ויליאם לנגר
 | |||||||
| לידה | קאסלטון, טריטוריית דקוטה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות סנט לאוס, קאסלטון, טריטוריית דקוטה, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ויליאם לנגר ב(אנגלית: William Langer, כונה "ביל הפרא", באנגלית: Wild Bill; ) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מדקוטה הצפונית, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כתובע הכללי העשירי של מדינתו בשנים 1917–1920, כמושל דקוטה הצפונית ה-17 וה-21 בשתי תקופות כהונה נפרדות בשנים 1932–1934 ובשנים 1937–1939 (היחידי מבין מושלי המדינה שכיהן בשתי תקופות בלתי רצופות), וכסנאטור מטעם דקוטה הצפונית מ-1941 ועד מותו.
ראשית חייו
ויליאם לנגר נולד ליד העיר קאסלטון שבטריטוריית דקוטה כבנם של פרנק ומרי (לבית וובר) לנגר, שניהם ממוצא גרמני. אביו, שהיה קתולי באמונתו, היה חבר בית המחוקקים של דקוטה הצפונית במושב הראשון שלו. ויליאם לנגר, שדיבר גרמנית באופן שוטף, נשא את הנאום מטעם בוגרי בית הספר תיכון שאותו הוא סיים ב-1904. הוא קיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת דקוטה הצפונית בגרנד פורקס, אך היה אז צעיר מדי כדי לעסוק בעריכת דין. לפיכך, הוא המשיך בלימודיו באוניברסיטת קולומביה, שם הוא סיים כמצטיין בכיתתו ב-1910. אף על פי שהוצעה לו משרה במשרד עורכי דין בולט בניו יורק, הוא בחר לשוב לדקוטה הצפונית, שם הוא עסק בעריכת דין בעיר מנדאן עד לתחילת הקריירה הפוליטית שלו.
ב-1918 נשא לנגר לאישה את לידיה קאדי, בתו של האדריכל הניו יורקי ג' קליבלנד קאדי, ולשניים נולדו ארבע בנות: אמה, לידיה, מרי וקורנליה, שנישאה לאומן קנת' נולנד.
התובע הכללי של דקוטה הצפונית
ב-1914 מונה לנגר כפרקליט המדינה במחוז מורטון, והיה אחד מהחברים המעטים בליגה הבלתי-מפלגתית במפלגה הרפובליקנית שלא באו מהמגזר החקלאי. הוא התמודד בבחירות של 1916 ונבחר כתובע הכללי של דקוטה הצפונית כאשר הליגה זכתה בניצחון סוחף בבחירות אלו, אך עד מהרה החלו עימותים בינו לבין מייסד המפלגה ומנהיגה הנמרץ ארתור צ'. טאונלי. ב-1920 הגיעו הדברים לידי כך שלנגר האשים את טאונלי בבולשביזם, ועקב כך לא עלה בידו לנצח בבחירות המקדימות של הרפובליקנים את המושל המכהן לין פרייז'ר. הנתק של לנגר עם הנהגת הליגה שיקף את המאבק הפנימי שהגביל בסופו של דבר את השפעת המפלגה בפוליטיקה של דקוטה הצפונית.
מושל דקוטה הצפונית
בסופו של דבר איחה לנגר את הקרעים בינו לבין הנהגת הליגה, וב-1932 נבחר כמושל דקוטה הצפונית. כמושל, דרש לנגר ב-1933 שכל עובדי המדינה יתרמו חלק ממשכורתם השנתית לליגה הבלתי-מפלגתית ולעיתון השבועי Leader, שהיה בבעלות פקידים בכירים בממשלו. איסוף כספים אלו לא נאסר בחוקי המדינה והיה נוהג מקובל. אך כאשר תרומות אלו נעשו על ידי עובדי מחלקת הכבישים, שמשכורותיהם שולמו באמצעות תוכניות רווחה פדרליות, טען התובע הפדרלי של מחוז דקוטה הצפונית, פ. ו. לנייר, שהתרומות הללו היו קנוניה להונאת הממשלה הפדרלית. ב-1934 הועמדו לנגר וחמישה אנשים נוספים למשפט והורשעו. בראש חבר השופטים במשפט ישב השופט אנדרו מילר והתובע היה לנייר, שניהם היריבים הפוליטיים החזקים ביותר של לנגר בדקוטה הצפונית.
במשפט זה נעשו טעויות נוהליות שגרמו לביטולו לאחר ערעור, כולל בחירה שגויה של חבר המושבעים, שהיו להם דעות קדומות אישיות נגד לנגר ונבחרו על ידי לנייר.
בשל ההרשעה במשפט, הורה בית המשפט העליון של דקוטה הצפונית על הדחתו של לנגר ממשרתו, וב-17 ביולי 1934 הכריז על סגן המושל אולה אולסון כמושל הלגיטימי. לנגר הכריז על ממשל צבאי בביסמרק והתבצר במעון המושל. בסופו של דבר הוא התרצה כאשר פקידי ממשלו סירבו להכיר בסמכותו, ואולסון כיהן כמושל עד תום תקופת כהונתו המתוכננת של לנגר.[1]
ב-1935 בוטלו ההרשעות במשפט בעקבות ערעור. המקרה נדון פעמיים במהלך שנה זו. לאחר בקשה של לנגר לפסלות שופט של מילר, סירב זה האחרון לפסול את עצמו, וכך הסתיים המשפט בתיקו בקרב חבר המושבעים. בין המשפט השני והשלישי הגיש לנייר תביעות נגד לנגר על שבועת שקר כאשר הגיש את התביעה לפסלות שופט נגד מילר. משפט זה, שהיה חסר תקדים במהותו, הסתיים בהכרעת דין שבה נקבע זיכויו של לנגר. המשפט השני על ההאשמות המקוריות, שנוהל על ידי שופט אחר, הסתיים אף הוא בזיכויו של לנגר.
במשך כל ההליכים המשפטיים הללו, טען לנגר שהוא חף מפשע ושהוא היה קורבן של נקמה פוליטית מצד מילר ולנייר. ב-1936 הוא נבחר לתקופת כהונתו השנייה כמושל. רעייתו של לנגר, לידיה, התמודדה ב-1934 בבחירות למשרת המושל, אך נוצחה על ידי מועמד המפלגה הדמוקרטית תומאס מודי.
סנאטור
ב-1938 נוצח לנגר בבחירות לסנאט של ארצות הברית על ידי הרפובליקני ג'רלד ניי לאחר שהתמודד כמועמד עצמאי וקיבל 42 אחוזים מהקולות.
הבחירות לסנאט של 1940 היו אף הן דרמטיות. לנגר הביס את הסנאטור המכהן לין פרייז'ר בבחירות המקדימות של הרפובליקנים, ולאחר מכן התמודד מול המועמד הדמוקרטי, צ'ארלס ג'וזף ווגל ומול חבר בית הנבחרים הרפובליקני מהליגה הבלתי-מפלגתית ויליאם למקה, שדחה אפשרות להתמודד לכהונה נוספת בקונגרס כדי להתמודד בבחירות לסנאט כמועמד עצמאי. בבחירות ניצח לנגר לאחר שזכה ב-38 אחוזים מהקולות.
בשל המשפטים שבהם היה לנגר מעורב, כשירותו לכהן בסנאט הועמדה בספק על פי פרק 1 סעיף 5 לחוקת ארצות הברית, שהגדיר את הסנאט כערכאה האחרונה לפסוק על בחירת חבריו, כשירותם ועל בחירות חוזרות. הסנאט אישר ללנגר לאייש את מושבו בהחלטה על תנאי, והחל בחקירה בנוגע למשפטיו. ועדת הזכויות והבחירות של הסנאט מצאה את לנגר אשם ב"שחיתות מוסרית" (Moral turpitude) ופסלה את כשירותו לכהן. מליאת הסנאט הפכה את החלטת הוועדה והצביעה לאשר את כשירותו.
הביוגרף גלן ה. סמית' כינה את הקריירה של לנגר בסנאט "מחקר של בדלנות, 1959-1940" והדגיש את קשריו ההדוקים עם המצביעים האמריקאים ממוצא גרמני וסקנדינבי שזכרו במרירות את מלחמת העולם השנייה בדקוטות וחשו חוסר אמון עמוק כלפי בריטניה והאומות המאוחדות. כמו הסנאטור הנריק שיפסטד ממינסוטה, קידם לנגר אי-התערבות, ותמך בצמצום מעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.[2] במדינת הבית שלו, הוא התרכז בהקלת חייהם של חוואי דקוטה הצפונית באמצעות העלאת מחירי החיטה והענקת סיוע ממשלתי. הוא גם היה נחוש ליישם הענקת שירות רפואי בר-השגה לכולם. כסנאטור, הוא שירת בוועדת משרד הדואר והשירות הציבורי ובוועדה לענייני אינדיאנים של הסנאט. לנגר ושיפסטד היו שני הסנאטורים היחידים שהצביעו ב-1945 נגד אשרור מגילת האומות המאוחדות. הוא גם היה אחד משבעת הסנאטורים היחידים שהתנגדו להצטרפותה של ארצות הברית לאומות המאוחדות.
לאחר שארגוני האפרו-אמריקאים ביקשו מלנגר להגיש הצעת חוק למימון של שיבה למולדת של אפרו-אמריקאים ליבשת אפריקה על ידי הממשלה הפדרלית, הוא עשה כן, אך החוק בעניין לא עבר.[3]
בספטמבר 1950 קיים לנגר פיליבסטר כדי למנוע עקיפת וטו של הנשיא הארי טרומן בנוגע לחוק הביטחון הפנימי של מק'קרן (McCarran Internal Security Act) במשך חמש שעות לפני שהתמוטט.[4]
ב-1951 קידם לנגר פעולת שדלנות כלפי ג'ון ג'. מק'קלוי, הנציב העליון של ארצות הברית לאזור הכיבוש בגרמניה, להעניק חנינה למרטין זנדברגר קצין בכיר באס אס שהורשע בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה על חלקו ברצח המוני של יהודים ואחרים באסטוניה במהלך השואה. אף על פי שנדון למוות על ידי חבר השופטים במשפט האיינזצגרופן, הומתק עונשו של זנדברגר למאסר של 13 שנים, והוא מת ב-2010 בגיל 98.
לאחר שהליגה הבלתי-מפלגתית התמזגה עם המפלגה הדמוקרטית, המשיך לנגר להתמודד במערכת הבחירות לסנאט של 1958 מטעם הרפובליקנים, וניצח מבלי שקיים אף לא עצרת בחירות אחת במדינתו. הוא הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1957 (אנ').
ויליאם לנגר נפטר בוושינגטון די. סי. ב-8 בנובמבר 1959 בעת כהונתו בסנאט. הוא היה הסנאטור האחרון שארונו הוצב באולם מליאת הסנאט עד למותו של הסנאטור רוברט בירד מווירג'יניה המערבית ב-2010.[5] הוא נטמן בבית הקברות סנט לאוס שבקאסלטון.
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 3, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, p. 1181.
קישורים חיצוניים
- ויליאם לנגר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ויליאם לנגר באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ויליאם לנגר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ויליאם לנגר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Miller, Roy L. (1935). "The Gubernatorial Controversy in North Dakota". American Political Science Review. 29 (3): 418–432.
- ^ "Henrik Shipstead Against the UN - History News Network".
- ^ Plummer, Brenda Gayle (1996). Rising Wind: Black Americans and U.S. Foreign Affairs, 1935–1960. Chapel Hill, North Carolina: University of North Carolina Press. p. 109.
- ^ Griffith, Robert (1970). The Politics of Fear: Joseph R. McCarthy and the Senate. Lexington: University Press of Kentucky. p. 121.
- ^ Rulon Herman, Malia (June 6, 2013). "Lautenberg lies in repose in Senate chamber". USA Today.
מושלי דקוטה הצפונית 
| ||
|---|---|---|
|
38616620ויליאם לנגר