ארמיית שריון

ארמיית שריון הייתה יחידה צבאית בסדר כוחות של ארמייה, בה נעשה שימוש על ידי הצבא האדום הסובייטי והוורמאכט הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה.

הרקע להקמה

הצורך בהקמת ארמיות משוריינות נבע מהעובדה, שבמהלך המלחמה, מרבית היחידות של שני הצבאות לא היו ממונעות עקב העדר כמות מספקת של כלי רכב ממונעים לניוד החיילים. דיוויזיות הרגלים בשני הצבאות נעו בעיקר ברגל, והתובלה שלהן הסתמכה בעיקר על שימוש בסוסים. כתוצאה מכך כוחות הרגלים לא יכלו להתקדם באותו קצב כמו הכוחות הניידים, ונותרו בדרך כלל הרחק מאחור במהלך מבצעים התקפיים. יש לציין, שצבאות בעלות הברית המערביות (בריטניה וארצות הברית) נמנעו מהקמת ארמיות שריון, מכיוון שרוב היחידות שלהן, כולל דיוויזיות הרגלים, היו ממונעות בשלמות.

בצבא הגרמני

הצבא הגרמני היה הראשון להקים ארמיות שריון, שנקראו בגרמנית ארמיית פאנצר. בשלב הראשון של המלחמה נקראו ארמיות הפאנצר הגרמניות בשם קבוצת פאנצר ("פאנצרגרופה"), ושמם שונה ל"ארמיית פאנצר" לקראת סוף שנת 1941. הצבא הגרמני נהג לרכז את דיוויזיות הפאנצר והדיוויזיות הממונעות שלו במסגרת ארמיות הפאנצר, שכללו בדרך כלל 2-3 קורפוסים משוריינים וממונעים, בעוד שבארמיות החי"ר שלו רוב היחידות נעו ברגל, ומספר כלי הרכב הממונעים שעמדו לרשותם היה מוגבל. ארמיות הפאנצר הגרמניות מילאו תפקיד מרכזי במהלך המערכה על צרפת ב-1940 ("פאנצרגרופה קלייסט"), וכן במתקפות שערך הצבא הגרמני בחזית המזרחית בשנים 1941 ו-1942, לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הן התקדמו מאות ק"מ לעומק שטח האויב בצורה עצמאית, מבלי להמתין לכוחות החי"ר, וכיתרו את כוחותיו מעורפם, תוך יישום טקטיקת הבליצקריג הגרמנית.

בצבא הסובייטי

הצבא הסובייטי הבין אף הוא את הצורך בהקמת עוצבות ניידות גדולות ורבות עצמה בעקבות לקחי החודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, וחיקה למעשה את הגרמנים. בשלב ראשון הקים הפיקוד הסובייטי קורפוסים ממוכנים וקורפוסי טנקים, בהם רוכזו כוחותיו הניידים. בשלב שני, החל מאביב 1942, הוקמו ארמיות שריון שנקראו בשם "ארמיות טנקים", וכללו בדרך כלל שני קורפוסי טנקים וקורפוס ממוכן אחד. גם בצבא האדום ארמיות החי"ר (שכונו ארמיות רב-חייליות) נעו בעיקר ברגל, ומרבית כלי הרכב הממונעים רוכזו במסגרת ארמיות הטנקים. החל מחורף 1942/1943 מילאו ארמיות הטנקים הסובייטיות, שכל אחת מהן כללה 500-600 טנקים (בתקן מלא), תפקיד מרכזי בשורת המתקפות הסובייטיות, שהדפו את הצבא הגרמני משטח ברית המועצות, והביאו בסופו של דבר את כוחות הצבא האדום עד לברלין. כמו הגרמנים, גם הסובייטים השתמשו בארמיות הטנקים שלהם באופן עצמאי לצורך עריכת מבצעים התקפיים עמוקים בשטח האויב, דוגמת מבצע בגרטיון, מבצע ויסלה-אודר, או מבצע סערת אוגוסט במנצ'וריה. בשלבי הסיום של המלחמה כלל הצבא הסובייטי שמונה ארמיות טנקים.

בתום המלחמה

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הופסק בהדרגה השימוש בארמיות השריון משום שרמת המיכון של הצבאות עלתה, ורוב היחידות הצבאיות הפכו לממונעות עקב ניוד החיילים באמצעות משאיות או נושאי גייסות משוריינים. הצבא הסובייטי, למשל, עבר לשימוש בארמיות רב-חייליות, שכללו דיוויזיות טנקים ודיוויזיות ממונעות.

ראו גם

• ארמיית הטנקים ה-5 של ברית המועצות
• ארמיית הטנקים הראשונה של ברית המועצות
• ארמיית הטנקים הרביעית של ברית המועצות
• ארמיית הפאנצר הרביעית
• ארמיית הפאנצר הראשונה

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23548932ארמיית שריון