הידעת את הארץ

בסדרה שישה כרכים, מהם ארבעת הנפוצים במסגרת "ספרית מעריב" - הסדרה הוצאה לאור על ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל

הידעת את הארץ היא סדרה בת שישה ספרים מאת יוסף ברסלבי, העוסקים בגאוגרפיה, היסטוריה ואתנוגרפיה של האוכלוסייה בארץ ישראל או בלשונו של המחבר בידיעת הארץ.

ברסלבי יצר את הכרך הראשון של הסדרה, על הגליל ועמקי הצפון, מתוך אסופת מאמרים שהוא כתב. הוא מקיף כל נושא בנפרד עם המידע עליו. סדר הצגת הנושאים מבוסס על המועד שבו הוא כינס את החומר על האזור והעלה אותו על הכתב; ולכן קשה להבחין במאמרים בין המוקדם לבין המאוחר. כמו כן, אין החלק הראשון מאורגן לפי הסדר המקובל בספרי ידיעת הארץ: מבואות כלליים וסקירת אזור אזור. התוצאה היא שמידע על נושא כלשהו או על יישוב ניתן להגיע אליו רק בעזרת מפתח העניינים בסוף הכרך.

ואילו בכרכים הבאים ברסלבי בנה את הספר בצורה המקובלת, כאשר הוא מתחיל בהכרה כללית של האזור, תולדותיו, עיקרי הנושאים ולבסוף הוא מציג גם תוכנית סיור באזור עבור אלה החפצים לטייל בו.

כרכי הסדרה כוללים אזורים אשר נהגו לטייל בהם בימי המנדט הבריטי. ולכן אין בסדרה מידע על שפלת החוף ועל היישוב היהודי בשפלה: מדרומית לחניתה בצפון עד צפונה מבאר טוביה בדרום. בספריו "הידעת את הארץ" אין מידע על העיר ירושלים וכן אין כל איזכור על יהודה ושומרון. הדגש בפרקי הסדרה הוא בתיאור ניסיונות ההתיישבות היהודית באזורים בהם התמקדה: בעיקר בגליל ובנגב, תוכניות הפיתוח כמו בעמק החולה, ים המלח, הנגב ואזור אילת ואפילו הביא הצעות איך לבצע את הפיתוח של אוצרות הטבע:

• בפרק על אגם החולה הוא מספר על הזיכיון שניתן לחברת הכשרת היישוב ליבש את הביצה. הוא מתאר את הבעיות הכרוכות בכך, אפשרויות ניצול הכבול ומסיים בתיאור השמורה שנוצרה על הקרן הקיימת לישראל היא שמורת החולה.
• בתיאור תולדות ניצול מחצבי ים המלח הוא מקדיש פרק רחב תוך תיאור מפורט של הרקע הגאולוגי של יצירת הימה ופוטנציאל המוצרים.
• הוא כותב את המהדורה האחרונה של ספרו בעת גילוי הנפט בשדה הנפט חלץ וסוקר את תולדות חיפושי הנפט בארץ תוך מבט לעתיד האפשרי.

סגנון הכתיבה הוא כשל מורה דרך. הוא כותב את הדברים כפי שהוא היה מספר אותם לציבור המטיילים אשר עומדים לפניו במקומות תצפית נבחרים. בתיאור הוא משלב תאורים גאוגרפיים של המקום, מובאות היסטוריות וארכאולוגיות, קטעים מהמקרא ומהמקורות וכן סיפורים שהוא שמע מפי תושבי המקום.

גישתו העממית הפכה את הספר לאחד הפופולריים בקרב חובבי ידיעת ארץ ישראל בעיקר ב"התיישבות העובדת" וב"ציבור הפועלים".

הגליל ועמקי הצפון

הגליל ועמקי הצפון הוא הכרך הראשון בסדרה. המבוא למהדורה הראשונה של הספר נכתב בעין חרוד בשנת 1937. כרך זה יצא בשש מהדורות, האחרונה שבהן יצאה לאור בשנת 1955 על ידי הוצאת מעריב, אשר כללה רק את ארבעת הכרכים הראשונים. בהקדמה למהדורה זו - האחרונה - כתב ברסלבי כי לאחר "מנוסת אלפי הערבים" מתחומי הגליל ונטישת 115 כפרים ערבים יש לכתוב מחדש את הכרך על הגליל ועמקי הצפון. הוא מוסיף פרק חדש לספר שכן "הגליל נעשה ישראלי" ובו תיאור מהלכי מלחמת העצמאות בגליל.

במבוא שנכתב בשנת 1937, שלוש שנים לפני הדפסת המהדורה הראשונה, הוא מציין כי ידיעת הארץ, היא הגאוגרפיה, אשר במקרה זה, מוצגת באסופת המאמרים שפורסמו במקומות אחרים. את התיאור של המציאות הגאוגרפית הוא יעשה לאור "הסתכלות עצמית ובלתי אמצעית ופרי חקירותיהם של חוקרי ארץ ארץ בעבר. וכך את פותח את הפרק הראשון בתיאור הגליל העליון מתצפית במרומי הר הכרמל: "עוד בעמוד רגליך בהדר הכרמל בחיפה תבחין העין פשוטה ... בחומת ההרים - גבוהה, תלולה ומכחילה מרחוק - של הרי הגליל העליון." הוא מתאר כיצד נקבעו גבולות הארץ ולא שוכח לציין כי הגבול הצפוני של הגליל העליון הוא בעצם נחל הליטני. בכרך החמישי הוא חוזר לנושא ומפרט כיצד נקבע הגבול הצפוני - הלא טבעי - של הגליל, בעקבות הסכם סייקס-פיקו משנת 1916.

הוא עובר לתאר את סולמה של צור ומספר לקוראים כיצד הוא ירד עם קבוצת מטיילים, בשחיה, מהים הפתוח לפנים הנקרות כדי להבין מה המקור של "הרעמים" הנשמעים בעת הביקור המקום. "הגלים מתגלגלים בנקרות ויוצרים הדים כפולים ומשולשים המתגלגלים". והוא נותן עיצה למטיילים: אם מגיע לכם מידע מעין זה, מחברים או מעיתונים, רישמו אותו ובפעם הבא כאשר תבקרו במקום תזכו בחוויה - כך עשיתי במקרה זה וזכיתי לראות מה שפעם סופר לי.

הוא סוקר את ההיסטוריה של האזור, עובר לתולדות הגליל בימי יוסף בן מתתיהו ועובר על השרידים של בתי הכנסת שנמצאו בגליל. הוא מצר כי המשקוף היפה שנמצא בברעם, עליו כתוב "יהי שלום על המקום הזה ובל מקומות ישראל, יוסה הלוי בר לוי, עשה המשקוף הזה, תבוא ברכה על מעשיו" – "התגלגל ונמכר ללובר בפריז. החלק ההיסטורי על הגליל יורחב ויועדכן בכרך השישי שיצא לאור בשנת 1964.

הוא ממשיך בתיאור הגליל העליון על פי נסיעה ב"כביש הצבאי" – הוא כביש הצפון ומספר על העלייה לחניתה. מרכס חניתה הוא מציג תצפית על עמק עכו ועמק זבולון ועומד על ההבדל ביניהם: בעוד שבעמק עכן מבחינים ביישוב ערבי חקלאי צפוף השוכן באזור ירוק ופורה הרי בעמק זבולון, היום הקריות, היה אז שטח חולי וחלקו הצפוני היה בוצי, היו אלה הביצות בשפך נחל נעמן. הוא משלים את המשך הביקור ברצועה הצפונית של הגליל "במעגלי חניתה - אילון – מצובה" ומקדיש את רובו של הפרק לתיאור חורש ים תיכוני שהוא מכנה בתור החורש הארץ ישראלי הטבעי. הוא מספר על האלון ארץ ישראל, האלון המצוי, אלון העפצים ועוד. ומסכם כי בהיעדר מספיק מים במקום ומיעוט האדמה הפורייה הוא מציע כי מתיישבי המקום ייבנו בתי הבראה ויעסקו בקייט.

בכביש הצבאי הוא מגיע לקדש נפתלי, ממנה ניתן לצפות על הרי הגולן עד קלעת נמרוד. הוא מתאר אתר עתיק בשם "קדס" שהיה בתקופה הערבית בירת המחוז של הגליל המזרחי (לפני שעברה לצפת. במקום יש קבר המיוחס ליתרו - ומציין כי ליתרו יש עוד שלושה קברים בגליל. הוא מנסה למצוא הסבר לדרך בה נבחר שם למקום, לעיתים, רק על סמך אסוציאציה לשונית. לדוגמה: קבר יתרו מצוי ליד פסגת קרני חיטין אשר מכונה "מדין", מדיין היה מקום מגוריו של חותן משה יתרו ומכאן שמו הושאל למקום הקבר. הפיסגה השנייה מכונה "מדינת אל-איכה" – מושג נוסף המובא בקוראן בהקשר ליתרו הנביא.

ברסלבי נאמן לסיפורים, שהוא שומע מערביי המקום ומהיהודים שלא עזבו את הארץ מעולם, ומביא את "הרקע של ל"ג במירון". לדעתו החגיגות הראשונות במקום קשורות לקברי הלל ושמאי בשיפולי ההר, היכן שממוקם קבר רבי שמעון בר יוחאי. במחצית הראשונה של המאה ה-13 נוסע שהיה במקום כותב: "שם מתקבצים ישראליים וישמעליים בי"ד אייר פסח שני והיא הם מוצאים מים במערה סימן ברכה הוא כי תתברך השנה. ואם אין גשמים, בעת תפילה יורדים גשמים". מקורן של חגיגות ל"ג בעומר לפי גאוגרף מוסלמי הוא תפילה לגשם. לאחר מכן שונה מועד החגיגה לי"ח באייר וכן הסיבה לכל ההילולה על קבר רבי שמעון בר יוחאי.

יוסף ברסלבי נוקט ביוזמה וכולל בספרו פרק על שירת ההילולא של דרשב"י במירון. הוא נלהב ממראה עיניו

למטה, בחצר ובין כתלי הבנינים, יתפרס הקהל המשולב קרעים - קרעים, יפריש מעגלים חגים וזעים ויפיג במחול: מעגל-מעגל ודפוסי-השיר המיוחדים לו מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.
לקול "כלי זמר" ...ולקול קריאת פסוקים ריתמיים ומונוטוניים, ירקעו רגל וימחאו כף יהודי המזרח וותיקי אשכנז ילידי הארץ גם יחד. ומאות סקרנים מבני הדור החדש ...יאחזו אף הם בשבולת המחולות - להגדיל "דבקות" ולהאדירה.

ברסלבי מגיע למסקנה כי הניגונים "המונוטוניים ומיעוטי הצלילים" הם שירת המחול הערבי בפי ילידי הארץ. הוא אינו מבין מדוע דבקו בחרוזים בשפה הערבית: "דלת התוכן...אספקלריה לרמת תרבות נחותת דרגה". אולי בעת החדשה היא "תאסף אל גנזי הפולקלור".

הוא מביא דוגמאות לכמה מהשירים, כפי שהוא ליקט מזקני צפת, לאחר ההילולה:

באנו אל המקום באנו ומתחיל המנצח ב"הרצאת" פרשת העלייה למירון
ורבי שמעון מגיננו - יענו המחוללים לעומתו
עלינו הרים ובאנו
ורבי מאיר מגיננו

הוא מספר על נוהג נוסף מהימים ההם, תופעת "ונעו שתים-שלוש ערים בבקעת בית נטופה. היום עובר בו המוביל הארצי. אך בזמנו, בימי הקיץ, היה רק מעיין אחד, "עין נאטף" של תושבי כפר עראבה. גם ערביי הכפר בעיינה ועילבון בקשו לקבל מים ממנו ו"מלא כסף ישקלו אנשי ערב". תושבי המקום אומרים לו כי רק אם היהודים יגיעו למקום, יהיה לנו מים בשפע, כמו שהם נוהגים למצוא ביישוביהם.

בסיומו של הכרך הראשון, הכולל 450 עמודים, מובאים המקורות שבהן פורסמו המאמרים שלוקטו לכרך זה. בין השאר ציון המקור לפרקים יכול להצביע על יעדי הכתיבה של תוכן הפרקים:

• "תולדות החקלאות בעמק יזרעאל" - הארץ 14 פברואר 1925.
• "בין ים למדבר" - מוסף העיתון דבר – 31 יולי 1925.
• "סולמה של צור" - בן ארצי, שבועון לילדים ולנערים - 1926

רק שני פרקים נכתבו במיוחד לכרך זה.

כרך ב': ארץ הנגב – הנגב הצפוני

כרך ב. ארץ הנגב

הכרך ארץ הנגב – הנגב הצפוני שונה במהותו מהכרך הראשון: הוא נכתב בזמן קצר ובאופן מרוכז ומציג את ארץ הנגב תפיסה כוללת ככל האפשר. אמנם ההסתכלות במתרחש בשטח מדברי היא קשה יותר ומה עוד שבחלק מהשטח תנאי הביטחון לקויים. בכרך הוא מוסיף מסלולי סיורים ביישובים העבריים בנגב.

המהדורה הראשונה היא משנת 1946 ומתחילה בסקירת הנושא "לתולדות שאיפתנו לנגב": המציג ב-30 פרקים את נסינות ההתיישבות היהודית בנגב. הוא ניעזר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים אך גם ממקורות מגוונים כמו העיתון הלועזי המספר על הניסיון להקים "מדינה יהודית במדין", אשר בצפון חצי האי ערב בעזרת חיל משלוח צבאי יהודי בפיקוד גרמני. כן מוצג ניסיונו של זלמן דוד ליבונטין להקים את המושבה ראשון לציון ליד דיר אל בלח בקרבת "בארות הנביא יצחק". הוא מספר על הניסיונות להתיישב באדמות הממשלה מצפון לרפיח - עד חאן יוניס – לימים חלק מגוש קטיף ועל אדמות אחרות בשטח מצרים מדרום לרפיח, לימים חבל ימית סך כולל של 200,000 דונם. הוא בכלל מוצא כי פוטנציאל ההתיישבות העברית בנגב הוא "עמק חופו של עזה". הוא סוקר במפורט את מה שנעשה ב"נקודות המצפה בנגב" ומגיע לתיאור של באר שבע החדשה.

החלק ההיסטורי של הספר עוסק במפורט בנושא: "שבטי הבדוים ומוצאה". כאשר חיבר את המהדורה הראשונה, בשנת 1946, הם נאמדו ב-50,000. בעת כתיבת המהודרה הרביעית, האחרונה בשנת 1955, נותרו רק 14,000. פרק זה מבוסס על ספריו של חוקר הבדוים עארף אל-עארף: "דברי ימי באר שבע ומטותיה" ו"ספר השיפוט בין הבדוים". רוב שבטי הבדוים מתייחסים לשבטי צפון חצי-ערב. אחדים מתפארים במוצא משבט "קורייש" – שבטו של מוחמד. מסקנה חשובה שהוא מביא "שאין המטה או השבט – מושגים אתניים טהורים ויציבים". לקורא העברי הוא מספר על שבט "סמעאן" המשייך עצמו לצאצאי שמעון בן יעקב. עוד שבט אחר "בני-עוקבה" טוען להיותו צאצאי של יתרו. יש להם מעמד מכובד והא מקובלים כשופטים.

המוטו העיקרי של הכרך השני הוא בדיקת האפשרויות להעמיד את הנגב "בראש מפעלנו ההתיישבותיים". יש בו 2 מיליון דונם, חצי מכלל האדמה הראויה לעיבוד בארץ. אם יזכו להשקיה חבל הארץ יכול לפרנס מעל ל-3 מיליון נפש. הם מתאר את קווי המים שהונחו "קווי ירקון נגב", את 100 מושבי העולים שהוקמו ואת חבל לכיש שהוקם בשנת 1953. הוא מקווה להצלחת בגידולי התעשייה כמו כותנה. הוא מציג את משמעות גילוי הנפט בחלץ ואת העיר באר שבע המתחדשת.

הוא מסיים את 500 עמודי הכרך השני עם המפתחות הרגילים. אך מיוחדת במינה היא רשימת שמות השבטים בנפת באר שבע ושמות מנהיגיהם הכוללות בנוסף לנגד גם את הבדויים מחצי האי סיני ומארץ מדין.

כרך ג': ים המלח סביב-סביב

בכרך השלישי, בהתאם לכתוב בכרך הקודם, הוא ממשיך בתיאור "דרומה של ארץ ישראל". הוא מציין " כי למרות שהספר עוסק רק ברבע משטח ים המלח, הרי הוא מעורר תקוה וציפיות בשל עושר המחצבים שבו וסיכויי התיירות. בהקדמה למהדורה השנייה הוא מספר כי "המהדורה הראשונה, (משנת 1950) אזלה תוך שבועיים-שלוש שבועות מהשוק". היא מעידה על גישתו של שוחר ידיעת הארץ העברי, ה"המתוח נפשית לקראת החייאת אזור מדברי זה מבחינה ישובית - חקלאית - תעשייתית" ולכן הוא מזדרז בכתיבת הכרך השלישי.

הפרק הראשון מסכם את הסיכויים שנוצרו עם הקמת המדינה ומכנה את הסיכום שלו בכותרת: "לתחיית האזור הישראלי סדום – עין גדי". הצעדים המגבירים את הסיכויים לפיתוחו של האזור הם:

• מ-26 מרץ 1953 יש דרך מבאר שבע לסדום ואורכה הוא 76 ק"מ במקום הדרך הקודמת - 130 ק"מ – דרך מעלה עקרבים ועין חצבה.
• לאחר חמש שנים של שמירת ציוד מפעלי ים המלח "לבל יחליד ולבל יהרס כליל", במאי 1953 הוחל לנצל שוב את אוצרות הים.
• ומעט אכזבה, קידומי הנפט באזור טרם הניבו תוצאות.
• עין גדי היה ליישוב קבע חקלאי בי"א אדר תשי"ג. אך עדיין אין דרך סלולה אליו ומגיעים אליו בסירות.

• ואחרון, החלו החפירות במצדה והיא מוצגת באור חדש לאור מערכת בריכות המים והארמונות שהתגלו בה.

הפרק המרכזי של הכרך דן ב"ים המלח – ים המוות", על משמעות ההרכב מי הימה, על החיים הסמויים מהעין, על המינרליים שניתן להפיק ממנו ועל תנאי השיט והעגינה המיוחדים בימה זו. הוא מתייחס גם לסביבות הימה - גבעות חוור הלשון - נוסעים מהמאה ה-19 נטו לראות בצורות המיוחדות של הגבעות שרידים לערי סדום העתיקות. הוא מגלה את הפינה הגאולוגית הקדומה ביותר באזור: בפינה הדרומית- מזרחית של ים המלח שבה מתגלות שכבות מעידן פרקמבריון. הוא מתאר את מבנה המערות והלבירינתים בתוככי הר סדום ומסיים בתיאור המעיינות של עין גדי וגם את אלו ממזרח לים המלח. ככלל אין הוא פוסח על תיאור הרי מואב, ברסלבי סבור כי הכרת ההרים האלה, למרות שהם בממלכת ירדן חשוב להכרת האזור. לתיאור האקלים של האזור הוא מקדיש פרק נכבד, היות שזאת הבעיה הקריטית של היושבים בו. הוא סוקר גם את מעט צומח והחי באזור.

פרק אקטואלי דן במינרליים הנמנים עם "אוצרות ים המלח וסביבתו". מספר על תולדות הזיכיון על ים המלח ועל חברת אשלג ארץ-ישראלית ופרק קצר על "תושבי נאות ים המלח" ביניהם "דרוישים-לויים" והמצוקה הכלכלית של התושבים הערבים.

הוא מסיים בתיאורים היסטוריים:

• ימה של סדום בספרות העתיקה.
• מהפכת סדום ועמורה.
• המים מסביב לים המלח בספרות העתיקה.

• יישוב וחקלאות בנאות ים המלח בנאות ים המלח לפנין. בפרק האחרון, המתאר את מצדה, מסתיימים 500 עמודי הכרך השלישי עם מפות מפורטות של פסגת המצדה והמחנות הרומאיים ממחנה א' עד למחנה ז'.

כרך ד' : אל אילת ואל ים סוף

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

"הידעת את הארץ", כרך ד' הדן בהרי-הנגב, הערבה, ארץ-אדום ומפרץ אילת, בא להשלים את הכרכים "ארץ-הנגב" ו-"ים המלח סביב סביב" למסכת המקיפה כמעט את כל מחיצתן הדרומית של ארץ-ישראל ומדינת ישראל ולהעמיד את הקורא על מהותו של "הנגב הרחוק", על הבעיות הישוביות-החקלאיות הכרוכות בו ועל סיכוייו להגברת כוח קליטתה של מדינת ישראל.

השם "אל אילת ואל ים-סוף הנקרא על כרך זה מבקש לרמז על שאיפתנו לקשר עם ארצות אפריקה ואסיה.

זאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנחנו חותרים אל ים סוף. כבר לפני 2950 שנה בקירוב היטב העם לעמוד על חשיבותו של מפרץ-אילת כפרוזדור אל ימים רחוקים. כבושי דוד המלך הכשירו את התנאים לבניית צי אניותיו של שלמה המלך ללכת ל- אופירה, סללו את הדרך לפני ניצול אוצרות הנחושת לאורך הערבה ועוררו את הקמת העיר עציון גבר ליציקת הנחושת לשם סחר חליפין. שליטתה של ממלכת יהודה באילת ובעציון גבר משך מאתיים וחמישים שנה בקירוב, בהפסקה מימי יורם (מלך יהודה) עד עוזיהו היא הוכחה חותכת לגורל ערכו של מפרץ-אילת לגבי פיתוחה הכלכלי של ארץ-ישראל השוכנת לחוף ים סוף.

בשנים 1952–1956 הושלמו "כביש סדום" וסעיפו המוליך אל המכתש הגדול ואל מחצבי הפוספטים באורון, נכבשה הדרך באר שבע-נבטים-דימונה, המחוברת אל כביש סדום, נסללה "דרך הקאולין" ההררית : כפר ירוחם - שדה בוקר - מכתש רמון עד באר מנוחה בערבה, הרחוקה 90 ק"מ מאילת, והוכשרה הגישה אל מחצבי המכתש הגדול.

נוסדו שדה בוקר, קציעות, דימונה ומצפה רמון, והוגדל היישוב בכפר-ירוחם, פותחו מחצבי הפוספאטים באורון ומחצבי החרסית וחול-זכוכית בהמכתש הגדול, הוחל בחציבת השחם (הגרניט) באילת, נתבררו שיטות ההפקה של הנחושת בתמנע והונח היסוד לבנינים ולמתקנים הראשונים לניצולה, נמשך הסקר הגאולוגי ונערכו מפות גאולוגיות בקנה מידה של 1:100,000 המשקפות גם את אוצרות הטבע של הנגב. הומצאה שיטה ישראלית מקורית להפקת אורניום מפוספאטים, נתגלו מים טובים ביוטבתה, באר-צופר (מושב), ועין חצבה, נמשכה שטיפות קרקעות מלוחות, הורחבו הניסיונות החקלאים ומוינו הגידולים והזנים ההולמים את תנאי האקלים והקרקע.

אילת הייתה למועצה מקומית, קמו שיכונים עממיים, מוסדות ציבור חינוך ותרבות, ניבנה מזח חדש והוחל בהכשרת החוף לנמל מודרני, פותח הדיג, נעשו ניסיונות לניצול האנרגיה של השמש והרוח לגידול דגי ים בבריכות מלאכותיות ולגידול תמרים באדמה המלוחה, הותקנו דרכי בנייה להקלת המצוקה של החום והיובש ולמיזוג אוויר בבתי-המגורים בעזרת "טפטפת".

פרקי כרך ד': "אל-אילת ואל ים-סוף":

(לפי סדר כרונולוגי)

• להחייאת הנגב הרחוק, הערבה ומפרץ-אילת .( הפרק משקף את הדינמיקה של ארבע-חמש השנים האחרונות).
• לקראת תחיית הנגב הרחוק
• אל סדום ואל אילת. (הפרק מתאר את הדרכים (עד שנות החמישים של המאה העשרים) באזור סדום-אילת)
• הרי הנגב היורדים אל הערבה (הפרק דן במכתשים, נחלים, ונקיקים היורדים אל הערבה. בחלקו השני מתאר גשמים ושטפונות, וגם תיאור של הצומח והחי בהרי-הנגב המזרחיים והדרומיים).
• הערבה. (הפרק דן על האקלים, המים, הצומח, החי, האדם בערבה הצפונית והדרומית)
• לאורך ארץ-אדום ממזרח לערבה (הפרק דן במבנה הגאולוגי של הרי אדום, באוצרות הטבע המים, הצומח, ונאות המדבר).
• סלע באדום - פטרה
• אוצרות הטבע בהרי- הנגב ובערבה. (הפרק דן באוצרות הטבע עד סוף המנדט הבריטי, ובימיה הראשונים של מדינת ישראל כולל פרוט של כל אוצרות הטבע)
• התנ"ך לאור מכרות הנחושת הקדומים בערבה.(הפרק דן במכרות הנחושת של שלמה המלך, ובמכרות הנחושת והברזל לאחר תקופת המקרא).
• מסילות מצודות-משמר וישובים בנגב המזרחי ובערבה לפנים. (בפרק תיאור הדרכים בתקופת המקרא, דרכים בתקופה הנבאטית-הרומאית-הביזאנטית, המצודות ומגדלי השמירה לאורך הדרכים)
• לתולדות חלוקתו המדינית של מפרץ-אילת. (הפרק דן בחלוקתו המדינית של המפרץ, גבול ישראל - מצרים וגבול סעודיה - עבר הירדן).
• למהותו של מפרץ-אילת. (הפרק דן ומפרט את האקלים של אילת,(טמפרטורות, סופות, גשמים ושיטפונות), החלק השני של הפרק דן על אופי הדגה והאלמוגים בחוף אילת.)
• אילת ו-עציון גבר בתקופת המקרא (להארת מסע-אופיר)
• מפרץ אילת מימי בית שני עד ימינו. (הפרק מתאר בהרחבה את מפרץ אילת בימי בית שני, פריחתן של אילת ועציון גבר במהלך התקופה הרומית בארץ ישראל ובמהלך-התקופה הביזנטית בארץ ישראל, המפרץ בתקופה הערבית כולל היישוב היהודי בתקופה הערבית, המפרץ מימי נוסעי הצלב עד התקופה העות'מאנית, ולבסוף תיאור עקבה בימי שלטון המנדט הבריטי ועד שנות החמישים של המאה העשרים).
• לעתידם של מפרץ אילת, הרי הנגב והערבה

לסיכום, הכרך הרביעי העוסק באילת והנגב הדרומי מרחיב על חקירת ההיסטוריה והארכאולוגיה הקדומה ועד ימינו, על הגאוגרפיה והטופוגרפיה הימית והיבשתית, גבולות, האקלים, החקלאות, משאבי טבע, החי, הצומח וההתיישבות באזור .

כרך ה': בין תבור לחרמון

הכרך החמישי, בין תבור וחרמון הוא עיבוד מחדש של כרך א', אשר נושאו היה הגליל ועמקי הצפון. אך בעוד שכרך א' היה אוסף של מאמרים שנכתבו בזמנים שונים, לרוב לפני שנת 1940 ועבור ציבור קוראים מגוון: קוראי הארץ, עתוני ילדים ועוד, הרי כרך זה דן בגליל באופן "רגיונלי, מקיף וכולל על צפונה של הארץ". הספר יצא אף בהוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, בשנת 1960 אך לא במסגרת "ספרית מעריב.

הנושאים המובאים בכרך החמישי אינם אלה שכבר הובאו בכרך הראשון: בחלקם - חדשים ובחלקם - מוארים בצורה אחרת. יש בכרך הדן בין תבור לחרמון ארבעה חלקים:

א. טבע הגליל ההררי

החלק על הגליל עוסק בדיסציפלינות מדעיות שלא היו רווחות בציבור:

• המבנה המורפולוגי המסובך והמגוון של הגליל - המביא להבדל חד בין הגליל העליון לבין הגליל התחתון.
• הזעזועים והתמורות שחלו בעברו הגאולוגי - כולל תיאור השכבות הקדומות, שפכי הלבה, בשברים הגאולוגיים והרעשים המורגשים עד היום ובמחצבים שנמצאו.
• הבדלי האקלים בין אזורי הגליל: הצפון לעומת הדרום, המזרח לעומת המערב, וההשפעה על החי, הצומח ועל התיישבות האדם.
• מבנה ההקרקעות, כולל התופעות הקארסטיות הקיימות: דולינות, פוליות, מערות ומחילות לברינתיות על נטיפיהן וזקיפיהן
• דיון על האקוויפרים בגליל.
• ואחרון על הצומח ועל החורש.

ב. עמק החולה - עולם שנעלם

בשנת 1950 הוכרז על מפעל ייבוש עמק החולה. נערכו בו כתריסר קידוחים: סביב האגם, בשטח האגם ובאפיק הירדן ביציאה ממנו. הקידוחים היו לעומק 120 מטר. הכבול נמצא רק בשכבות שעובין 1–5 מטר, רק לעיתים הגיעו עד עומק של 7 עד 8 מטר. מתחת לכבול התגלו שכבות בני 25 עד 50 מטר ללא כבול. מתחתן שוב התגלה כבול, כבול-קדום, מאובן בעובי של מטר עד 20 מטר. רק במוצא מהאגם לירדן נמצא רצף של 80 מטר כבול. הקידוחים הביאו למסקנות שהכבול נוצר במשך מאות ואולי מאות אלפי שנים וכי אגן החולה היה מלא במים עמוקים אשר טיבעו את הצומח והביאו ליצירת הכבול.

אשר לסיכוי ניצולו, מציע ברסלבי את המסקנה הבאה מפי מומחים: "כבול החולה הגיע לדרגת התפרדות יציבה ולמעשה אינו נוטה לשינויים כימיים נוספים בהרכבו ... מכאן שמבחינת ההשבחה הכימית של הקרקע לא יוכל כבול החולה כמו שהוא לשמש תחליף לזבל אורגני".

פרק נוסף עוסק במים של הימה. מספר המעיינות הניתנים לספירה מגיע ל-105 לפחות: 60 מהן נובעים מהרי הגולן. מקור הירדן, נחל דן, לדעתו אינו מושפע מכמות הגשמים הוא מעין "מעין-בראשית". לעומת זאת המדידות של מעיינות החולה מצביעות על תנודות שנתיות בהתאם לכמות המשקעים.

למען ההיסטוריה הוא מספר על החיות שהיו בביצות, על הצומח ומגיע לתיאור שמורת הטבע המוצעת. עבורה הפרישו 3,000 דונם, בו "יונצחו שרידי הביצות" וכן יהיה אתר מוגן לצומח ולחי שישארו בתחום השמורה. הוא מציג בפני הקורא את אפשרויות הביקור בשמורה ומצרף לכך אתרים נוספים בצפון כמו חורשת טל.

ג. הגליל נעשה ישראלי

ברסלבי סוקר את תולדות גבולות הגליל, כולל תיאור מפורט של הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 ומצביע על כך שהמנדט הצרפתי על לבנון גרם לכך שהחלקים טבעיים של הגליל אינם בשטח מדינת ישראל. הוא ממשיך בתיאור הדיונים על הגבולות: בשנת 1918 ובעת הכרזת הבית הלאומי בשנת 1922. הוא סוקר את השפעת המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939 על תיחום הגבול ולבסוף את ההצעה לחלוקת הגליל כפי שהובאו לעצרת האו"ם בהצבעת החלוקה על ארץ ישראל בשנת 1947.

וכך, הוא מסכם, מדינת ישראל נותרה ללא החלקים הטבעיים של הגליל:

• נהר הליטאני שהיה יכול להיות מקור להשקיה, כוח ואור. הוא מוביל 800 מיליון מטרים מעוקבים בממוצע לשנה "הזורמים כמעט ללא ברכה וללא תועלת" - לים התיכון.
• מיליון דונם אדמה גשומה ופוריה, המצויה במחצית הצפונית של הרי הגליל עד הליטאני.
• עמק חוף ואזור עשיר בדיג - 37 ק"מ, כולל העיר צור.
• עמק עיון - הכולל את מיטב הקרקעות של המושבה מטולה.
• מקורות החצבאני והבניאס שנשארו מחוף לתחומי המדינה.

בהמשכו של החלק השני הוא סוקר את מהלכי מלחמת העצמאות, האזורים המפורזים, הקרבות על המים בשנת 1958 והקמת יישובי הספר בגבול עם סוריה לקביעת עובדות בשטח.

ד. הר החרמון

הר החרמון אינו בתחום מדינת ישראל. הצרפתים דרשו כי המנדט על סוריה ולבנון יכלול אותו. הוא דרשו כי יעמוד לרשותם נתיב תחבורה בין צפון עבר הירדן, החורן, הר הדרוזים ודמשק עם הלבנון וחופיו. ברסלבי מכיר בעובדה שקוראיו לא יגיעו להר החרמון והוא מסתפק בתיאורים נרחבים על האופקים הנראים ממנו, לכל ארבע רוחות השמים, מתאר את הגאומורפולוגיה של "הרכס הכיפתי העצום". מציג את הגאולוגיה של ההר ואת אופיו הקארסטי היוצא דופן. הוא מתאר אחד לאחד את סוגי הסלעים שנמצאו בהר.

הוא מסיים בתיאור חצביה ויהודיה. כבר בשנת 1777 היו בה 30 בעלי בתים והם: "אנשים חזקים, אנשי חיל ועובדי אדמה כמו גויי ההר. גם בנותיהם רועות צאן עם קשת (פיסטויע) ורומח בידיהן, ללחום עם חיות השדה ועם אורבים".

נוף האדם בגליל

הכרך השישי דן על האדם בגליל. הוא משלים את הכרך הראשון: "הגליל ועמקי הצפון" שסקר נושאים נבחרים ואת הכרך החמישי שדן בעיקר בדיסציפלינות על הגליל. הכרך האחרון של הסדרה דן בהיסטוריה של הגליל, נכתב בשנת 1964, ולו שני חלקים עיקריים:

מתקופת האבן עד חתימת התלמוד

הוא סוקר את ממצאי תקופת האבן וסוקר את ממצאי המערות שנחשפו בארץ ישראל ובגליל: בבית לחם נמצא האתר החשוב הראשון ובו עצמות מאובנים של בעלי חיים מתקופת הפליאותיקון התחתון. התגלו שרידים גם במערת התנור, ליד מעיין ברוך והאתר החשוב ביותר היה בתל עובדיה ליד אפיקים - האתר הקדום ביותר במזרח התיכון. הוא מתאר גם את מערת הגלגלת מנחל עמוד ומסיים בניתוח הדולומנים בהר הגולן. שלב נוסף בהיסטוריה מיוצג על החפירות בתל חצור - עיר שהייתה על שטח של 840 דונם ומספר תושביה היה 30,000 עד 40,000. על הגליל בתקופת ההתנחלות הוא דן לאור הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו. הוא נעזר בסקר שנערך על יד י. אהרוני על שטח של 160,000 דונם בגליל העליון. פרק מיוחד הוא מקדיש לתיאור בתי הכנסת שנמצאו בגליל, מהבניין המפואר בכפר נחום, החזית בברעם, מירון כורזין ועוד.

ההתיישבות היהודית והמיעוטים בגליל

הוא מונה את היושבים היהודיים לפי מועד התיישבותם, דן בדרוזים, סוקר את העדות הנוצריות ואת המיעוט המוסלמי שנשאר בגליל. הוא מציג את תולדות ההתיישבות של כל עדה, מנהגיה וישוביה.

קישורים חיצוניים

ביקורות:

• בן-ציון לוריא, הידעת את הארץ?, דבר, 1 בנובמבר 1940
• ק. צבי, ארץ הנגב (כרך ב), דבר, 6 בספטמבר 1946
• שמואל אברמסקי, נופים חדשים בגליל ובחרמון (כרך ה: בין תבור וחרמון), דבר, 22 ביולי 1960
• ד. זכאי, הידעת את הארץ? (כרך ו: נוף האדם בגליל), דבר, 23 באוקטובר 1964
• בן-ציון לוריא, נוף האדם בגליל (כרך ו), דבר, 27 בנובמבר 1964, המשך [ההמשך בטור השמאלי בלבד]

מן הספר:

• שני קטעים מכרך ב' של הספר, באתר "דעת":
  • נס השלו במדבר
  • שובה ה' את שבותנו

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26789431הידעת את הארץ