וולבי ארנבי אדמוני
 וולבי ארנבי אדמוני
| |
|---|---|
| וולבי ארנבי אדמוני וולבי ארנבי אדמוני | |
| מיון מדעי | |
| תחום תפוצה | |
תפוצה היסטורית
תפוצה נוכחית
|
וולבי ארנבי אדמוני (שם מדעי: Lagorchestes hirsutus; מוכר גם כוולבי ארנבי מערבי, ומכונה בשפות האבוריג'ינים מאלה) הוא מין של וולבי קטן ונדיר בסוג וולבי ארנבי, האנדמי למערב יבשת אוסטרליה. זהו המין הקטן ביותר בסוגו, ואחד משני המינים שנותרו כיום בסוג לאחר שהשניים האחרים נכחדו.
בעבר, טווח התפוצה של הוולבי האדמוני היה רחב ביותר וכלל את מרבית מערב ומרכז היבשת; במהלך אמצע המאה ה-20, הוא חווה צניחה קטסטרופלית במספריו כתוצאה מאובדן בית גידול, טריפה על ידי מינים פולשים ותחרות על מקורות מזון עם הארנבים עד שכמעט ונכחד מן העולם. כיום, הוא שרד אך ורק בשני איים קטנים במפרץ הכרישים הנמצא בחופים המערביים של היבשת, וישנם מספר אוכלוסיות שבויות למחצה ביבשת שנמצאות תחת פיקוח הדוק ומושבות לטבע בהדרגה.
טקסונומיה ותת-מינים
הוולבי הארנבי האדמוני תואר מדעית לראשונה בשנת 1844 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון גולד, מדגימות שנאפסו במערב אוסטרליה ליד העיר יורק. השם המדעי שהוענק לו על ידי גולד הוא Lagorchestes hirsutus; החלק הראשון של השם פירושו "ארנבת רוקדת" ומתייחס למראו החיצוני ולריצת הזיגזג הקופצנית שלו כאשר הוא נמלט מסכנה; החלק השני של השם, מתייחס לגלימת השיער הארוך שעל גבו. הוולבי הארנבי האדמוני משויך לסוג וולבי ארנבי, לצד שלושה מינים נוספים: וולבי ארנבי ממושקף, וולבי ארנבי מזרחי והקולווארי; השניים האחרונים נכחדו מן העולם. הוא מסווג במשפחת הקנגוריים, וקרוב מבחינה חיצונית בעיקר לסוגים וולבי ארנבי מפוספס, קואקה ופדמלון.
מין זה מחולק ל-4 תת-מינים:
- L. h. dorreae - אנדמי לאי דורי. פרוותו אדומה יותר מהאחרים וגולגולתו צרה.
- L. h. bernieri - אנדמי לאי ברנייר. פרוותו חיוורת יחסית, ואוזניו קצרות משל השאר.
- L. h. hirsutus - תת-מין הראשון שהתגלה; היה מוגבל לדרום-מערב אוסטרליה ונכחד מן העולם.
- L. h. ssp - טרם קיבל שם מדעי. היה נפוץ בעבר ברחבי מדבריות מרכז אוסטרליה עד שנכחד בטבע. כיום מושב בהדרגה לטבע ביבשת ולאי טרימוויל.
תיאור
הוולבי האדמוני הוא כיסאי קטן וגוצי הדומה במראהו ובהתנהגותו לארנבון. הוא נבדל מהארנב במספר דברים בולטים: יש לו רגליים אחוריות גדולות יותר עם קרסוליים ארוכים, גוף דק וכפוף, גפיים קדמיות קטנטנות וזנב ארוך ודק. בהליכה רגילה, הוולבי האדמוני נע על ארבע בצורה זהה לארנב (שילוח הגפיים הקדמיות וגרירת הרגליים האחוריות), אך בריצה הוא נע בקפיצות הייחודיות לקנגורים.
גופו של הוולבי האדמוני קומפקטי ומקושת, ראשו וצווארו רחבים וקצרים, וחרטומו קצר ומעוגל. האוזניים שלו עגולות וארוכות בדומה לארנבים, אך קצרות משמעותית משל מיני וולבי אחרים. עיניו גדולות ושחורות, אפו קטן, שפתיו שסועות ומעליהן שפם קצר. הזכרים והנקבות זהים בצבעם, כאשר הנקבות גדולות בדרך כלל מהזכרים. משקל הנקבה 1.9-0.78 קילוגרם, ומשקל הזכר עד 1.8 קילוגרם. אורך גופה של הנקבה 36–39 סנטימטרים, ושל הזכר 31–36 סנטימטרים. אורך זנב הנקבה: 30.5-24 סנטימטרים, ושל הזכר 31–36 סנטימטרים. שניהם מתנשאים בעמידה לגובה של כ-30 סנטימטרים.
הפרווה של הוולבי הארנבי ארוכה, עבה ורכה, והיא ארוכה ומדובללת במיוחד לאורך הגב עד שנראית כמעין גלימה. צבעו של הוולבי נע בין חום-אדמדם לחום-צהבהב או חולי, ומתמזג היטב עם סביבת המחיה הצחיחה והחולית שלו; הצבע עשוי להיות חיוור במיוחד אצל פרטים מסוימים. הגב והרגליים נוטים לצבע אפרורי יותר, ולעומתם הגחון, המפשעה, החזה והגרון בצבע לבן-שמנת. הזרועות לבנות, ולעומתם כפות הידיים צבועות באדמדם או אפרפר.
הראש של הוולבי מתחלק בין המצח האפרורי לבין הלחיים החוליות, ויש לעיתים קרובות פס אדמוני דהוי שחוצה את העיניים ומסתיים בלוע. הסנטר והשפתיים בצבע שמנת, ואזור החוטם שחרחר מעט. האוזניים לבנות בצידן הפנימי ואפרוריות בצידן החיצוני. הזנב האפרורי קירח משיער, והוא משחיר בצידו העליון ובקצהו.
תפוצה
טווח היסטורי ונוכחי
הוולבי האדמוני אנדמי ליבשת אוסטרליה. עד שנות ה-30 של המאה ה-20, טווח התפוצה שלו היה רחב ביותר והשתרע על מרבית אוסטרליה המערבית והטריטוריה הצפונית, והוא נחשב לאחד הכיסאים הנפוצים ביותר. משנות ה-30 עד שנות ה-90, הוא נעלם לחלוטין מהיבשת כתוצאה ממגוון איומים. כיום, הוולבי האדמוני נותר רק בשני איים במפרץ הכרישים מול חופי מערב אוסטרליה: האי דורי (51.6 קילומטרים רבועים) והאי ברנייר (42.7 קמ"ר) שבהם מצוי גם הטקסון המונוטיפי הנדיר וולבי ארנבי מפוספס שדומה לו מבחינה חיצונית. מלבד שני האיים הללו, הוא הובא על ידי רשויות השימור האוסטרליות לאי טרימוויל (5.2 קילומטרים רבועים) הנמצא מול חופי פילבארה.
בעשור השני של המאה ה-21, הוולבי האדמוני הוכנס למספר איים אקולוגים (אזור יבשתי מבודד) באזורים שמהם נכחד בעבר: הפארק הלאומי ווטרארקה והפארק הלאומי אולורו בטריטוריה הצפונית, לורנה גלן באוסטרליה המערבית, ושמורת סקוטיה בניו סאות' ויילס. כל האוכלוסיות היבשתיות הללו נמצאות בשלבי התאקלמות, כך שעדיין לא מתייחסים אליהם כאוכלוסיות בר. ישנם מספר אוכלוסיות נוספות של וולבים אדמונים בשבי ביבשת, שמיועדות להשבה לטבע בעתיד.
סביבת מחיה
הוולבי הארנבי האדמוני אכלס בעבר מגוון סוגי בתי גידול ברחבי היבשת האוסטרלית: ערבות עשב, פסיפס של חורשים ושטחי מרעה, גבעות סלעיות, יערות שיטה, לצד מישורים חוליים ודיונות במדבר טאנאמי, מדבר גיבסון ומדבר החול הגדול. הדרישה העיקרית של הוולבי, הייתה נוכחות של כיסי סבך נמוכים וצפופים המשמשים לו למסתור ולמאכל, בפרט כיסי הסבך הכדוריים של עשב הספיניפקס.
בטרם הגעת המתיישבים האירופאים ליבשת, הילידים האבוריג'ינים היו נוהגים להבעיר בצורה מבוקרת את כדורי הספיניפקס, ובכך גרמו לחידוש מתמיד של הצמחייה והשפיעו לטובה על המיקרו-פאונה האוסטרלית. לאחר הגעת המתיישבים האירופאים, האבוריג'ינים נדחקו ממקומם או שנאסר עליהם להבעיר שריפות. כתוצאה מכך, הצמחייה המקומית הפכה ליבשה וסבוכה, והפכה לפגיעה במיוחד לשריפות בר טבעיות שכילו אזורים ענקיים. בכך האירופאים הובילו בעקיפין לצניחה קטסטרופלית באוכלוסיות הכיסאים הקטנים דוגמת הוולבי האדמוני, ורבים מהם נכחדו מן העולם או שהפכו לנדירים ביותר. בית הגידול הנוכחי של הוולבי האדמוני באיים דורי ובריינר במפרץ הכרישים מתאפיין באקלים ים-תיכוני, ומורכב מפסיפס של דיונות חול קטנות, כרי עשב, כיסי סבך קטנים של שיחי הדסיים, וגבעות סלעיות קטנות של אבן גיר או טרוורטין.
אקולוגיה
התנהגות ופעילות
הוולבי האדמוני הוא יונק פעיל לילה. במהלך היום הוא מנמנם במחילה המוגנת שלו, ויוצא ממנה לאחר השקיעה. הזכרים מופיעים מוקדם יותר מהנקבות. חלק הארי של פעילות הוולבי (שיחור המזון, טיפוח, אינטראקציה בין הוולבים, וכו') מתרחש בעיקר בשעות הלילה המוקדמות. בדומה ליונקים קטנים נוספים, גם הוולבי הארנבי הוא יונק מתבודד הפעיל בעיקר בגפו.
.jpg)
הוולבי האדמוני הוא יונק מתחפר; הוא חופר לעצמו מחילה קצרה באורך של מטר בממוצע ובעומק של 3 מטר המשמשת לו להגנה מפני טורפים וחום המדבר במהלך היום. לעיתים, הוולבי מסתפק במאורה קטנה שנחפרת בתוך כדורי הספיניפקס הסבוכים או שיחים אחרים. הוולבי גם מסתייע בפרוותו החולית בכדי להתמזג עם הנוף המדברי והצחיח. כאשר הוולבי נתקל בסכנה בשטח הפתוח, הוא פותח בריצת זיגזג קופצנית עד למקום המסתור הראשון שיקרה בדרכו, דבר שהוליד את הכינוי המדעי "ארנבת רוקדת".
הטורפים העיקריים של המין ביבשת היו שועל האדום וחתול הבית שהובאו על ידי האדם, ובמידה פחותה גם הדינגו. באיים שבהם המין שרד כיום, אין לו טורפים טבעיים. חפירת המחילות הקטנות והרגלי הרעייה של הוולבי הארנבי, הפכו אותו למהנדס סביבה זוטר ברחבי המדבריות האוסטרלים. בטרם נעלם מהיבשת, הוא חווה תחרות משמעותית על מקורות מחייה מצד הארנבון המצוי שהובא ליבשת, שכן שניהם בעלי אקולוגיה ותזונה דומה.
מתצפיות בטבע, עולה כי הן הזכרים והן הנקבות חיים בתוך שטח פעילות קבוע, שגבולותיו מסומנים בריח ובשתן. שטחו של הזכר גדול משמעותית וכולל בתוכו מספר שטחי נקבות. השטח של הוולבי כולל בתוכו כיסי עשב ספיניפיקס צפוף הפזורים על פני שטחים פתוחים ומשמשים לו למקלט ביום ולהסתרה מפני טורפים במהלך התנועה בלילה. דפוסי השימוש בבית הגידול משתנים בהתאם לזמינות המזון ולעונה, ומושפעים רבות מכמות המשקעים. הוולבי תר אחר מזון בעיקר בשטח הפתוח, היות שיש בו מגוון רב יותר של מזון; עם זאת, בפועל הוא שוהה זמן רב יותר באזורי הגבול בין הסבך לשטח הפתוח, עקב רצונו להיות סמוך ככל האפשר לאזור מוגן בעת סכנה.
חרף העובדה שהוולבי הארנבי חי בשטח קבוע, הוא אינו טריטוריאלי, ומסתפק בהפגנת דומיננטיות כלפי בני מינו אם בכלל. הדבר נובע הן מהנדירות של המין, והן מאופיו השקט והמתבודד של הוולבי אשר נוטה להימנע מעימותים. גילויי תוקפנות במפגשים בין וולבים נדירים למדי; מפגש בין נקבות יכלול רחרוח הדדי ותו לא, ומפגש בין הזכרים יסתיים לרוב בהפגנת דומיננטיות. בשבי, ישנן עדויות ליצירת מדרג חברתית אצל הזכרים והנקבות המתבטא בגישה למזון וברבייה. בטבע לעומת זאת, צפיפות האוכלוסייה נמוכה כל כך עד שאין זה סביר שיתקיים מדרג חברתי. הוולבים הארנביים מתקשרים ביניהם באמצעות שפת גוף, סימני ריח וקולות; וולבי מבוהל, יפיק ציוץ חזק תוך כדי ריצה למסתור אשר משמש גם כסימן אזהרה.
תזונה
הוולבי האדמוני הוא יונק צמחוני מובהק. תזונתו מורכבת בעיקר מזרעים, עשבים, פירות, עשבי תיבול ושיחים שונים הפזורים בבית הגידול שלו. הוולבי מסוגל לשנות את הרגלי התזונה שלו בהתאם למצב הסביבתי, ובכך לעבור בנקל תקופות בצורת. חד-פסיגיים מהווים את התזונה העיקרית של הוולבי (65-44%); מבין החד-פסיגיים, הוולבי מגלה העדפה לגבעולים, לעלים ולזרעים של מספר מיני בן-חילף (Eragrostis) ותלת-מלען (Aristida), וכן לזרעיו של עשב הספיניפקס; הגבעולים של עשב הספיניפקס לעומת זאת, נצרכים על ידי הוולבי רק בלית ברירה. במקום שני לאחר החד-פסיגיים, נמצאים מספר מיני גומא, עליעב, ובולבוסטיליס (Bulbostylis) שמהווים 32-15% מהתזונה.
במידת הצורך, הוולבי מנצל גם הצוף המזין מפרחי הגרווילאה הדבשית (Grevillea juncifolia), וסוקולנטים נאכלים ללא היסוס כאשר הם זמינים. גודניה (Goodenia), נאובסיה (Neobassia), סטאקהוסיה (Stackhousia) וזרעיו וענביו של גפן האהבה (Cassytha filiformis - צמח טפיל ממשפחת העריים) מהווים חלק חשוב מהתזונה המשנית. דו-פסיגיים שקשים יותר לעיכול וכן חרקים, נצרכים על ידי הוולבי בתקופות של מחסור במזון.
רבייה ומחזור חיים
בשבי, הוולבי הארנבי מתרבה ברציפות לאורך כל השנה. בטבע לעומת זאת, מרבית הלידות חופפות לחודשי הגשמים שבהם יש מזון זמין ואיכותי יותר. במפגש בין הזוויגים, הזכר ירחרח את הנקבה בשביל לבדוק האם היא עומדת לפני ביוץ. אם כן, הנקבה תפגין התנהגות כנועה; במידה ולא, היא תתרחק או תבעט בזכר. בטבע, הזכר עשוי לשמור על נקבה לתקופה מסוימת עד למועד הביוץ. בדומה לקנגורים אחרים, נקבת הוולבי הארנבי מסוגלת לשלוט על לידת והתפתחות העובר בתופעה המכונה דיאפאוזה עוברית. תכונה זאת מאפשרת לנקבה לצמצם את המרווח בין ההמלטות במקרה שיש מזון בשפע, להשהות את התפתחות העובר או אפילו להפסיק את ההיריון לחלוטין בתקופת בצורת. הדיאפאוזה חיונית במיוחד עבור הוולבי הארנבי אשר חי בסביבת מחיה מדברית ובלתי יציבה.
משך ההיריון כולו הוא שבועות בודדים, לאחריהם נולד וולד זעיר דמוי ג'לי הזוחל בכוחות עצמו לעבר הכיס. יחסית לכיסאים אחרים, הגור של הוולבי הארנבי שוהה בכיס זמן קצר יחסית: 4 חודשים לכל היותר. הוא נגמל בגיל 5 חודשים, ומגיע לבגרות לרוב לאחר שנה וחצי. לאחר הגמילה של הגור, אימו מתחילה להתייחס אליו באגרסיביות במטרה לגרום לו לעזוב את השטח ולמצוא מקום משלו. הסיבה לכך היא כדי להקטין את התחרות על מקורות המזון אשר נדירים למדי בסביבה המדברית. בתנאים סביבתיים נוחים, הנקבה יכולה להמליט עד 3 גורים בשנה.
תוחלת החיים של הוולבי האדמוני בטבע אינה ידועה; בשבי היא עשויה להגיע ל-13 שנים.
מצב שימור
הוולבי הארנבי האדמוני מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), לאור העובדה שנכחד בטבע ביבשת, ובשל טווח התפוצה המצומצם שלו שמוגבל למספר איים בחופי אוסטרליה המערבית. מאחר שחלק הארי של האוכלוסייה מצוי באיים, הוולבי מאוים מצד החדרת טורפים פולשים או מהתפרצות מחלות אקזוטיות בתוך האיים, וכן עשוי להיות מושפע לרעה משינויים במזג האוויר או מסופות ציקלון.
מאמצי השימור עבור הוולבי הארנבי כוללים מעקב ופיקוח צמוד על אוכלוסיות הבר באיים והאוכלוסיות השבויות למחצה ביבשת, וגידול גרעיני רבייה בשבי. פקחים של רשויות השימור האוסטרליות פועלים להשמדת טורפים פולשים כחתולים ושועלים באיים בחוף המערבי של אוסטרליה, במטרה לשחרר בהם לאחר מכן יונקי כיס נדירים דוגמת הוולבי הארנבי. כן נעשים פעולות להעלאת המודעות למצוקתו של המין, ולאיתור אזורים פוטנציאליים נוספים ברחבי טווח התפוצה ההיסטורי שלו.
האוכלוסייה העולמית של הוולבי הארנבי האדמוני נאמדת בכ-4,000 פרטים.
לקריאה נוספת
- Bolton, Brian Leslie, and Peter Kenneth Latz. "The western hare-wallaby Lagorchestes hirsutus (Gould)(Macropodidae), in the Tanami Desert." Wildlife Research 5.3 (1978): 285-293.
- Lundie-Jenkins, Geoff. "Ecology of the rufous hare-wallaby, Lagorchestes hirsutus Gould (Marsupialia: Macropodidae) in the Tanami Desert, Northern Territory. I Patterns of habitat use." Wildlife Research 20.4 (1993): 457-475.
- Eldridge, M. D. B., et al. "Genetic diversity in remnant mainland and “pristine” island populations of three endemic Australian macropodids (Marsupialia): Macropus eugenii, Lagorchestes hirsutus and Petrogale lateralis." Conservation Genetics 5.3 (2004): 325-338.
- Short, Jeff, and Bruce Turner. "The distribution and abundance of the banded and rufous hare-wallabies, Lagostrophus fasciatus and Lagorchestes hirsutus." Biological Conservation 60.3 (1992): 157-166.
- Richards, J. D., et al. "The biology of banded (Lagostrophus fasciatus) and rufous (Lagorchestes hirsutus) hare-wallabies (Diprotodontia: Macropodidae) on Dorre and Bernier Islands, Western Australia." Wildlife Research 28.3 (2001): 311-322.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
31084302וולבי ארנבי אדמוני