קרב קייב (1941)
 | ||||||||||||||||||
| מרכז קייב לאחר הכיבוש | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 8 באוגוסט 1941 – 26 בספטמבר 1941 (7 שבועות ויום) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מרחב קייב | |||||||||||||||||
| עילה | הכיבוש הגרמני בקייב | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני מוחץ | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב קייב היה אחד המערכות הגדולות, שהתנהלו בשלבי הפתיחה של מבצע ברברוסה. הקרב, שהחל ב-8 באוגוסט והסתיים ב-26 בספטמבר 1941, נחשב גם למערכת הכיתור הגדולה בהיסטוריה. ההיסטוריוגרפיה הסובייטית והרוסית נוהגות להתייחס אל הקרב כחלק מהמבצע ההגנתי של קייב, שנפתח ב-7 ביולי 1941, ונסתיים ב-26 בספטמבר. הקרב הסתיים בניצחון גרמני מוחץ ובכיתור והשמדה של כמעט כל כוחות החזית הדרום-מערבית הסובייטית, שהחזיקו בצפון-מזרח אוקראינה. קרוב לחצי מיליון חיילים סובייטיים נפלו בשבי הגרמנים. התבוסה הקשה שספג הצבא האדום במערכה במרחב קייב, איפשרה לכוחות הציר להשלים את כיבוש שטח אוקראינה בקלות יחסית, ולהשתלט על אזור דונבאס, שהיה בעל חשיבות חיונית למאמץ המלחמה הסובייטי.
הצדדים היריבים
כוחות הציר
המתקפה לכיוון קייב נוהלה על ידי קבוצת ארמיות דרום הגרמנית בפיקוד גרד פון רונדשטט, שקיבלה סיוע מיחידות שהועברו תחת פיקודה מקבוצת ארמיות מרכז.
תוכנית המערכה הגרמנית התבססה על איגוף כפול של הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, וכיתורם בתנועת מלקחיים. הכוחות התוקפים כללו את:
- קבוצת הפאנצר הראשונה בפיקוד אוואלד פון קלייסט
- קבוצת הפאנצר השנייה בפיקוד היינץ גודריאן (מקבוצת ארמיות מרכז)
- הארמייה השנייה בפיקוד מקסימיליאן פון וייכס (מקבוצת ארמיות מרכז)
- הארמייה השישית בפיקוד ולטר פון רייכנאו
- הארמייה ה-17 בפיקוד קרל-היינריך פון שטילפנגל
שינויים בתוכנית המערכה הגרמנית
לאחר כיבוש סמולנסק באמצע יולי 1941, ביצע הפיקוד העליון של הוורמאכט הערכה מחדש של תוכנית המלחמה נגד ברית המועצות. במסגרת פקודה מס' 33 מ-19 ביולי 1941 קבע אדולף היטלר שלפני כניסת החורף יש לכבוש את אגן דונבאס (אזור עשיר בפחם בדרום-מזרח אוקראינה) ואת חצי האי קרים. בגזרה הצפונית יש לכבוש את לנינגרד. במסגרת פקודה מס' 34 שהוצאה ב-30 ביולי 1941, קיבלה קבוצת ארמיות מרכז הנחיה לעבור למגננה ולהעביר חלק מכוחותיה לסייע לקבוצת ארמיות דרום. על קבוצת ארמיות דרום הוטל להגיע לקו נהר הדנייפר ולחצות אותו.
כוחות הצבא האדום
החזית הדרום-מערבית בפיקוד מיכאיל קירפונוס החזיקה בשלבי הפתיחה של מבצע ברברוסה בצפון-מערב אוקראינה, והצליחה לבלום את התקדמות הצבא הגרמני לכיוון העיר קייב, בירת אוקראינה, במרחק קצר ממערב לעיר. החזית הייתה כפופה לפיקוד העליון של מרשל סמיון בודיוני, תחתיו פעלו גם כוחות החזית הדרומית, שהחזיקה בדרום-מערב אוקראינה. החזית הדרום-מערבית כללה 5 ארמיות (מצפון לדרום):
- הארמייה ה-21 בפיקוד ואסילי קוזנצוב
- הארמייה ה-5 בפיקוד מיכאיל פוטפוב
- הארמייה ה-37 בפיקוד אנדריי ולאסוב
- הארמייה ה-26 בפיקוד פיודור קוסטנקו
- הארמייה ה-38 בפיקוד דמיטרי ריאבישב
תוכניות סובייטיות
הסטבקה העריכה שהצבא הגרמני יעניק עדיפות להמשך המתקפה בגזרה המרכזית לכיוון מוסקבה. בהתאם לכך, קיבלו כוחות החזית הדרום-מערבית פקודה לייצב קו הגנה חדש לאורך קו הגבול הישן של ברית המועצות (הגבול לפני ספטמבר 1939), ולהתבסס על מערכת הביצורים שנבנתה להגן עליו (קו סטלין).
מצב החזית באוקראינה בתחילת אוגוסט
לקראת מחצית אוגוסט 1941 הגיעו יחידות קבוצת ארמיות דרום לנהר דנייפר כמעט לכל אורכו. באזור זפוריז'יה ודנייפרופטרובסק הצליחו כוחות גרמניים לחצות את הנהר, ולהמשיך בהתקדמותם מזרחה. התעקשותו של סטלין להמשיך להחזיק בכל מחיר בעיר קייב, בגדה המערבית של הדנייפר, ביחד עם ההתקדמות המהירה של הכוחות הגרמניים מדרום-מזרח לקייב, גרמו לכך שהערכות הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, יצרה בליטה עמוקה בקו החזית, שהייתה חשופה לסכנת כיתור משני אגפיה.
ב-18 באוגוסט הציע ראש המטה של הצבא הגרמני, פרנץ הלדר, לאדולף היטלר להמשיך במתקפה לכיוון מוסקבה, אך היטלר סירב לקבל את הצעתו, וב-20 באוגוסט הוא הורה לחלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז לפנות דרומה, כדי לעזור בכיתור כוחות הצבא האדום במרחב קייב. מפקד קבוצת הפאנצר ה-2, היינץ גודריאן, ערך פגישה אישית עם היטלר, במטרה לשנות את החלטתו, אך ללא הצלחה.
כאמור, יוסיף סטלין והפיקוד העליון של הצבא האדום העריכו, שהמתקפה העיקרית של הצבא הגרמני תונחת בגזרה המרכזית של החזית, במטרה לכבוש את מוסקבה, ולכן התמקדו בתיגבור כוחות הצבא האדום בגזרה זו, על חשבון גזרות אחרות. הערכת הפיקוד הסובייטי תאמה את עמדתם של מרבית המפקדים הגרמניים הבכירים בחזית הסובייטית, אך כאמור היטלר החליט לפעול בניגוד לעצתם, ודרש מהם להפנות את המאמצים ההתקפיים העיקריים דרומה, להשלמת כיבוש אוקראינה, וצפונה, לכיוון לנינגרד, ולעבור בינתיים למגננה בגזרת קבוצת ארמיות מרכז.
המתקפה הגרמנית וכיתור הכוחות הסובייטיים במרחב קייב
גאורגי ז'וקוב, שהיה סגן הרמטכ"ל של הצבא האדום בתקופה הנדונה, טען בזכרונותיו, שהוא תמך בנסיגה יזומה של הכוחות הסובייטיים מאזור קייב, אך לא נמצאה עדות בכתב לכך במסמכים המצויים בארכיונים הסובייטיים. כאשר גילה הפיקוד הסובייטי העליון, שקבוצת הפאנצר של היינץ גודריאן והארמייה ה-2 הגרמנית עזבו את עמדותיהן בגזרה המרכזית והחלו לנוע דרומה, קיבל מיכאיל קירפונוס אישור להסיג את רוב כוחותיו לגדה המזרחית של הדנייפר אך נצטווה להמשיך להגן על קייב בכל מחיר. ההוראה ניתנה בהתאם להמלצתו של סמיון בודיוני. במקביל החל הצבא האדום בהכנות לשלוח את הארמייה ה-40 לתגבר את כוחות החזית הדרום-מערבית במרחב קייב.
ב-24 באוגוסט החלו הכוחות הניידים הגרמניים לתקוף את שני האגפים של החזית הדרום-מערבית, במטרה לכתר את כוחות הצבא האדום במרחב קייב. קבוצת הפאנצר ה-2 (גודריאן) תקפה לכיוון דרום-מזרח, בעוד קבוצת הפאנצר ה-1 (פון קלייסט) תוקפת לכיוון צפון-מזרח במאמץ לסגור את טבעת הכיתור. לקראת ה-7 בספטמבר הסתמנה סכנה ממשית לכיתור כוחות החזית הדרום-מערבית במרחב קייב. באותו יום ביקש סמיון בודיוני את אישור הסטבקה להסיג את כוחות החזית מזרחה, אך בקשתו נתקלה בסירוב. מצבם של כוחות הצבא האדום במרחב קייב הלך והחמיר, ולקראת 11 בספטמבר כבר הוטלו כל העתודות של החזית הדרום-מערבית ללחימה, במאמץ כושל לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. אלכסנדר ואסילבסקי וסמיון בודיוני לחצו על הסטבקה לאשר נסיגה מאזור קייב, אך בוריס שפושניקוב שכנע את סטלין לא לאשר את הנסיגה. ב-12 בספטמבר הוחלף סמיון בודיוני על ידי סמיון טימושנקו. ב-13 בספטמבר נותר רק פרוזדור צר ברוחב של 40 ק"מ בין שתי זרועות המלקחיים הגרמניות דרכו ניתן היה עדיין לסגת, אך טימושנקו הודיע לסטלין שניתן להגן על קייב, ושאין סכנה של ממש לכיתור או צורך בנטישת קייב. ב-15 בספטמבר נסגרה טבעת הכיתור הגרמנית ובתוכה נלכדו ארבע מארמיות של החזית הדרום-מערבית.
ב-16 בספטמבר העביר סמיון טימושנקו פקודה בעל פה למטה החזית לפתוח בנסיגה ממרחב קייב, אך מיכאיל קירפונוס, שידע על התנגדות של סטלין לנסיגה, דרש לקבל פקודה בכתב. פקודה כזו התקבלה לבסוף רק ב-18 בספטמבר, כאשר הגרמנים כבר הצליחו לקדם כוחות נוספים לחזק את טבעת הכיתור סביב כוחות החזית הדרום-מערבית. הארמיות הסובייטיות שנלכדו בכיתור לחמו ללא תאום ביניהן, ובהדרגה התפצלו לקבוצות קטנות, שכל אחת מהן ניסתה להחלץ מהכיתור באופן עצמאי. ניסיונות לפרוץ את טבעת הכיתור מבחוץ נסתיימו ללא הצלחה. רק כ-15 אלף חיילים הצליחו להימלט מטבעת הכיתור.
ב-20 בספטמבר כוח שכלל יחידות של הארמייה ה-5 ואת מטה החזית הדרום-מערבית נתקל בכוח גרמני גדול, ובמהלך הקרב שהתפתח נהרגו מפקד החזית ורוב קציני מטהו. עד ל-26 בספטמבר השלימו הגרמנים את השמדת כל הכוחות הסובייטים, שנלכדו בטבעת הכיתור. הגרמנים טענו שלקחו בשבי כ-665 אלף חיילים סובייטיים במהלך קרב קייב, אך בהתחשב בעובדה, שהכוח הסובייטי שהשתתף בקרב לא עלה על כ-700 אלף איש, מספר זה נראה מוגזם ביותר. המספר בו נוקבים המקורות הסובייטיים, כ-450 אלף שבויים, נראה קרוב יותר לאמת. בסה"כ ספג הצבא האדום כ-615 אלף הרוגים, נעדרים ושבויים במהלך הקרב, ועוד כ-80 אלף פצועים, שפונו משדה הקרב לפני סגירת טבעת הכיתור הגרמנית. ארבע ארמיות סובייטיות, שכללו 43 דיוויזיות, הושמדו לחלוטין, והחמישית (הארמייה ה-40) ניזוקה קשות במהלך הקרב.
השלכות הקרב
בנוסף לאבידות הקשות בכוח אדם ובציוד צבאי שספג הצבא האדום בכיס קייב, השמדת כוחות החזית הדרום-מערבית איפשרה לקבוצת ארמיות דרום הגרמנית להשלים את כיבוש אוקראינה המזרחית בקלות יחסית ותוך זמן קצר לכיבוש אוקראינה, על משאבי המזון וחומרי הגלם לתעשייה שהיו בה, היו השלכות חמורות לגבי ברית המועצות ומאמץ המלחמה הסובייטי.
- ב-8 באוקטובר הובסה הארמייה הסובייטית ה-8 באזור ים אזוב
- ב-16 באוקטובר הוחלט לנטוש את העיר אודסה
- ב-17 באוקטובר השלימו הגרמנים את כיבוש אזור מכרות הפחם בדרום-מזרח אוקראינה (הדונבאס)
- ב-25 באוקטובר נכבשה העיר חרקוב
- ב-2 בנובמבר חדרו כוחות הציר לחצי האי קרים והחל המצור על נמל סבסטופול.
- ב-30 בנובמבר החזית התייצבה על קו נהר מיוס, מערבית לרוסטוב על דון.
בעקבות מותם של מפקד החזית הדרום-מערבית ורוב קציני מטהו במהלך הלחימה, לא הועמדו לדין קצינים בכירים נוספים של החזית בעקבות התבוסה בקרב. מפקד הארמייה ה-5, מיכאיל פוטפוב, נפל בשבי.
העברת חלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז דרומה לסייע בכיתור הכוחות הסובייטיים באזור קייב, דחתה את תחילת המתקפה של קבוצת ארמיות מרכז לכיוון מוסקבה (מבצע טייפון) לראשית אוקטובר 1941. חוקרים רבים סבורים, שאם היטלר לא היה מעניק עדיפות להשמדת כוחות הצבא האדום במרחב קייב ולכיבוש אוקראינה, הצבא הגרמני היה מסוגל לכבוש את מוסקבה כבר בחודש אוקטובר, לפני תחילת "החורף הרוסי", מהלך שייתכן שהיה גורם לשינוי תוצאות המלחמה בחזית המזרחית.
קישורים חיצוניים
- תיאור מפורט (ברוסית)
