יחסי וייטנאם–יפן
| יחסי וייטנאם–יפן | |
|---|---|
|
|
| |
| וייטנאם | יפן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 331,210 | 377,915 |
| אוכלוסייה | |
| 101,193,120 | 123,533,766 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 429,717 | 4,212,945 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,247 | 34,104 |
| משטר | |
| רפובליקה סוציאליסטית חד מפלגתית | מונרכיה חוקתית |
יחסי וייטנאם–יפן (ביפנית: 日越関係, בוייטנאמית: Quan hệ Nhật Bản - Việt Nam) הם היחסים הדיפלומטיים בין הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם לבין יפן. היחסים הראשוניים בין היפנים לוייטנאמים בני יותר מאלף שנים. מקורם של יחסי המסחר בין העמים מוערכים לפחות במאה ה-16. היחסים המודרניים בין המדינות מבוססים על הכלכלה המתפתחת של וייטנאם ועל תפקידה של יפן כמשקיע חשוב וחיוני לכלכלה הוייטנאמית.
היסטוריה
קשרים ראשוניים
במאה ה-8 אבה נו נאקאמרו, מצאצאי הבית הקיסרי של יפן, נכנס אל וייטנאם הסינית אשר הייתה תחת ששולת טאנג ובסופו של דבר שימש כמושל של ממלכת אנאם בשנים 761-767.[1] בחפירה ארכאולוגית שנערכה בקיושו הדרומית-מערבית נמצאו שברי קרמיקה וייטנאמית עם תאריך המוטבע עליה - שנת 1330. לא ידוע כיצד הגיעו השברים לשם, אם כי סחר בין הסינים ליפנים יכל להביא את היצירה ליפן.[2]
בין המאה ה-16 למאה ה-17
.jpg)
כבר במאה ה-16 הגיע הקשר בין יפן לווייטנאם בצורה של סחר וסחר חליפין. יחד עם סיאם (תאילנד) ומלזיה, ספינות החותם האדומות היפניות פקדו את נמלי וייטנאם. מהרישומים הוייטנאמים עולה כי כאשר נמל חאיי אן נפתח על ידי הלורד נגוין הונג בראשית המאה ה-17, מאות סוחרים יפנים כבר התגוררו בו.
סוחרים וייטנאמים קנו כסף, נחושת וברונזה מיפן בתמורה למשי, סוכר, תבלינים ואלגום וייטנאמי, שהשיגו רווח עצום ביפן. כדי לטפל בזרם הסוחרים הוקם במחוז בוייטנאם מחוז יפני.
שתי המדינות נהנו מיחסי ידידות חמים. שנגון טוקוגאווה אייאסו החליף בין הלורד נגויאן מכתבים חביבים. בנו של הלורד, התחתן עם בתו הנסיכה של נגוק קואה לאראקי שוטארו, סוחר יפני בולט. סוחרים מיפן תרמו לעיתים קרובות כסף למקומיים הוייטנאמים וטופלו היטב על ידי היפנים. יפנים רבים התיישבו בוייטנאם והוטמעו במהירות בסביבתם החדשה.
כשנכנסה יפן לתקופה של בידוד עצמי המשיך המסחר בין המדינות לזרום, באמצעות תכנון של תושבי קבע או באמצעות סוחרים הולנדים מתווכים. עם זאת, בשנת 1685 הצבא היפני גילה מכרות כסף ונחושת אשר היו מנוצלים יתר על המידה בוייטנאם, וכתוצאה מכך הוגבלה הגבלה על המסחר עם וייטנאם. בגלל חשיבותן של מתכות אלה, התקנות החדשות דירדרו את הסחר בין יפן לוייטנאם, כמו גם את חלקו הגדול של דרום אסיה.
בזמן המודרני
במהלך שנות העשרים של המאה ה-20, החלה יפן לבצע צעדים כלפי שלטון דמוקרטי במדינה. אולם, החברה היפנית לא הספיקה להטמיע את השיטה החדשה במידה מספקת כדי לעמוד בלחץ הפוליטי והכלכלי שגבר בשנות השלושים, מה שגרם לעלייה בכוחם של מנהיגי הצבא במדינה. השינויים בעמדות הכוח במדינה התאפשרו מההתייחסות הדו משמעית של החצר הקיסרית לרפורמות הדמוקרטיות, שפגעו כביכול במעמד הקיסר במדינה.
העלייה בכוחם של מנהיגי הצבא ביפן אפשרה את הפלישה היפנית למנצ'וריה הסינית. בשנת 1931 יפן כבשה את חבל הארץ והקימה בה את מדינת מנצ'וקוו אשר נשלטה במשטר בובות, שבראשה עמד הקיסר פויי. בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון הקנצלרי בגרמניה, יפן החליטה לפרוש מחבר הלאומים, צעד אשר הושפע בעיקר ממדיניות ההתפשטות והכיבוש שהונחלה על ידי המנהיגים הצבאיים במדינה. בשנת 1937 יפן החלה לפלוש לסין והכריזה מלחמה עליה (מלחמת סין–יפן השנייה), ובנוסף הצטרפה למדינות הציר של מלחמת העולם השנייה ב-27 בספטמבר 1940, בחתימה על ההסכם התלת צדדי, בברלין, בירת גרמניה הנאצית. ההסכם אומר כי בין האימפריה היפנית אשר הוצגה על ידי סבורו קורוסו, גרמניה הנאצית שבראשה עמד הקנצלר אדולף היטלר ואיטליה הפאשיסטית בראשות בניטו מוסוליני יש ברית צבאית. הצטרפות יפן למלחמה, נתפסה בעיני היפנים כצעד שיביא אחריו למלחמה עם ארצות הברית. הביסוס לדבריהם של אוכלוסיית יפן הוא המתיחות הרבה ששררה בין שתי מעצמות אלו. ב-26 ביולי 1941 הכלכלה היפנית נחלה תבוסה בהיקף גדול מאוד עקב הסכם האמברגו אשר הוטל על ידי האמריקאים על יפן. כל הנכסים בבעלות יפנית אשר היו בארצות הברית הוקפאו. הדבר גרם לאי-יציבות שלטונית ביפן: ראשי המערכת הפויטית ביפן ניסו כמה שיותר למצוא הסדר דיפלומטי עם ארצות הברית משום שהבינו שמלחמה עם ארצות הברית תגמר בתבוסתה של יפן, ואילו מנהיגי הצבא חתרו לביצוע פעולה צבאית רחבת היקף ובלתי-מנוצחת על ארצות הברית. האמריקאים ציפו למתקפה יפנית בפיליפינים (וסידרו את כוחותיהם באיים בהתאם להשערה זו), אך היפנים העדיפו לתקוף בפרל הארבור. האמריקאים, שהאמינו כי ליפן לא יהיה האומץ הדרוש להתקפה על בסיס אמריקני בארצות הברית, קיבלו את ההתקפה, שהתרחשה ב-7 בדצמבר 1941, בהפתעה גמורה.
בעוד גרמניה הנאצית נמצאת באמצע הבליצקריג שלה, החלה יפן בבליצקריג משלה באסיה. בנוסף לקולוניות שכבר הוקמו בטאיוואן ובמנצ'וריה, החלה יפן לכבוש את מרבית ערי החוף בסין, ביניהן שאנגחאי, וכן את הודו-סין הצרפתית אשר כללה בתוכה את וייטנאם.
בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, נכנעה צרפת של וישי (שהייתה כפופה באותו הזמן לגרמניה הנאצית) לדרישתה של האימפריה היפנית לגבי הכנסת כוחות צבא יפניים לתחומה של טונקין (כיום וייטנאם). בטווח המיידי הייתה צריכה יפן את שטחה של טונקין כדי להתקרב פיזית לסין, איתה היא ניהלה מלחמה באותו זמן (מלחמת סין–יפן השנייה), אך לטווח הארוך שירתה התוכנית את מטרתה של יפן להשתלט על כלל אזור האוקיינוס השקט, תוכנית שנתמכה על ידי גרמניה בהחלישה במלחמה את השליטות המרכזיות של האזור הפסיפי: הולנד וצרפת. לאחר שקיבלה את השליטה בטונקין שימרה יפן את המדיניות והמנהיגות הצרפתית במדינה.
ב-9 במרץ 1945, כאשר צרפת נשלטה ברובה על ידי בעלות הברית, גרמניה ניהלה קרבות נסיגה אחרונים וארצות הברית שלטה ברוב מרחבי האוקיינוס השקט, החליטה יפן להשתלט על הודו-סין כולה. היפנים שלטו בפדרציה עד לכניעתם באוגוסט של אותה שנה לאחר ההתקפה הגרעינית על הירושימה ונגסאקי.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ניסתה צרפת לשקם את מעמדה כשליטת האזור של הודו-סין, אך נתקלה בהתנגדות מצדו של ה"וייט מין", ארגון קומוניסטי-לאומי וייטנאמי שהונהג על ידי הו צ'י מין. במהלך המלחמה נתמך ארגונו של הו על ידי ארצות הברית על מנת להחליש את יפן מה שגרם לעצירת דרכי המסחר של יפן עם כלל מדינות דרום מזרח אסיה, ולאחר המלחמה שלט הארגון במדינה (למעט אזורי הערים) החל מעזיבת הצרפתים במרץ 1945. לאחר שנשיאה של וייטנאם שוכנע על ידי הארגון לפרוש ממשרתו, הכריז הו, כנשיא וייטנאם על עצמאותה של הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם (צפון וייטנאם). אך לפני שהספיק להשלים את צעדיו אלו, פלש כח בריטי-צרפתי-הודי, בסיוע שבויי מלחמה יפניים לוייטנאם וכונן שם מחדש את המשטר הצרפתי. קרבות מרים התפתחו במדינה, ובשנת 1950 הכריז הו בשנית על הקמת הרפובליקה כאשר הפעם הוא זוכה לתמיכתן של ברית המועצות וסין.
הלחימה נמשכה עד למרץ 1954 כאשר הוייטנאמים גברו לבסוף על הצרפתים. ניצחון זה גם פילג את המדינה לצפון וייטנאם, שנשלטה בידי הוייט-מין, ולדרום וייטנאם אשר ידועה גם כרפובליקה של וייטנאם שנתמכה על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת. לאחר הפיצול תם עידן שליטתה של צרפת באזור והיא פינתה את מקומה לארצות הברית שהתערבה בפוליטיקה האזורית, התערבות שבסופו של דבר התפתחה למלחמת וייטנאם. באותה שנה, במהלך ועידת ז'נבה, ויתרה צרפת רשמית על כבעלותה הטריטוריאלית באזור הודו-סין.
בזמן המלחמה בין צפון וייטנאם לדרום וייטנאם (מלחמת וייטנאם), יפן ניסתה כל הזמן לכונן יחסים דיפלומטיים עם צפון וייטנאם. הדבר נעשה בעקבות לקיחת השלטון היפני באזור הודו-סין על ידי בעלות הברית, ובפרט ארצות הברית. יפן שלחה כוחות צבאיים רבים אל צפון וייטנאם בכדי לסייע לה בלחימה מול ארצות הברית בדרום וייטנאם. יש הרואים בכניסת יפן למלחמת וייטנאם כמעין צעד נקמה על הפסדם במלחמת העולם השנייה ועל הכיבוש האמריקאי שאירע ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה יפן פתחה לראשונה את שגרירותה בצפון וייטנאם. לאחר המלחמה בסיוע צבאי רחב של יפן וברית המועצות נכנעה דרום וייטנאם, וצפון וייטנאם הפכה לשליטה היחידה בוייטנאם.
בשנת 1986, הסחר היפני עם וייטנאם אשר התנהל באמצעות חברות סחר יפניות והאיגוד לסחר ביפן-וייטנאם, המורכב מכ-83 חברות יפניות עמד על כ-285 מיליון דולר. פקידי ממשל יפניים ביקרו גם בהאנוי בכדי לתמוך בסחר בין המדינות. היצוא היפני לוייטנאם כלל ברובו כימיקלים, טקסטיל, מכונות וציוד תחבורה. בתמורה, היצוא הוייטנאמי ליפן כלל בעיקר מוצרים ימיים ופחם.
בסוף שנות ה-80, וייטנאם התמודדה עם בידוד בינלאומי: התמיכה של הגוש הסובייטי בוייטנאם דעכה, הלחימה הבלתי פוסקת בין וייטנאם וקמבודיה לבין לאוס גבתה קורבנות וייטנאמיים רבים ובעיות כלכליות רחבות היקף פקדו את המדינה. האנוי משכה את רוב כוחותיה הצבאיים מקמבודיה בשנת 1989. וייטנאם פנתה למעצמות הכלכליות אשר היו בסביבתה לפתוח עימה ערוצים של שיתוף פעולה, סחר וסיוע כלכלי. למרות שחלק מהעסקים היפנים התעניינו בהשקעה ובסחר עם וייטנאם וקמבודיה, הממשלה היפנית עדיין התנגדה לשיתוף פעולה כלכלי עם אותן מדינות עד שיהיה הסדר כולל עם לאוס. יפן הבטיחה הבטחות לא פורמליות כי טוקיו, בירתה של יפן, מוכנה לשאת חלק גדול מהנטל הכספי בכדי לייסע לוייטנאם בהסדר הכולל עם לאוס.
יפן מילאה את הבטחותיה. לאחר 23 באוקטובר 1991, הסיום האחרון של ועידת פריז הבינלאומית בקמבודיה בין מפלגות לאוס, אינדונזיה (כיו"ר משותף עם צרפת), וחמשת חברי הקבע במועצת הביטחון של האו"ם, יפן הקימה מייד את היחסים הדיפלומטיים והסתיימה מגבלות כלכליות עם קמבודיה ווייטנאם. בנובמבר 1992, טוקיו הציעה לווייטנאם סיוע בסך 370 מיליון דולר. יפן לקחה גם תפקיד מוביל בפעילות לשמירת השלום בקמבודיה. אקשי יאסושי היפני, מזכ"ל האו"ם לפירוק נשק, היה ראש רשות המעבר של האו"ם בקמבודיה. יפן התחייבה לשלושה מיליון דולר ואף שלחה כ-2,000 עובדים, כולל אנשי SDF, להשתתף ישירות בשמירת השלום. למרות אובדן שומר שלום יפני שנהרג במארב, הכוח נשאר בקמבודיה עד שהקמבודים הצליחו לבחור ולהקים ממשלה.
יפן מילאה את הבטחותיה. בנובמבר 1992, טוקיו הציעה לווייטנאם סיוע בסך 370 מיליון דולר. יפן לקחה גם תפקיד מוביל בפעילות לשמירת השלום בקמבודיה. אקשי יאסושי היפני, מזכ"ל האו"ם לפירוק נשק, היה ראש רשות המעבר של האו"ם בקמבודיה. יפן התחייבה לשלם לקמבודיה בכדי לעזור בפיתוחה ולשמירת השלום בינה לבין לאוס שלושה מיליון דולר ואף שלחה כ-2,000 עובדים, כולל אנשי SDF, להשתתף ישירות בשמירת השלום. למרות אובדן שומר השלום היפני, הכוח נשאר בקמבודיה עד שהקמבודים הצליחו לבחור ולהקים ממשלה.
יפן היא המדינה התורמת הגדולה ביותר של וייטנאם. בשנת 2007 היא העבירה סיוע למדינה בסכום של 890 מיליון דולר. וייטנאם ויפן פתחו מרכז למחקר על מינרלים נדירים בכדי לאתגר את מונופול האספקה של סין. בשנת 2010 חתמו יפן ווייטנאם על הסכם לשיתוף פעולה בניצול המינרלים. וייטנאם מעריכה כי היא נמצאת בעשירייה הראשונה בעולם מבחינת עתודות אדמה נדירות. כעת השניים פתחו מרכז טכנולוגי במימון משותף, שיעזור לעבד ולהפריד את העפרות עם האלמנטים הנדירים שנשלחו אז ליפן.
הסיוע ההתפתחותי הרשמי (ODA) של יפן בוייטנאם הגיע ל-1.76 מיליארד דולר אמריקני בשנת 2011. הסכום אשר נתרם על ידי יפן היה גדול פי ארבעה מהתרומה של דרום קוריאה, התורמת השנייה בגודלה בוייטנאם, בסכום של 412 מיליון דולר.[3] יתרה מזאת, סכום התרומה של יפן לשנת 2012 אל וייטנאם הוערך בכ-3 מיליארד דולר.
בנאום שנערך במאי 2014, אישר ראש הממשלה היפני שינזו אבה כי יפן תספק למדינות דרום מזרח אסיה את "התמיכה המרבית" שלה במחלוקות הטריטוריאליות של ים סין הדרומי. הגנרל נג'ן צ'י וינה, סגן שר ההגנה הוייטנאמי, טוען כי נמסר לו שוייטנאם צפויה לקבל כמה אוניות ממשמר החופים היפני בתחילת שנת 2015.[4] הראשונה מבין האוניות אשר הובטחו לוייטנאם הועברה למשמר החוף הוייטנאמי בפברואר 2015.[5]
נציגויות דיפלומטיות
- וייטנאם מחזיקה בשגרירות בטוקיו, בירת יפן, בנוסף לשתי קונסוליות באוסקה ופוקואוקה.
- יפן מחזיקה בשגרירות בהאנוי, בירת וייטנאם, בנוסף לקונסוליה בעיר הו צ'י מין סיטי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ https://books.google.co.il/books?id=p2QnPijAEmEC&pg=PA3&dq=&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false
- ^ http://www.charm.ru/coins/vn/nagasaki.shtml
- ^ https://english.vietnamnet.vn/en/politics/2502/int-l-donors-pledge--7-9-billion-for-vietnam-next-year.html
- ^ https://www.reuters.com/article/us-asia-security-vietnam/vietnam-expects-japan-coastguard-ships-next-year-vice-defense-minister-idUSKBN0EC13R20140601
- ^ http://www.thanhniennews.com/politics/japan-gifts-patrol-ship-to-vietnam-after-upgrade-38522.html
27518340יחסי וייטנאם–יפן