קבוצות הסנאט של ארצות הברית
מאה המושבים בסנאט של ארצות הברית מחולקים לשלוש קבוצות (באנגלית: Classes). זאת במטרה לקבוע אילו מושבים ייבחרו אחת לשנתיים, כך שרק אחת מהקבוצות עומדת לבחירות בכל מחזור. מכיוון שחברי הסנאט של ארצות הברית נבחרים לכהונה קבועה בת שש שנים, החלוקה לקבוצות מאפשרת שבכל שנת בחירות לנשיאות או בכל בחירות אמצע הכהונה יעמדו לבחירה כשליש מהמושבים, במקום שכל 100 המושבים יעמדו בו-זמנית לבחירות כל שש שנים. המושבים מחולקים כך ששני הסנאטורים של כל מדינה שייכים לקבוצות שונות, כך שכהונותיהם מסתיימות בשנים שונות.
קבוצות 1 ו-2 כוללות 33 מושבים כל אחת, בעוד שקבוצה 3 כוללת 34 מושבים. הבחירות למושבי קבוצה 1 התקיימו ב-2024, והבחירות למושבי קבוצות 2 ו-3 תתקיימנה ב-2026 וב-2028, בהתאמה.
החלוקה לשלוש מחלקות נקבעה בפרק 1 לחוקת ארצות הברית, חלק שלישי, סעיף 2. החלוקה הראשונית בוצעה על ידי הסנאט של הקונגרס הראשון במאי 1789 באמצעות סורטיציה. בכל פעם שהצטרפה מדינה לארצות הברית, נוספו הסנאטורים שלה לאחת משלוש הקבוצות, תוך שמירה על כך שהקבוצות יהיו שוות בגודלן ככל האפשר.
חלוקה זו חלה רק על בחירות קבועות למושבי הסנאט. בחירות מיוחדות למילוי מקום במושב שהתפנה – בדרך כלל בשל התפטרותו של סנאטור מכהן או בשל מותו – עשויות להתקיים בכל שנה ללא קשר לקבוצה אליה משתייך המושב.
המונחים "סנאטור בכיר" ו"סנאטור זוטר" אינם קשורים לקבוצות. במקום זאת, הסנאטור הבכיר הוא זה שמכהן במשך תקופה ארוכה יותר בסנאט מעמיתו, כאשר הוותק נקבע בעיקר על סמך משך הכהונה.
היסטוריה
שורשים חוקתיים
חוקת ארצות הברית קובעת כי תקופת הכהונה הקבועה של סנאטורים תהיה שש שנים, ומחלקת את מחזורי הבחירות שלהם לשלושה מחזורים כך שבכל שנתיים עומד שליש מהסנאט לבחירה. הדבר מאפשר קיום בחירות לסנאט במקביל לבחירות הנשיאותיות או במקביל לבחירות אמצע הכהונה, שכן נשיא ארצות הברית נבחר לתקופה קבועה בת ארבע שנים, וחברי בית הנבחרים של ארצות הברית נבחרים לתקופה קבועה בת שנתיים. מטרת רעיון זה היא לקדם יציבות בסנאט ולעודד סנאטורים לקדם חקיקה לאורך זמן, במקום להסתכן בהחלפה מהירה של כל החברים מדי שש שנים. במקביל, המבנה מאפשר בחירות תכופות יותר ולא רק אחת לשש שנים, כדי למנוע מצב בו הסנאטורים מתאגדים לצורך מטרות "זדוניות"[1].
שלוש קבוצות הסנאט מוגדרות בחלק השלישי של פרק 1 לחוקת ארצות הברית כלדקמן:
מייד לאחר שיתאספו לאחר הבחירות הראשונות, יחולקו הסנאטורים לשלוש קבוצות שוות ככל הניתן. מושבי הסנאטורים מן הקבוצה הראשונה יתפנו מקץ השנה השנייה, של אלו מן הקבוצה השנייה מקץ ארבע שנים, ושל אלו מן הקבוצה השלישית מקץ שש שנים, כך ששליש מן הסנאט ייבחר בכל שנתיים; ואם יתפנה מקום בגלל התפטרות כל סיבה אחרת בתקופת הפגרה של בית המחוקקים של מדינה, תמנה הרשות המבצעת באותה מדינה מינוי זמני עד לישיבה הבאה של בית המחוקקים, שיבחר את הנציג הקבוע למלא את המקום הפנוי.
החלוקה לקבוצות נערכה במאי 1789, שבועות אחדים לאחר התכנסות הקונגרס הראשון של ארצות הברית. עשרים סנאטורים בלבד מעשר מדינות נכחו בחלוקה; קרוליינה הצפונית ורוד איילנד טרם אשררו את חוקת ארצות הברית, וניו יורק טרם בחרה את נציגיה לסנאט בשל אשרורה המאוחר את החוקה.
על מנת להחליט כיצד ליישם את החלוקה לקבוצות, ב-11 במאי 1789 מינה הסנאט ועדה שכללה את הסנאטורים אוליבר אלזוורת', ויליאם פיו וצ'ארלס קארול. בהתאם להמלצתם, ב-14 במאי חילק הסנאט את חבריו לשלוש קבוצות תוך יישום סעיף 2 של החלק השלישי בפרק 1 לחוקת ארצות הברית, בלשון הדו"ח הנ"ל:
"לפיכך, הוחלט כי הסנאטורים יחולקו לשלוש קבוצות:
הראשונה תכלול את מר לנגדון, מר ג'ונסון, מר מוריס, מר הנרי, מר איזארד, ומר גאן;
השנייה תכלול את מר וינגייט, מר סטרונג, מר פטרסון, מר באסט, מר לי, מר באטלר, ומר פיו;
והשלישית תכלול את מר דלטון, מר אלזוורת', מר אלמר, מר מקליי, מר ריד, מר קארול, ומר גרייסון.
שלושה פתקים בגודל שווה, ממוספרים בספרות 1, 2 ו-3, יגולגלו ויוכנסו לקופסה על ידי המזכיר, ויישלפו על ידי מר לנגדון, מר וינגייט ומר דלטון בשם הקבוצות שאליהן שובצו. המחלקות יתפנו לפי סדר המספרים שנבחרו להן, החל ממספר 1. כאשר ייכנסו סנאטורים ממדינות שטרם מינו נציגים, הם ישובצו בהגרלה באחת הקבוצות, תוך שמירה על חלוקה שווה ככל האפשר ביניהן".
למחרת, ב-15 במאי, נקבעה תקופת הכהונה של כל מחלקה באמצעות הגרלה: הפתק הראשון נבחר על ידי דלטון, השני על ידי וינגייט, והשלישי על ידי לנגדון. עם סיום כהונתו של כל סנאטור, בין אם הייתה קצרה או ארוכה, נבחר מחליף לתקופת כהונה חדשה של שש שנים, תחילה בידי חברי בית המחוקקים של כל מדינה, עד לקבלת התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית.
הצטרפות מדינות חדשות לאיחוד
כאשר מדינה חדשה מצטרפת לאיחוד, שני הסנאטורים שלה משובצים לשתי קבוצות שונות. שתי קבוצות אלה נקבעות בהתאם לשיטה השומרת על איזון בין שלוש הקבוצות, כך שבקבוצה הגדולה ביותר יהיה לכל היותר סנאטור אחד בלבד ביחס לקבוצה הקטנה ביותר. הגרלה אקראית קובעת איזה סנאטור חדש מצטרף לאיזו קבוצה מבין השתיים שנבחרו להתרחב[2]. כתוצאה מכך, לפחות אחד משני הסנאטורים הראשונים של כל מדינה חדשה התחיל כהונה שאורכה היה יותר משנתיים ועד שש שנים, ואילו השני התחיל כהונה הקצרה בשנתיים או בארבע שנים מזה של עמיתו.
ניו יורק, שקיימה את הבחירות הראשונות שלה לסנאט ביולי 1789, הייתה המדינה הראשונה שעברה תהליך זה לאחר ההגרלה המקורית במאי 1789 שבוצעה על ידי הסנאט של הקונגרס הראשון. מבין שני הסנאטורים, פיליפ סקיילר הוגרל לקבוצה 1 (שכהונת הסנאטורים בה הסתיימה ב-1791), ואילו רופוס קינג שובץ לקבוצה 3 (שתוקף כהונת הסנאטורים בה הסתיימה ב-1795). כתוצאה מכך, קבוצה 1 הכילה שמונה סנאטורים, בעוד שקבוצות 2 ו-3 מנו שבעה סנאטורים כל אחת. לאחר מכן, נציגי קרוליינה הצפונית שובצו לקבוצות 2 ו-3 לאחר שהמדינה החדשה קיימה את בחירת נציגיה לסנאט בנובמבר 1789, וכך כמות הסנאטורים בכל קבוצה התאזן לשמונה.
כאשר הוואי, המדינה החדשה ביותר, הצטרפה לאיחוד בשנת 1959, הבחירות הראשונות שלה לסנאט כללו מועמדים שהתמודדו על "מושב א'" או "מושב ב'"[3]. שני הסנאטורים החדשים, היירם פונג ואורן לונג, ביצעו הגרלה בפיקוח מזכיר הסנאט כדי לקבוע מי מהם יצורף לקבוצה 1 (כהונה שתסתיים בתוך חמש וחצי שנים) ומי יצורף לקבוצה 3 (כהונה שתסתיים בתוך שלוש וחצי שנים)[4]. במקרה של הצטרפות המדינה ה-51 (אנ') לארצות הברית, נציגיה בסנאט ישובצו לקבוצות 1 ו-2, כך שבכל שלוש הקבצות יהיו 34 סנאטורים.
מכיוון שכל מדינה מיוצגת בידי שני סנאטורים ללא תלות בגדול אוכלוסייתה, כל קבוצה מייצגת מספר שונה של בוחרים ותושבים. מאז ראשית המאה ה-19, קבוצה 2 נוטה לייצג במצטבר כ-50%–60% מאוכלוסיית ארצות הברית, בעוד שסנאטורים מקבוצות 1 ו-3 מייצגים כל אחת כ-70%–75% מאוכלוסיית המדינה[5]. מכיוון שלכל מדינה יש שני סנאטורים, סכום האחוזים הוא 200%, ולא 100%. מדינות מאוכלסות במיוחד, כמו קליפורניה, פלורידה, ניו יורק, פנסילבניה ואוהיו, מיוצגות בידי סנאטורים המשתייכים לקבוצות 1 ו-3, מה שיוצר חוסר איזון זה.
המקרים היחידים שבהם שני מושביה של מדינה בסנאט עומדים לבחירה באותה שנה הם כאשר מדינה חדשה מצטרפת לאיחוד (כפי שתואר לעיל) או כאשר מתקיימות בחירות מיוחדות למילוי מקום שהתפנה. בחירות מיוחדות אינן משפיעות על אורך הכהונה של המושב, והסנאטור שנבחר בבחירות מיוחדות ממלא את שארית כהונתו של קודמו בתפקיד עד לבחירות הסדירות הבאות, מבלי לשנות את שיוך המושב לקבוצה אליה הוא משתייך[6].
קבוצה 1
קבוצה 1 כוללת 33 מושבים בסנאט שיעמדו לבחירות בנובמבר 2030, כאשר כהונותיהם תסתיימנה ב-3 בינואר 2031.
קבוצה זו כוללת סנאטורים שכהונתם הסתיימה בשנים: 1791, 1797, 1803, 1809, 1815, 1821, 1827, 1833, 1839, 1845, 1851, 1857, 1863, 1869, 1875, 1881, 1887, 1893, 1899, 1905, 1911, 1917, 1923, 1929, 1935, 1941, 1947, 1953, 1959, 1965, 1971, 1977, 1983, 1989, 1995, 2001, 2007, 2013, 2019 ו-2025.
המדינות שלהן סנאטור מקבוצה 1: אוהיו, אינדיאנה, אריזונה, דלאוור, דקוטה הצפונית, הוואי, וושינגטון, ויומינג, ויסקונסין, וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, ורמונט, מיין, טנסי, טקסס, יוטה, מונטנה, מיזורי, מישיגן, מרילנד, מינסוטה, מיסיסיפי, מסצ'וסטס, נבדה, נברסקה, ניו ג'רזי, ניו יורק, ניו מקסיקו פלורידה, פנסילבניה, קונטיקט, קליפורניה, ורוד איילנד.
קבוצה 2
קבוצה 2 כוללת 33 מושבים בסנאט שיעמדו לבחירות בנובמבר 2026, כאשר כהונותיהם תסתיימנה ב-3 בינואר 2027.
קבוצה זו כוללת סנאטורים שכהונתם הסתיימה בשנים: 1793, 1799, 1805, 1811, 1817, 1823, 1829, 1835, 1841, 1847, 1853, 1859, 1865, 1871, 1877, 1883, 1889, 1895, 1901, 1907, 1913, 1919, 1925, 1931, 1937, 1943, 1949, 1955, 1961, 1967, 1973, 1979, 1985, 1991, 1997, 2003, 2009, 2015 ו-2021.
המדינות שלהן סנאטור מקבוצה 2: אוקלהומה, אורגון, איווה, איידהו, אילינוי, אלבמה, אלסקה, ארקנסו, ג'ורג'יה, דלאוור, דקוטה הדרומית, ויומינג, וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, טנסי, טקסס, לואיזיאנה, מונטנה, מיין, מישיגן, מינסוטה, מיסיסיפי, מסצ'וסטס, נברסקה, ניו ג'רזי, ניו המפשייר, ניו מקסיקו, קולורדו, קנזס, קרוליינה הדרומית, קרוליינה הצפונית, ורוד איילנד.
קבוצה 3
קבוצה 3 כוללת 34 מושבים בסנאט שיעמדו לבחירות בנובמבר 2028, כאשר כהונותיהם תסתיימנה ב-3 בינואר 2029.
קבוצה זו כוללת סנאטורים שכהונתם הסתיימה בשנים: 1795, 1801, 1807, 1813, 1819, 1825, 1831, 1837, 1843, 1849, 1855, 1861, 1867, 1873, 1879, 1885, 1891, 1897, 1903, 1909, 1915, 1921, 1927, 1933, 1939, 1945, 1951, 1957, 1963, 1969, 1975, 1981, 1987, 1993, 1999, 2005, 2011, 2017 ו-2023.
המדינות שלהן יש סנאטור בקבוצה השלישית: אוהיו, אוקלהומה, אורגון, איווה, איידהו, אילינוי, אינדיאנה, אלבמה, אלסקה, אריזונה, ארקנסו, ג'ורג'יה, דקוטה הדרומית, דקוטה הצפונית, הוואי, וושינגטון, ויסקונסין, ורמונט, יוטה, לואיזיאנה, מיזורי, מרילנד, נבדה, ניו המפשייר, ניו יורק, פלורידה, פנסילבניה, קולורדו, קונטיקט, קליפורניה, קנזס, קנטקי, קרוליינה הדרומית, וקרוליינה הצפונית.
חברי הסנאט של ארצות הברית לפי קבוצות
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל ארצות הברית | ||
קישורים חיצוניים
- קבוצה 1, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
- קבוצה 2, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
- קבוצה 3, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ About the Senate and the Constitution, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
- ↑ Frequently Asked Questions about a New Congress, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
- ↑ סי. פי. טראסל, CONGRESS HAILS 3 NEW MEMBERS FROM 50TH STATE; Galleries of Both Houses Packed for Swearing of Hawaii Delegation Congress Hails 3 New Members As Hawaii Delegation Is Sworn, באתר הניו יורק טיימס, 25 באוגוסט 1959 (באנגלית)
- ↑ לורנס א. דייוויס, G.O.P. Wins Governorship In Hawaii's First State Vote; G. O. P. WINS RACE FOR HAWAII POST, באתר הניו יורק טיימס, 30 ביולי 1959 (באנגלית)
- ↑ ג'פרי סקלי, Senate Class Population Imbalance, באתר Sabato's Crystal Ball, 29 במאי 2014 (באנגלית)
- ↑ טראוויס פיטמן, The US Senate is divided into classes: What that means, באתר ABC 10, 16 באוקטובר 2018 (באנגלית)
קבוצות הסנאט של ארצות הברית40532526Q1744546