יחסי אינדונזיה–יפן
| יחסי אינדונזיה–יפן | |
|---|---|
|
|
| |
| אינדונזיה | יפן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,904,569 | 377,915 |
| אוכלוסייה | |
| 284,421,951 | 123,480,343 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 1,371,171 | 4,212,945 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,821 | 34,118 |
| משטר | |
| דמוקרטיה נשיאותית | מונרכיה חוקתית |
יחסי אינדונזיה-יפן הם היחסים הדיפלומטיים בין רפובליקת אינדונזיה לבין יפן. שתי המדינות הן מדינות אסייתיות אשר חולקות קשר היסטורי, כלכלי, ופוליטי. שתי המדינות עברו תקופה קשה יחד אך עם זאת התקרבות בין שני העמים במלחמת העולם השנייה כאשר איי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה) נכבשו על ידי הצבא היפני הקיסרי למשך שלוש וחצי שנים. במסגרת הלחימה תמכה יפן בתנועת העצמאות האינדונזית.[1] יפן היא שותפת מסחר מרכזית עבור אינדונזיה.[2] היא השותפה הגדולה ביותר של אינדונזיה בתחום היצוא. יפן תורמת רבות למען פיתוח וסיוע לאינדונזיה ואילו אינדונזיה היא בית למגוון משאבי טבע החיוניים ליפן, כגוון: גז טבעי נוזלי, פחם ועוד. שתי המדינות חברות ב-G-20 וב-APEC. כיום באינדונזיה ישנם כ-11,000 אזרחים יפנים ואילו ביפן ישנם כ-24,000 אזרחים אינדונזיים.
לאינדונזיה יש שגרירות בטוקיו וקונסוליה באוסקה. ליפן יש שגרירות בג'קרטה וקונסוליות במדן, דנפסאר, סורביה ומקאסאר.
על פי סקר השירות העולמי של ה-BBC שנערך בשנת 2014, 70% מהאינדונזים רואים את השפעתה של יפן על העולם באופן חיובי, כאשר 14% מביעים עמדה שלילית על יפן, מה שהופך את אינדונזיה לאחת המדינות הפרו-יפניות ביותר בעולם.[3]
היסטוריה
בתקופת הקולוניאליזם
בתחילת המאה ה-17 החלו להתיישב באיי הודו המזרחיים ההולנדיים מתיישבים יפנים. גל הגירה גדול יותר הגיע מאוחר יותר באותה המאה. בשנת 1898 הרשומות הקולוניות של הולנד על איי הודו המזרחיים ההולנדיים הציגו כי 614 יפנים התגוררו באותה התקופה באיי הודו המזרחיים (166 גברים, 448 נשים).[4] בשנת 1909 כתוצאה מצמיחת האוכלוסייה היפנית באיים, הוקמה בעיר טאטיה קונסוליה יפנית, אך במשך השנים הראשונות לאחר הקמת הקונסוליה, סטטיסטיקות האוכלוסייה היפנית באזור היו די זניחות.[5] החל מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 החלו דייגי אוקינאווה להתיישב בצפון סולאווסי שבאינדונזיה. בסך הכל חיו באינדונזיה 6,349 אנשים יפניים בשנת 1938.[6]
בשנת 1942 פלשה ההאימפריה היפנית אל עבר מדינות בדרום מזרח אסיה, כולל אינדונזיה. היפנים תפסו את אזורי ייצור הנפט העיקריים של איי הודו המזרחיים ההולנדיים בבורנאו, ג'אווה וסומטרה, והביסו את הכוחות ההולנדיים. היפנים עודדו את התפשטות הרגש הלאומי האינדונזי. למרות שהדבר נעשה יותר לטובת היתרון הפוליטי היפני מאשר התמיכה האלטרואיסטית בעצמאות אינדונזיה, תמיכה זו יצרה מוסדות אינדונזיים חדשים והעלתה מנהיגים פוליטיים כמו אחמד סוקרנו. באמצעות גיוס מנהיגים לאומנים אינדונזיים ניסו היפנים לערוך תמיכה אינדונזית ולגייס את העם האינדונזי לתמיכה במלחמות היפניות בזמן מלחמת העולם השנייה. חוויית הכיבוש היפני באינדונזיה השתנתה במידה ניכרת. רבים שהתגוררו באזורים שנחשבו חיוניים למאמץ המלחמתי של יפן, סבלו עינויים, מעצר, הוצאה להורג ופשעי מלחמה אחרים. אלפים רבים של אנשים נלקחו מאינדונזיה כעובדי כפייה, לפרויקטים צבאיים יפניים בהם היה שיעור מוות גבוה מאוד.
כדי לזכות בתמיכה צבאית מאנשי אינדונזיה במלחמתם נגד בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, יפן החלה לטפח את התנועה הלאומנית האינדונזית בכך שסיפקה לבני נוער האינדונזיים אימונים צבאיים וכלי נשק, ואף, הקמת צבא מתנדב בשם PETA. האימונים הצבאיים היפניים נועדו במקור להעלות את תמיכתם של המקומיים לחיזוק הכוח המתמוטט של האימפריה היפנית. בהמשך, הכשרה צבאית זו הפכה לנכס משמעותי עבור הרפובליקה האינדונזית במהלך המהפכה הלאומית מ-1945 עד 1949.
בשנת 1945, כשהיפנים היו על סף תבוסה, ביקשו ההולנדים לקבל מחדש את סמכותם באינדונזיה, וביקשו מהצבא היפני "לשמור על החוק והסדר" באינדונזיה.[7] לרוע המזל של ההולנדים, היפנים העדיפו לעזור ללאומנים האינדונזיים להתכונן לממשל עצמי ולקבלת עצמאות. ב-7 בספטמבר 1944, כיוון שהמלחמה התנהלה בצורה לא טובה עבור היפנים והם החלו בנסיגה והפסד, הבטיח ראש הממשלה קוניאקי קויסו עצמאות לאינדונזיה. עם זאת, ראש הממשלה לא קבע מועד ספציפי לקבלת העצמאות.[8] ב-29 באפריל 1945 הקים כוח הצבא ה-16 של יפן את BPUPKI, ועדה מאורגנת יפנית שתעבוד על "הכנות לעצמאות באזור האי ג'אווה".[9] הארגון נוסד ב-29 באפריל 1945. קומאקיצ'י הראדה, מפקד הצבא ה-16 של יפן בג'אווה, דן בעניינים הקשורים לעצמאות אינדונזיה, אף על פי הכרזת העצמאות האינדונזית בוצעה באופן עצמאי על ידי אינדונזיה ללא תמיכה רשמית של יפן ב-17 באוגוסט 1945.[10]
היחסים לאחר עצמאותה של אינדונזיה
לאחר סיום הכיבוש היפני על אינדונזיה, כ-3,000 חיילים מהצבא היפני בחרו להישאר באינדונזיה ולהילחם לצד התושבים המקומיים נגד הכוחות ההולנדיים במלחמת העצמאות של אינדונזיה; בערך חצי נהרגו, שרבים מהם קבורים בבית הקברות לגיבורים צבאיים בקליבתה, ואילו החצי נוסף בחר להישאר באינדונזיה לאחר תום הלחימה, חלקם עוטרו כגיבורי עצמאות אינדונזיה.[11][12]
העצמאות האינדונזית הוכרה במלואה על ידי רוב מדינות העולם עד סוף 1949 לאח מלחמת העצמאות של אינדונזיה העקובה מדם. באמצע שנות ה-50 החלו השיחות בין יפן לאינדונזיה על פיצויים בעקבות המלחמה אשר גבתה גם קורבנות יפניים, לאחר שנחתם הסכם סן פרנסיסקו. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1958.[1][2]
בשנות השבעים החלו היצרנים היפנים, בעיקר אלו בענף האלקטרוניקה, להקים מפעלים באינדונזיה; הדבר גרם לנהירה של אנשי יפן, בעיקר מנהלים וצוות טכני המחובר לתאגידים יפניים גדולים, אל עבר אינדונזיה.[13] גם תעשיית הרכב היפנית החלה לשלוט בשוק האינדונזי וכיום נהנות יצרני הרכב היפניות מנתח השוק הגדול ביותר באינדונזיה. במקביל אנשי אינדונזיה החלו לצרוך מוצרי צריכה יפניים וקיבלו אותם בברכה לשוק האינדונזי.
עם זאת, השליטה הכלכלית היפנית על אינדונזיה הביאה למתיחות בין העם האינדונזי ליפן. חלק מהעם האינדונזי טען שהחברות האינדונזיות מקבלות נתח שוק מזערי מהשוק האינדונזי. בעקבות כך, כאשר ראש ממשלת יפן, קקואיי טנאקה, הגיע לביקור בעיר ג'קרטה ב-15 בינואר 1974 החלו הפגנות אנטי-יפניות שנערכו מ-14 בינואר 1974 עד ה-17 בינואר 1974.
ההשקעה היפנית באינדונזיה גדלה בהתמדה מאז שנות ה-80 והמשיכה היטב עד המאה ה-21.
השוואה בין המדינות
| מדינה |  אינדונזיה
|
 יפן
|
|---|---|---|
שטח |
1,904,569 קמ"ר. | 377,973 קמ"ר. |
| אוכלוסייה | 261,115,456 (2016). | 126,440,000 (2016). |
צפיפות האוכלוסייה |
138 אנשים על קילומטר רבוע. | 332 אנשים על קילומטר רבוע. |
| עיר בירה והעיר הגדולה ביותר | ג'קרטה. | טוקיו. |
| שפות | אינדונזית (רשמית). | יפנים (לאומית); אין שפה רשמית ברמה המדינה. |
| דתות | 87.2% אסלאם, 9.9% נצרות,
1.7% הינדואיזם, 0.7% בודהיזם, 0.2% קונפוציאניזם |
51.8% שינטו- דתיים, 34.9% בודהיזם, 4.0% כתות שונות של שינטו,
2.3% נצרות וכו'. |
| קבוצות אתניות | 42.6% ג'וואנים, 15.4% סונדנים, 3.4% מלזים,
3.3% מדוריים, 3% בטאק, 2.7% מינאנגקאו, 2.5% בטאווי, 2.4% בוגיס וכו '. |
94.9% יאמטו,
1.5% אוצ'ינאצ'אנו, 0.6% קוריאנים, 0.5% סינים, 0.2% פיליפינים, 0.2% ברזילאים יפנים 0.1% איינו וכו'. |
| תמ"ג | 3,250,000 מיליון $ | 5,443,000 מיליון $ |
| תמ"ג לנפש | 12,171 $ | 43,368 $ |
| ענפים עיקריים | שמן דקלים, פחם, נפט, וטקסטיל. | כלי רכב, אלקטרוניקה, מכונות, ופלדה. |
| HDI | 0.694 (בינוני) | 0.909 (גבוה מאוד) |
יחסים כלכליים
בשנת 2012 פעלו באינדונזיה בין 1,200 ל-1,300 חברות יפניות, וכ-12,000 אזרחים יפנים התגוררו באינדונזיה.[2] יפן משקיעה באינדונזיה כבר עשרות שנים, בעיקר בענפי הרכב, מוצרי האלקטרוניקה, האנרגיה והכרייה. לפני הקמת הרפובליקה האינדונזית, היפנים ראו באינדונזיה מקור חשוב למשאבי טבע. הצורך היפני במשאבי טבע היה בין הסיבות שהביאו את האומה היפנית להתקדם אל עבר דרום-מזרח אסיה ולהמשיך בכיבושיהם בזמן מלחמת העולם השנייה. כיום אינדונזיה היא הספק העיקרי של יפן למשאבי טבע כגוון: גז טבעי נוזלי, פחם, מינרלים, עיסת נייר, פירות ים כמו שרימפס וטונה, וקפה. אינדונזיה נחשבת לשוק מרכזי של מוצרי רכב ואלקטרוניקה יפנים. עבור עסקים יפנים, אינדונזיה מהווה כמקום לפעילות ייצור בעלות נמוכה וכן מקור למשאבי טבע שונים. כאלף חברות יפניות פועלות באינדונזיה ומעסיקות כ-300,000 איש.[14]
מגמת העלייה במסחר של יפן באינדונזיה עלתה כתוצאה מגידול בהכנסות, גידול האוכלוסייה והגידול בצריכת מוצרי צריכה באינדונזיה. כתוצאה מכך, ההשקעה המסחרית של יפן אינה מוגבלת עוד למגזרים המסורתיים, וכעת כוללות גם מדיה קמעונאית, ומוצרי צריכה.[דרוש מקור] רשתות יפניות שונות, חנויות אופנה, קמעונאות ומוצרי חשמל לבית, וחנויות ספרים נכנסו לאחרונה לשוק באינדונזיה.
המגמה של נפח הסחר בין המדינות בתקופת 2007–2011 חשפה עלייה ממוצעת של 11.97% לשנה, בנוסף, נתוני הסחר מראים עלייה משמעותית מ-30.15 מיליארד דולר בשנת 2007 ל-53.15 מיליארד דולר בשנת 2011.[2]
יחסי תרבות ותיירות
התרבות היפנית ידועה באינדונזיה, מלבד סימני ההיכר הקלאסיים של התרבות היפנית כמו קימונו, איקבנה, אוריגמי או סמוראי, התרבות היפנית ידועה גם בקרב בני נוער אינדונזיים דרך תופעות תרבות הפופ כמו מאנגה, אנימה, ג'יי-פופ, ומשחקי וידאו. תכנות אנימציה יפניות פופולריות כמו דורימון צברו פופולריות בקרב אינדונזים. בנוסף לכך, גם יפנים רבים מתעניינים בתרבות האינדונזית. פולקלור בולט אינדונזי כגון ריקודי העם האינדונזי, בטיק, וגמלאן זכו לתשומת לב ביפן. באלי ובורובודור הפכו ליעדים פופולריים עבור תיירים יפנים: יפן היא אחת מהמקורות הגדולים ביותר לתיירות בבאלי.
ישנם מעל 85,000 אינדונזים הלומדים את השפה היפנית, המספר הגדול ביותר בדרום מזרח אסיה והשישי בגודלו בעולם. ההתעניינות האינדונזית בשפה היפנית עוררה כמות גוברת של עסקים יפניים באינדונזיה מאז שנות השמונים, וגידול במספרם הגדול של התיירים היפנים המבקרים באינדונזיה. מיומנות ביפנית הפכה לנכס לא קטן עבור סטודנטים ועובדים אינדונזיים.
בשנת 2014 ביטלה ממשלת יפן את דרישות הוויזה לאזרחים אינדונזים המחזיקים בדרכון ביומטרי רגיל, במאמץ להגדיל את חילופי הדברים בין אנשים בין יפן לאינדונזיה.[15]
השגריר היפני הנוכחי באינדונזיה, מסאפומי אישי, ידוע בחיבתו לאוכל מהמטבח האינדונזי. לעיתים קרובות הוא מפרסם את פעילויות האכילה שלו באינסטגרם, מה שהפך אותו למפורסם גם ביפן ובייחוד באינדונזיה.[16][17]
סיוע יפני בפיתוח אינדונזיה
יפן היא אחת התורמות הגדולות ביותר לסיוע בפיתוח של אינדונזיה; הכסף היפני לסיוע בפיתוח אינדונזיה מועבר באמצעות סוכנות השיתוף הבינלאומית ביפן (JICA) ובאמצעות סוכנויות בינלאומיות אחרות בהן הבנק לפיתוח אסיה. בקרב מדינות ASEAN, אינדונזיה היא המדינה שמקבלת את הסיוע היפני הגדול ביותר בפיתוחה[18] במשך ארבעים שנה, בין השנים 1967–2007, הוענק סיוע יפני לאינדונזיה במסגרת ההסדרים של הקבוצה הבין-ממשלתית באינדונזיה, ובהמשך הקבוצה המייעצת באינדונזיה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Jusuf Wanandi (24 במרץ 2008). "Japan-Indonesia relations: A 50 year journey". thejakartapost.com. The Jakarta Post. נבדק ב-23 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Novan Iman Santosa (12 בדצמבר 2012). "Japan, Indonesia to strengthen ties". thejakartapost.com. The Jakarta Post. נבדק ב-23 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2014 World Service Poll BBC
- ^ Shiraishi & Shiraishi 1993, p. 8
- ^ Murayama 1993, p. 89
- ^ Fukihara 2007, p. 27
- ^ Charles Bidien (5 בדצמבר 1945). "Independence the Issue". Far Eastern Survey. 14 (24): 345–348. doi:10.1525/as.1945.14.24.01p17062. JSTOR 3023219.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Ricklefs (1991), page 207
- ^ Kusuma, A.B.; Elson, R.E. (2011), "A note on the sources for the 1945 constitutional debates in Indonesia" (PDF), Bijdragen tot de Taal-, Land- en Volkenkunde, 167 (2–3): 196–209, doi:10.1163/22134379-90003589, ISSN 0006-2294
- ^ Inomata, Aiko Kurasawa (1997). "Indonesia Merdeka Selekas-lekasnya: Preparations for Independence in the Last Days of Japanese Occupation". In Abdullah, Taufik (ed.). The Heartbeat of Indonesian Revolution. PT Gramedia Pustaka Utama. pp. 97–113. ISBN 978-979-605-723-8.
- ^ Hatakeyama & Hosaka 2004
- ^ "秋篠宮ご夫妻、英雄墓地に献花 ジャカルタ", Sankei Shimbun, 2008-01-19, אורכב מ-המקור ב-2009-01-09, נבדק ב-2010-04-21
- ^ "Changing Faces", The Jakarta Post, 2008-03-28, נבדק ב-2010-04-23
- ^ Huge opportunity from Japanese investment
- ^ http://www.mofa.go.jp/press/release/press4e_000498.html
- ^ [1]
- ^ [2]
- ^ JICA Indonesia Office
27488424יחסי אינדונזיה–יפן