לאו העשירי
 | |||||
| לאו העשירי בציורו של רפאל | |||||
| לידה |
1 בדצמבר 1475 פירנצה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 בדצמבר 1521 (בגיל 46) רומא | ||||
| מדינה | מדינת האפיפיור | ||||
| |||||
לֵאוֹ העשירי (בלטינית: Leo X; נולד בשם ג'וֹבאני די לוֹרֶנצוֹ דֵה מֵדִיצִ'י; 11 בדצמבר 1475 - 1 בדצמבר 1521) היה האפיפיור משנת 1513 ועד מותו. בתקופתו התחילה הרפורמציה.
בחירתו לתפקיד
לאו נולד בפירנצה ללורנצו דה מדיצ'י ("המפואר") ולקלאריצ'ה אורסיני. בזכות קשריו של אביו עם האפיפיור אינוקנטיוס השמיני התמנה כבר בגיל 7 לכומר, שנה מאוחר יותר לראש מנזר בצרפת, בגיל 11 לראש המנזר הבנדיקטיני מונטה קאסינו ובגיל 14 מונה לקרדינל. מגיל צעיר גילה נטייה לספרות ולאמנות, ופחות ללימודי התאולוגיה הנוצרית. הוא היה אדם נעים הליכות, אם כי לא מצודד למראה: הוא היה שמן מאד ומגושם, ובעל נטייה להזעה מוגזמת.
בגיל 38 בלבד נבחר לאפיפיור, אולי כאיזון לקודמו הלוחמני יוליוס השני. לפי השגריר הוונציאני, אמר עם היבחרו: "אלקים נתן לנו את האפיפיורות; הבה ניהנה ממנה!" הציטוט הזה, גם אם אמינותו ההיסטורית מוטלת בספק, נהפך לסמל של כהונתו כאפיפיור. הוא ערך משתאות והעלה מחזות וקונצרטים בארמונו, והרעיף כספים ביד נדיבה על בני משפחתו ועירו, אבל גם על החולים והנזקקים.
פעולות דתיות ותרבותיות
בהשוואה לקודמיו, הקפיד על מילוי חובותיו הנוצריות; אך בראש מעייניו עמדו הספרות והאמנות. בתקופתו הפכה רומא לאבן שואבת לסופרים ולמשוררים מכל אירופה, לא כולם דווקא מהשורה הראשונה, שחיו על שולחנו. הוא המשיך להעסיק את רפאל, שהגיע לרומא בהזמנתו של יוליוס השני. בתקופתו של לאו הגיע רפאל לפסגת הקריירה שלו בעבודותיו בקפלה הסיסטינית ובחדרי הוותיקן (Stanze). רפאל היה אחראי גם על המשך בנייתה של בזיליקת סן פייטרו, אך זו לא התקדמה מפאת מחסור בתקציב.
לאו קיבל בירושה מקודמו את ועידת הלטראנו החמישית. הוועידה התכנסה כמשקל נגד לוועידה שהתכנסה בפיזה בתמיכתם של לואי ה-12 והקיסר מקסימיליאן, ושנועדה להחליף את סמכותו של האפיפיור באזורים מסוימים במועצות דתיות מקומיות. היה בוועידה ניסיון לערוך רפורמות חיוניות בכנסייה, אך בשל העדר תמיכה של האפיפיור היא התפזרה ב-1517 ללא הישגים משמעותיים.
הספר העברי הראשון שבו נדפס איסור לחזור ולהדפיס את הספר הוא ספר התנ"ך הראשון (שנדפס בשלמות עם פירושים חשובים הנקרא מקראות גדולות והוא הספר הראשון בעברית המחולק לפרקים ולפסוקים ושמספר הפסוקים צויין בגיליון) נוסח ההסכמה היה כך: לבל יהין איש להדפיס ספרים אלה ולא לגרום להדפסתם עם תרגום או בלא תרגום, אף לא הפירושים העבריים לתנ"ך במשך עשר שנים משנת 1515, וכן לא לטפל בהדפסתו. ומי שיעבור יחול עליו חרם האפיפיור לאו העשירי, וכן אבדן הספרים בארצות הכנסייה הרומית ה"קדושה".
מהלכים פוליטיים
במישור הפוליטי נהג לאו, כמו קודמיו, כנסיך רנסאנס לכל דבר. הוא מינה לארכיבישוף של פירנצה את בן דודו ג'וליו דה מדיצ'י (מאוחר יותר האפיפיור קלמנס השביעי). ב-1517, לאחר ניסיון התנקשות בחייו, מינה לא פחות מ-31 קרדינלים חדשים ובכך היטה לטובתו את הקולגיום (המועצה) של הקרדינלים.
ב-1513 פלש לאיטליה לואי ה-12 כדי לממש את תביעותיו למילאנו ונפולי. כדי להתגונן מפניו ליאו כרת ברית עם ספרד; צרפת נוצחה בקרב נוברה (Novara) ונסוגה. שנתיים מאוחר יותר, עם עלייתו של פרנסואה הראשון לכס הצרפתי, פלשו הצרפתים בשנית. הפעם הם ניצחו את ספרד, האימפריה הרומית ה"קדושה" ואנגליה בקרב מריניינו (Marignano). בעקבות הקרב נחתם בין פרנסואה ולאו הקוֹנְקוֹרְדָט של בולוניה, שהקנה למלך צרפת סמכויות מעשיות רחבות במינויים כנסייתיים בצרפת, אך הכיר בעליונותו הפורמלית של האפיפיור.
בסכסוך הירושה של האימפריה הרומית ה"קדושה" לאחר מותו של הקיסר מקסימיליאן תמך ליאו בפרידריך השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה. כאשר בסופו של דבר זכה בכתר קרלוס הראשון מלך ספרד, התייצב בכל זאת לצדו ונגד פרנסואה מלך צרפת.
לאו ולותר
הכנסייה הקתולית נקלעה לקשיים כלכליים כתוצאה מהמלחמה עם צרפת, בניית כנסיית סן פייטרו, מסע הצלב המתוכנן נגד הטורקים ופזרנותו הכללית של לאו העשירי. כדי לגייס כסף לקופת הכנסייה נאלץ לאו למכור אינדולגנציות ומשרות כנסייתיות ולקחת הלוואות בריבית קצוצה. שיטת האינדולגנציות קדמה אמנם ללאו במאות שנים, אך איתרע מזלו והוא כיהן בתקופה שבה פרסם מרטין לותר את תשעים וחמש התזות שלו, בתגובה לדרשותיו של נזיר דומיניקני שהטיף לאינדולגנציה, והתחיל בכך את תנועת הרפורמציה.
לאו ניסה לגרום ללותר לחזור בו מדבריו בדרכים שונות, ואף פרסם את הבולה Exsurge Domine שבה הוקיעוֹ ככופר. לאחר שלא חזר בו, נידה אותו מהכנסייה בבולה Decet Romanum Pontificem. רעיונותיו של לותר התפשטו במהירות בצפון אירופה, אך לאו לא התייחס ברצינות הראויה לאיום שעמד לפתחה של הכנסייה הקתולית; הוא הניח שכפי שהכנסייה שרדה דורות רבים של מינים, כך תגווע גם תנועתו של לותר.
לאו העשירי נפטר ממחלת המלריה בדצמבר 1521[1].
לקריאה נוספת
- ברברה ו. טוכמן, 1986. "האפיפיורים של הרנסאנס מעוררים את הפרישה הפרוטסטאנטית: 1470-1530", בתוך: מצעד האיוולת, הוצאת ספרית מעריב, עמ' 59-138.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ליאו העשירי |
הערות שוליים
| הקודם: יוליוס השני |
אפיפיור (רשימה) |
הבא: אדריאנוס השישי |
23061911לאו העשירי