גדולים עבור תמריצים חומריים של אישים צרפתים ואחד הפעילים, ג. ברטיאנו העיר על כך שמכר את האחוזה של אשתו כדי להבטיח את הכספים האלה.

מדינה, פעולות איגוד התקיימו בהקשר החדש שקבע הסכם באלטה לימאן המאשר את הדרכים השונות: הקמת ועדת ינירי יאסי ובוקרשט (1856); כלי תקשורת עריכה כמו רומנייה ספרותית, סטיאווה הדנובה (Iasi), רומניה (בוקרשט); חוזר הביתה של מהפכן (במיוחד מולדובה, בעקבות משטר ליברלי מתון של הנסיך גריגורה אלכסנדרו גיקה).

דיוואן אד-הוק

ההחלטות שאומצו בהסכמת פריז התירו את הכנסתן של הנסיכויות הרומניות תחת חסותן המשותפת של 7 מעצמות אירופיות (טורקיה, צרפת, פרוסיה, אוסטריה, אנגליה, רוסיה וסרדיניה. בבחירות לדיוואן-אד הוק נבחרו נציגים של מגוון זרמים בחברה ובפוליטיקה של הנסיכויות שהתמקדו באינטגרציה בין שתי הנסיכויות הרומניות, ובניית מערכת פוליטית משותפת להן, חופש השיט בדנובה תחת פיקוח בינלאומי ועוד. אסיפות האד-הוק היו ייעוציות בעיקרן וכללו נציגים של הכנסייה, האצולה, והאיכרים. הבחירות לאסיפות הללו לוו במתיחות גדולה. בוולאכיה דעת הקהל ברובה תמכה באיחוד העתידי בין הנסיכויות בעוד שבנסיכות מולדובה המצב היה מורכב יותר: המפלגה ההתאחדותית, שייוצגה על ידי אישים כגון קוזה, מיכאיל קוגלניצ'אנו, מנולאקה קוסטאקה יפוריאנו, ואנסטסיה פאנו (רומנית: Anastasie Panu), נאלצה להתמודד מול התנגדות גוברת של כוחות שהתנגדו לאיחוד. אילו שהתנגדו לאיחוד טענו כי אזור מולדביה ויאשי לא ייזכה באותו יחס מצד הממשל המאוחד אשר בירתו תהיה בבוקרשט (ולאכיה), מהלך שקרה ב-1861.

הבחירה בקוזה כמנהיג המשותף

ההכרה הבינלאומית באיחוד

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0