איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה
Int-as97.gif

דגל

ASEAN members.png
ASEAN על מפת העולם

איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה, אסיאן (Association of Southeast Asian Nations או ASEAN), הוא ארגון פוליטי וכלכלי של ארצות דרום-מזרח אסיה. האיגוד נוסד ב-8 באוגוסט 1967 על ידי תאילנד, אינדונזיה, מלזיה, סינגפור והפיליפינים שביקשו להפגין סולידריות כנגד השפעת הקומוניזם מווייטנאם לתוך גבולותיהן. עיקר פעילותו של הארגון היא בתחום הכלכלי. אחת לשנה (ברציפות מאז 2001 ומספר פעמים מפוזרות קודם לכן) נערכת ועידת פסגה של מדינות האיגוד. בשנת 2011 יזמו מדינות האיגוד משא ומתן על הסכם סחר אזורי מורחב. בשנת 2020, בעקבות המשא ומתן, הן חתמו על הסכם עם סין, יפן, קוריאה הדרומית, אוסטרליה וניו זילנד, אשר יצר את השותפות הכלכלית האזורית המקיפה.

חברות

לחמש החברות המייסדות הצטרפה ב-1984 ברוניי, שישה ימים לאחר שקיבלה את עצמאותה מבריטניה. לאחר מכן צורפו מדינות היבשת וייטנאם (1995), לאוס ומיאנמר (1997). האחרונה שהצטרפה היא קמבודיה, ב-1999.

לפפואה גינאה החדשה מעמד של משקיפה באיגוד ובקשה למעמד דומה שהוגשה על ידי מזרח טימור, עודנה תלויה ועומדת. הטריטוריה האינדונזית לשעבר מהווה בעיה פוליטית עבור הארגון.

אוכלוסיית חברות האיגוד (592 מיליון) היא כ-8% מאוכלוסיית העולם כולו. ענפי הכלכלה העיקריים הם בין השאר אלקטרוניקה, דלק ועץ, אולם כלכלות המדינות שונות במידה רבה זו מזו. גם בתחום המשטר יש הבדלים ניכרים בין חברות ASEAN, על הסקאלה שבין אוטוקרטיה לדמוקרטיה.

המגוון התרבותי, הדתי והאתני בין החברות השונות ואף בתוכן אף הוא רב. 240 מיליון מוסלמים גרים באינדונזיה, מלזיה וברוניי. הבודהיזם נפוץ על היבשת עצמה ובתאילנד, מיאנמר, לאוס, קמבודה ווייטנאם יש כ-170 מיליון בודהיסטים. הדת העיקרית של תושבי הפיליפינים היא קתוליות.

הפורום האזורי

חברות הפורום האזורי של ASEAN

במסגרת הארגון פועל פורום אזורי (ASEAN Regional Forum, או ARF) הכולל מדינות רבות ששותפות לדיאלוג עם הארגון בנושאים שונים, בעיקר בענייני ביטחון כלל-אסייתים. בפורום זה משתתפות, לבד מ-ASEAN, המדינות הבאות: אוסטרליה, קנדה, סין העממית, האיחוד האירופי, הודו, יפן, קוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית, מונגוליה, ניו זילנד, פקיסטן, פפואה גינאה החדשה, רוסיה, מזרח טימור וארצות הברית.

"הצהרת בנגקוק"

במסמך המייסד של הארגון, "הצהרת בנגקוק", ניתנה האפשרות לכל מדינות דרום-מזרח אסיה, גם אלו הקומוניסטיות, להצטרף לארגון החדש. עם זאת, האפשרות להצטרף הותנתה בדרישה לעמידה בכלל עקרונות הארגון. מדינות כבורמה וקמבודיה אף הוזמנו להצטרף לארגון. שתי המדינות דחו את ההצעה להצטרף בתואנה כי אסיאן מייצג עמדה פרו-אמריקאית שמנוגדת לעמדה הנייטרלית שלהן. מעבר לכך, הצהרת בנגקוק לא כללה גבולות גאוגרפיים מוגדרים לאזור דרום-מזרח אסיה. כתוצאה מכך, התאפשרה קבלה של בקשת הצטרפות לארגון מצד סרי-לנקה (אך היא נדחתה לבסוף).[1]
בהצהרה עצמה, הדגישו המדינות המייסדות את העובדה כי הן מודעות לאינטרסים והבעיות המשותפות של מדינות דרום-מזרח אסיה. העיקרון המרכזי הוא יצירת בסיס לשיתוף פעולה בין המדינות החברות כדי לקדם את האזור לשלום ושגשוג. עיקרון מרכזי נוסף שהודגש הוא עיקרון מניעת התערבות חיצונית במדינות כמו גם שמירה על הזהות הלאומית של כל אחת מהמדינות. על בסיס עקרונות אלו, פורטו במסמך מספר מטרות ויעדים שונים שהארגון שואף אליהם. מטרות אלו כללו, בין היתר, שאיפה להאצת הצמיחה הכלכלית, ההתקדמות החברתית והתרבותית. וכן, קידום השלום והיציבות האזורית תוך כיבוד הצדק והחוק ביחסים בין המדינות באזור.[2]
אף על פי שבהצהרת בנגקוק נכללו העקרונות והמטרות הכלליות של הארגון, המדינות המייסדות היו זהירות בהדגשת הסיבות ליצירת הארגון. העיקרון שהודגש היה כי הקמת הארגון נעשתה למען שיתוף פעולה להשגת מטרות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. למעשה, המדינות רצו להימנע מתפיסה על פיה הארגון נוסד כברית ביטחונית בין מדינות שהן דומות מבחינה פוליטית.[3] כלומר, ניכר כי בניסוח ההצהרה עמדו לנגד המדינות המייסדות שתי מטרות. מטרה אחת מוצהרת ומטרה שנייה נסתרת. כאמור, המטרה המוצהרת היא חברתית-כלכלית הכוללת בתוכה רצון ושאיפה לשגשוג וצמיחה כלכלית. המטרה הנסתרת היא למעשה מטרה ביטחונית אשר שואפת לשמר את עיקרון אי ההתערבות בתוך המדינות החברות בארגון.[4]
בהמשך לניסוח עמום יחסית של המטרות העומדות בפני הארגון והדרך להשיג אותן, ההצהרה כללה גם את מיסודם של מנגנונים ארגוניים יחסית חלשים. בין היתר, נקבעה פגישה שנתית של שרי החוץ של המדינות החברות (ASEAN Ministerial Meeting) כמו גם פגישות נוספות של השרים על פי הצורך. מעבר לכך, נקבע כי תקום ועדה קבועה תחת השר האחראי מהמדינה המארחת. נקבע כי בוועדה הזאת יהיו חברים שגרירים מהמדינות השונות. תפקיד הוועדה הוא להמשיך את הפעילות והעבודה של הארגון בין הפגישות של שרי החוץ. כמו כן, נקבע כי יקומו ועדות קבועות וועדות אד-הוק לנושאים ספציפיים.[5]

"הדרך האסיאנית" (The ASEAN Way)

כפי שהוגדר במסמך המייסד של הארגון, אחד מהעקרונות המרכזיים של הארגון הוא ההתנגדות להתערבות חיצונית בענייני פנים של המדינות. עדות לכך היא העובדה כי לא הוקם אף מנגנון ארגוני שמטרתו לפתור סכסוך בין שתי מדינות. דפוס ההתנהלות המשמר את עיקרון אי ההתערבות במדינות קיבל תוקף רשמי בשנת 1976 עם החתימה של מדינות הארגון על "אמנת הידידות ושיתוף הפעולה" (TAC – Treaty of Amity and Cooperation). העקרונות שהוצגו באמנה כללו כבוד הדדי לעצמאות, הריבונות, השוויון, השלמות הטריטוריאלית והזהות הלאומית של כל המדינות. כמו כן, הודגשה הזכות של כל מדינה לפעול ללא התערבות חיצונית והשאיפה ליישוב מחלוקות באמצעים שלווים.[6] בנוסף על הצהרת העקרונות, האמנה ייסדה את מנגנון "המועצה הגבוהה" שמטרתו לפתור סכסוכים, לכשיקומו, בין המדינות. יחד עם זאת, המועצה מעולם לא זומנה לפעול.[7]
התמיכה הברורה בעיקרון אי ההתערבות נבעה משלושה גורמים שונים. הגורם הראשון הוא החשש מתמיכה של גורמים ומעצמות חיצוניות בהתקוממויות קומוניסטיות פנימיות. הגורם השני הוא ההבנה כי התעסקות בענייני פנים הנוגעים לנושאים כמו אתניות, פוליטיקה ודת יובילו למחלוקות בלתי פתירות בין המדינות החברות בארגון. שכן, מבחינת נושאים אלו, הייתה שונות מהותית בין המדינות. לכן, כדי למנוע מחלוקות אלו, העדיפו המדינות להוציא את הנושאים הבעייתיים מחוץ לדיון אפשרי בין המדינות. הגורם השלישי הוא חוסר הרצון של המדינות לוותר על הריבונות הטרייה שלהן למען גוף על-לאומי. כתוצאה מעיקרון אי ההתערבות והחתירה לשמירה על ריבונות המדינות התבסס מודל מיוחד של קבלת החלטות בארגון. מדיניות זאת התבססה על עקרונות של התייעצות וחתירה לקונצנזוס וגם זניחה מדיון של נושאים בלתי פתירים.[8]
דפוסי ההתנהלות הללו ותפיסת העולם הנוגעת לתפקידו וכוחו של הארגון הפכו למושג שנקרא "הדרך האסיאנית" (The ASEAN Way). על אף שהמושג מעט מעורפל, נהוג להשתמש בו בשלושה אופנים שונים. האופן הראשון הוא כדרך של פתרון סכסוכים אזוריים ובניית אמון. האופן השני הוא כתהליך קבלת החלטות ייחודי. האופן השלישי הוא כתהליך של בניית זהות. מה שמאפיין את ההגדרות השונות הוא הקישור בין שני מאפיינים שונים - חתירה לקונצנזוס וההתייעצות. כתוצאה מ"הדרך האסיאנית" שמייצגת נורמות מקובלות בארגון וציפיות שונות בין המדינות החברות, נוצרה אינטראקציה פוליטית ייחודית. אינטראקציה זאת מכילה מימד של התייעצות נרחבת, משא ומתן לא פורמלי ושמירה על כבוד הדדי.[9]

התפתחות הארגון

המלחמה הקרה

משימתו הראשונה של הארגון, לאחר החתימה על הצהרת בנגקוק, הייתה לשנות את חוסר האמון והחשש ששרר בין המדינות. למעשה, עד להקמת הארגון, אופיינו היחסים בין המדינות בהתעלמות הדדית, כמו גם מדיניות של התבודדות וקונפליקטים אזוריים. כלומר, המטרה היא לשנות את הדינמיקה חסרת היציבות שאפיינה את האזור ולנסות ליצור דינמיקה חדשה של יציבות, שלום ושלווה באזור. מבחינה זאת, בעשור הראשון של הארגון, אסיאן התעסק בעיקר בתפקיד של בניית האמון בין המדינות כמו גם פתיחת ויצירת ערוצי תקשורת חדשים ביניהן.[10]
בתקופה זאת, שררו חילוקי דעות שונים בין המדינות. דוגמה לכך הם חילוקי הדעות בנוגע לדרך היישום של עיקרון אי ההתערבות של כוחות חיצוניים באזור כפי שהוצג בהצהרת בנגקוק. כתוצאה מחילוקי הדעות בין המדינות, הוצגה לבסוף פשרה ב-1971 בדמות הכרזה על הסכם להקמת "אזור של שלום, חופש ונייטרליות" (ZOPFAN – Zone of Peace, Freedom and Neutrality). למרות פשרה זאת, לא פותח מנגנון ליישום ההסכם. גם עם הסכמה זאת, החל משנת 1974, פתח הארגון בדיאלוג עם מדינות חיצוניות כמו אוסטרליה, יפן, ניו זילנד, קנדה וארצות הברית. מדינות אלו ראו באסיאן כאירוע חיובי במאבק הבין מעצמתי של המלחמה הקרה, על אף מדיניות דחיקת ההתערבות החיצונית של הארגון.[11]
לקראת סוף שנות ה-70, נוצרה מסגרת של דיאלוג דיפלומטי בתוך אזור דרום-מזרח אסיה. השלב הבא בחיי הארגון היה ליצור קונצנזוס בין המדינות החברות בנוגע לאופן ההתמודדות עם סוגיות אזוריות וגלובאליות. מבחינה זאת, האירוע המרכזי שסימל את המעבר להתנהלות תחת קונצנזוס וקהילה דיפלומטית אחידה באסיאן היה הפלישה של וייטנאם לקמבודיה ב-1978. בתגובה לאירוע זה, הצליח אסיאן לייצר מדיניות יחסית עקבית אל מול המתרחש. אסיאן שהתנגד למהלך זה של וייטנאם הצליח להוביל לכך שהמשטר החדש שקם בקמבודיה לא יזכה בלגיטימציה בינלאומית.[12]
הלחץ של אסיאן היה אפקטיבי, בחלקו, עקב התמיכה של ארצות הברית וסין במהלכים של הארגון. תמיכה זאת נבעה מהעובדה ששתי המעצמות גם הן לא ראו בעין יפה את הפלישה של וייטנאם לקמבודיה. לאחר האירוע נתפס אסיאן כשחקן דיפלומטי משמעותי בזירה המזרח אסייתית. שחקן אשר מסוגל להתערב באירועים ביטחוניים משמעותיים באזור. מבחינה זאת, אירוע זה היווה שינוי כיוון מהעשור הראשון לארגון. למעשה, האירוע הזה היווה בסיס להרחבת התפקיד הדיפלומטי של הארגון לאחר המלחמה הקרה.[13]
למרות הצלחת אסיאן ביצירת קהילה דיפלומטית אחידה, בשני העשורים הראשונים זכה הארגון להצלחה מועטה דווקא בתחום מרכזי נוסף – שיתוף הפעולה הכלכלי. שתי סיבות עומדות בבסיס חוסר ההצלחה בתחום זה. הסיבה הראשונה היא המבנה הכלכלי הדומה במדינות דרום-מזרח אסיה. כלומר, מדינות הארגון הן למעשה מתחרות בתחום הכלכלי. המדינות מייצאות את אותם חומרי גלם ומוצרים כמו גם בעלות מבנה כלכלי פרוטקציוניסטי כדי להגן על התעשיות המקומיות הדומות. כתוצאה מהמבנה של כלכלות דומות ולא משלימות באזור אסיאן, נוצר סחר פנים אזורי נמוך. הסיבה השנייה לחוסר ההתקדמות בשיתוף הפעולה הכלכלי הוא העובדה שאסיאן היה עסוק בהתמודדות עם המשבר בין וייטנאם לקמבודיה. יחד עם זאת, דווקא ההצלחה בניהול המשבר הובילה לכיסוי על חוסר ההצלחה בביסוס שיתוף פעולה כלכלי אזורי.[14]
שני אירועים מרכזיים לקראת סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הובילו לשינוי בתחום שיתוף הפעולה הכלכלי בדרום-מזרח אסיה. האירוע הראשון הוא הקמתם של בלוקי הסחר האזוריים באיחוד האירופי וצפון אמריקה. האירוע השני הוא העלייה במספר המדינות המתחרות כלכלית במדינות דרום-מזרח אסיה. שני אירועים אלו הובילו ללחץ על אסיאן להתרכז יותר בנושא של שיתוף הפעולה הכלכלי.[15]

לאחר המלחמה הקרה – הרחבת והעמקת שיתוף הפעולה

עם סיום המלחמה הקרה, המצב הביטחוני באזור מזרח-אסיה השתפר בצורה משמעותית. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא סיום הסכסוך הסינו-סובייטי. יחד עם זאת, סיומו של העימות הבין-מעצמתי, עימות שיצר תמריץ משמעותי להקמת אסיאן, איים על שאיפות הארגון להביא ללכידות אזורית ודיפלומטית למדינות דרום-מזרח אסיה. כתוצאה מכך, אסיאן היה צריך לייצר סדר יום חדש שישאיר את הארגון רלוונטי במציאות החדשה שנוצרה באזור. מבחינה זאת, מנהיגי אסיאן שמו למטרה לקדם את החוסן האזורי בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא הרחבת המסגרת המוסדית לשאר מדינות דרום מזרח-אסיה והמעצמות באזור. מבחינת ההתייחסות למעצמות, היה רצון לחזק את נוכחות ארצות הברית באזור האוקיינוס השקט כמו גם לעודד את סין להשתתף בניהול האזור כמעצמה אחראית. הדרך השנייה היא העמקת שיתוף הפעולה בין המדינות החברות בתחומים שונים כמו כלכלה וביטחון. במפגש הפסגה הראשון לאחר סיום המלחמה הקרה, מפגש סינגפור ב-1992, הובילו ראשי הארגון מספר יוזמות חדשות לשינוי הארגון. יוזמה מרכזית נגעה להצעה להפוך את מפגשי הפסגה לאירוע קבוע, אחת לשלוש שנים. שינוי מרכזי נוסף הוא הגדלת המשאבים למזכירות הארגון כמו גם שדרוג תפקיד מזכ"ל הארגון.[16]

הרחבת אסיאן

ב-1984 צורפה סולטנות ברוניי לאסיאן אך גל ההרחבה המשמעותי של הארגון החל רק בשנות ה-90. ההתקדמות המשמעותית החלה למעשה עם סיום משבר וייטנאם-קמבודיה בתחילת שנות ה-90. לאחר סיום המשבר, נעשו מאמצים לצרף את מדינות האזור האינדו-סיניות, הקומוניסטיות לשעבר, אל הארגון. ב-1995 הייתה וייטנאם למדינה השביעית המצטרפת לארגון. לאוס ומיאנמר הצטרפו לארגון שנתיים מאוחר יותר, ב-1997. צירופה של מיאנמר בוצע חרף לחץ מערבי כנגד הדבר, זאת תחת השימוש בגישה של "התחייבות בונה" כלפיה מצד אסיאן. המדינה העשירית והאחרונה להצטרף לארגון היא קמבודיה בשנת 1999.[17][18]

העמקת שיתוף הפעולה

כלכלה

עד לראשית שנות ה-90, סדר היום הכלכלי של אסיאן הדגיש את עיקרון שמירת הריבונות של המדינות. כתוצאה מכך, נמנע השימוש במינוח "אינטגרציה" והועדף השימוש במינוח "שיתוף פעולה". החל ממפגש הפסגה בסינגפור ב-1992, סדר היום הכלכלי באזור השתנה. לראשונה מאז הקמת הארגון, המדינות החברות יזמו אסטרטגיה חיצונית משותפת להתפתחות כלכלית. אסטרטגיה משותפת זאת יצרה את אפטה - אזור סחר חופשי תחת אסיאן (AFTA – ASEAN Free Trade Area). אזור סחר חופשי זה הוקם למען שתי מטרות מרכזיות. המטרה הראשונה הייתה למסד את עקרונות המסחר הליברלי בין מדינות אסיאן. המטרה השנייה הייתה יצירת מסגרת התמודדות משותפת של חברות אסיאן כנגד מגמות ההתחזקות של הפרוטקציוניזם והרגיונליזם הכלכלי בעולם. מגמה זאת הובילה ליצירתם של גושי סחר באיחוד האירופאי ובצפון אמריקה (NAFTA).[19][20][21]

המשבר הכלכלי שפקד את מזרח-אסיה לקראת סוף שנת 1997 היווה מבחן חשוב ליכולת של אסיאן להתמודד עם בעיות כלכליות חמורות. עד למשבר, מדינות מזרח אסיה נתפסו כמייצגות של מודל כלכלי אלטרנטיבי מוצלח למודל הכלכלי הנאו-ליברלי של מדינות המערב. מודל זה התבסס על תפקידן המרכזי והחיוני של מדינות מזרח אסיה במהפך הכלכלי שהתרחש באזור לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחינה זאת, הגישה הכלכלית של מדינות מזרח אסיה לא הסתפקה רק במודל של התערבות המדינה בשוק. מעבר לכך, המודל הכלכלי כלל בתוכו שילוב של מעמדות פוליטיים ביחד עם מעמדות האליטה הכלכלית במדינות. כתוצאה מכך, נוצר טשטוש של גבולות הכלכלה והפוליטיקה.[22]

מבחינת ההתמודדות עם המשבר, באסיאן לא השכילו להתמודד עם הבעיה בזמן. למעשה, התערבותן של ארצות הברית וסין הן שעזרו לאזור להתאושש כלכלית. מבחינה זאת, דווקא פעולותיה של ארצות הברית נתפסו בצורה אמביוולנטית כאשר היו שטענו כי היא תורמת לערעור של היציבות האזורית. טענה זאת נשענה על העובדה כי ארצות הברית עשתה שימוש בקרן המטבע העולמית כדי להזרים כספים לאזור בתמורה לביצוע רפורמות כלכליות ליברליות במדינות האזור. לעומת זאת, דווקא סין נתפסה כגורם מייצב בעקבות ההתנהלות המוניטארית הזהירה שלה.[23]

מעבר למומנטום המחודש הנוגע לתהליכי ליברליזציה באזור, המשבר הוביל גם לתפיסה כי כל מדינות מזרח אסיה קשורות האחת לשנייה בצורה של תלות גומלין כלכלית. כתוצאה מתפיסה זאת, נוצר תמריץ אשר הביא בשנת 1997 ליצירת מסגרת ממוסדת לדיאלוג כלכלי במזרח אסיה, "אסיאן פלוס שלוש" (APT - ASEAN Plus Three). גוף זה למעשה מאגד את עשר חברות אסיאן ביחד עם שלוש מדינות צפון-מזרח אסיה – סין, יפן וקוריאה הדרומית. מנהיגי מדינות אלו נפגשים באופן קבוע לאחר מפגשי הפסגה השנתיים של אסיאן, כמו גם פגישות קבועות של שרי האוצר של המדינות.[21][24]

ביטחון

במפגש הפסגה בסינגפור, הועלה הצורך גם בהעמקת הדיאלוג הפוליטי-ביטחוני של מדינות האזור בשיתופם של גורמים חיצוניים. כתוצאה מכך, נוסד ב-1994 הארגון האזורי הרב-צדדי, "הפורום האזורי של אסיאן" (ARF - ASEAN Regional Forum). חברות הארגון היו בתחילה מדינות אסיאן, סין, רוסיה, פפואה גינאה החדשה, ווייטנאם ולאוס (שתי האחרונות הצטרפו לאסיאן מאוחר יותר). הקמת הפורום האזורי סימלה את ההכרה בכך שיש קשר ותלות בין צפון ודרום-מזרח אסיה. כלומר, הפנמה לחשיבות בנייתה של מסגרת ביטחונית אזורית לכלל אזור אסיה-פסיפיק. בהצהרה המייסדת של הארגון נטען כי שתי מטרות מרכזיות עומדות בבסיס ההקמה. המטרה הראשונה היא לעודד דיאלוג והתייעצות בנושאים מדיניים וביטחוניים משותפים. המטרה השנייה היא לנסות להביא להאצת המאמצים לבנייה של יחסי אמון בין המדינות ודיפלומטיה מונעת באזור אסיה-פסיפיק.[25]
מעבר לכך, הקמת הפורום נבעה גם מהשאיפה להכניס את סין לתוך מסגרת אזורית מחייבת. מבחינה זאת, סין נתפסה באותה התקופה כגורם מערער ליציבות האזורית. זאת בעיקר עקב דרישותיה הטריטוריאליות בים סין הדרומי (המחלוקת סביב איי ספרטלי).[26] נכון להיום חברות בפורום עשרים ושש מדינות, ביניהן ארצות הברית, אוסטרליה ויפן. על אף העובדה כי בפורום האזורי חברות מעצמות עולמיות, אסיאן תפס תפקיד מפתח בהנהגתו כמו גם הנהגת דפוסי הפעולה האופייניים (The ASEAN Way).[27] בנוסף ליוזמת הפורום, יזם ארגון אסיאן גם אמנה ביטחונית אזורית בנושא של נשק גרעיני. ב-1995 חתמו חברות הארגון על האמנה לאזור חופשי מנשק גרעיני בדרום-מזרח אסיה.[28]

"הקהילה האסיאנית"

התפתחות נוספת בארגון אסיאן התרחשה ב-2003 עם הסכם אסיאן השני (ASEAN CONCORD 2), אשר נקרא גם "הסכם באלי". הסכם זה הוא תוצר של מפגש הפסגה התשיעי ומטרתו הצהרה על הכוונה של אסיאן ליצור קהילה אסיאתית. קהילה זאת הושתתה על שלוש רגליים ארגוניות שונות: ארגון כלכלי (AEC – ASEAN ECONOMIC Community), ארגון ביטחוני (ASC – ASEAN Security Community) וארגון סוציו-תרבותי (ASCC – ASEAN Socio-Cultural Community). למרות הצהרת כוונות זאת, לא היה ברור כיצד הארגונים החדשים יעבדו לצד ארגונים ותיקים דומים. למשל, כיצד הארגון הביטחוני החדש, ASC, יעבוד אל מול הארגון הביטחוני האזורי הוותיק יותר, ה-ARF.[29]
במפגש הפסגה האחד עשר שהתקיים ב-2005, נוסחה ואושרה לראשונה גם מגילת הארגון. על אף שהמגילה מנוסחת בדרך "טיפוסית" לארגון - כלומר אין פרטים ספציפיים על דרכי הפעולה כמו גם ערפול בניסוח, אישורה נתפס כמהלך חיובי וראוי לשבח. מבחינה זאת, ניסוח ואישור המגילה נתפס כמהלך הצהרתי משמעותי ביותר. שכן, זוהי למעשה התחייבות למסגרת מוסדית וחוקית של הארגון כדי להשיג את יעדיו ומטרותיו.[30]

ביקורת

על אף הצלחת אסיאן לשחק תפקיד חלוצי בתהליך הפוליטי של דרום-מזרח אסיה, ישנה ביקורת רבה על האפקטיביות של הארגון מאז הקמתו. מצד אחד, אמנם אסיאן הצליח ליצור ולשמר מסגרת של תיאום ושיתוף פעולה בין מדינות דרום-מזרח אסיה. כאמור, זהו אזור שבו הייתה הצלחה מועטה במיסודם של ארגונים בינלאומיים. מעבר לכך, מאז הקמת אסיאן לא נלחמו המדינות החברות האחת בשנייה. אך מצד שני, על אף הצלחות אלו, אסיאן לא השיג הרבה מעבר לכך. גם עם סיום המלחמה הקרה אשר הביאה ליוזמות ושינויים רבים בארגון (הרחבת הארגון, ניסיון להעמקת שיתוף הפעולה בין החברות בארגון והדגשה על "הקהילה"), אסיאן נכשל פעמים רבות בניהול האזור. עדויות לכך הן הניהול הכושל של המשבר הכלכלי ב-1997 ואי היכולת למנוע את הזיהום המתפשט באזור. כלומר, למרות האשליה שיש רצון וניסיון ליצור אינטגרציה אזורית, היחסים בין מדינות האזור מבוססים עדיין על שיתוף פעולה בין-ממשלתי יחסית רופף.[31][32]

ביבליוגרפיה

  1. ASEAN. "Selected basic ASEAN indicators". February 15, 2011. www.aseansec.org/stat/SummaryTable.pdf
  2. ASEAN. "Treaty of Amity and Cooperation in Southeast Asia". February 24, 1976. www.aseansec.org/1217
  3. ASEAN. "The Asean Declaration (Bangkok Declaration)". August 8, 1967. www.aseansec.org/1212
  4. ASEAN. "ASEAN Summit". N.D. www.asean.org/20100
  5. ASEAN Regional Forum. "About The ASEAN Regional Forum". N.D. www.aseanregionalforum.asean.org/about.html
  6. Beeson, Mark. Institutions of the Asia-Pacific: ASEAN, APEC, and beyond. London: Routledge, 2009.
  7. Henderson, Jeannie. Reassessing ASEAN. Oxford: Oxford University Press, 1999.
  8. Hwee, Yeo Lay. "Japan, ASEAN, and the Construction of an East Asian Community". Contemporary Southeast Asia 28, no.2 (August 2006): 259-275.
  9. Stubbs, Richard. "ASEAN Plus Three: Emerging East Asian Rehionalism?" Asian Survey 42, no.3 (May/Jun 2002): 440-455.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Ibid, 16
  2. ^ ASEAN, "The Asean Declaration (Bangkok Declaration)", August 8, 1967, www.aseansec.org/1212
  3. ^ Yeo Lay Hwee, "Japan, ASEAN, and the Construction of an East Asian Community", Contemporary Southeast Asia 28, no.2 (August 2006): 262-263
  4. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 15-16; Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 19-20
  5. ^ ASEAN, "The Asean Declaration (Bangkok Declaration)"
  6. ^ ASEAN, "Treaty of Amity and Cooperation in Southeast Asia", February 24, 1976, www.aseansec.org/1217
  7. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 16-17
  8. ^ Ibid
  9. ^ Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 20-21
  10. ^ Hwee, "Japan, ASEAN, and the Construction…", 263; Henderson, Reassessing ASEAN, 16
  11. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 17-18
  12. ^ Hwee, "Japan, ASEAN, and the Construction…", 263; Henderson, Reassessing ASEAN, 18-20
  13. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 18-20
  14. ^ Hwee, "Japan, ASEAN, and the Construction…", 263
  15. ^ Ibid, 264
  16. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 20-24; Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 32-34
  17. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 24-26
  18. ^ Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 24
  19. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 21-23
  20. ^ Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 30-31
  21. ^ 21.0 21.1 Hwee, "Japan, ASEAN, and the Construction…", 264
  22. ^ Ibid, 27-30
  23. ^ Ibid, 30-32
  24. ^ Richard Stubbs, "ASEAN Plus Three: Emerging East Asian Regionalism?", Asian Survey 42, no.3 (May/Jun 2002), 440, 443
  25. ^ ASEAN Regional Forum, "About The ASEAN Regional Forum", N.D., www.aseanregionalforum.asean.org/about.html
  26. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 28
  27. ^ Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 64-65
  28. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 29-30
  29. ^ Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 32-34
  30. ^ Ibid
  31. ^ Henderson, Reassessing ASEAN, 75
  32. ^ Beeson, Institutions of the Asia-Pacific, 17


איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN)
אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה • ברונייברוניי ברוניי • הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים •וייטנאםוייטנאם וייטנאם • לאוסלאוס לאוס • מיאנמרמיאנמר מיאנמר • מלזיהמלזיה מלזיה • סינגפורסינגפור סינגפור • קמבודיהקמבודיה קמבודיה • תאילנדתאילנד תאילנד
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=איגוד_מדינות_דרום-מזרח_אסיה&oldid=2096032"