חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף כיבוש צ'כוסלובקיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "כיבוש צ'כוסלובקיה" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעויות אחרות אפשריות למונח, ראו היסטוריה של צ'כוסלובקיה.
מפת חלוקת צ'כוסלובקיה

חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה החלה עם מסירת חבל הסודטים, כתוצאה של הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938.

ההנהגות הפוליטיות של בריטניה וצרפת פעלו מתוך מדיניות של פיוס במטרה למנוע מלחמה עם גרמניה הנאצית. במסגרת מדיניות זו, אותה הוביל ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, נענו המעצמות לתביעת היטלר שחבל הסודטים יסופח, בתואנה שבחבל זה יש רוב של גרמנים אתנים. דרישה זו הייתה המשך למדיניות התפשטות טריטוריאלית גרמנית, שעוד קודם לכן באה לביטוי בסיפוח (אנשלוס) אוסטריה. טרם הסיפוח הייתה צ'כוסלובקיה מדינה צעירה, עצמאית ודמוקרטית, בעלת כוח צבאי ומפעלי נשק, והיא לכאורה הייתה יכולה לנסות ולהתמודד ולהגן על עצמה מול הוורמאכט. מיד לאחר סיפוח חבל הסודטים, כבשה הונגריה כשליש משטח סלובקיה, ואילו פולין כבשה את אזור טשין - כיבושים שנכפו על צ'כוסלובקיה במסגרת בוררות וינה הראשונה.

למרות הסכם מינכן, פלש צבא גרמניה אל צ'כיה במרץ 1939 וכבש את שארית המדינה. אזור הכיבוש הפך לפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. הפרוטקטורט הכפוי כלל משלוחם של מתנגדים למחנות ריכוז, רצח המוני, עבודות כפייה והשמדת היהודים. משטר זה נמשך עד לכניסת הצבא האדום לפראג במאי 1945.

לאחר המלחמה צ'כוסלובקיה שבה והוקמה והמיעוט הגרמני הוגלה. ב-1948, לאחר שהקומוניסטים השתלטו עליה, הייתה צ'כוסלובקיה לגרורתה של ברית המועצות, עד למהפכת הקטיפה בשנת 1989. המדינה נותרה מאוחדת עד לפירוקה בראשית 1993.

רקע היסטורי

ערך מורחב – צ'כוסלובקיה

צ'כוסלובקיה נוסדה בתום מלחמת העולם הראשונה עם התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית. המדינה החדשה כללה את חבלי הארץ צ'כיה, סלובקיה, זקרפטיה וחבל הסודטים. הגבול באזור בוהמיה נקבע על פי תוואי גבול ההיסטורי שבין אוסטרו-הונגריה לגרמניה. העם הצ'כי היווה את רוב האוכלוסייה במדינה החדשה, אך חיו בה מיעוטים רבים. חבל הסודטים למרות שרוב תושביו היו גרמנים, נחשב חלק מבוהמיה, ולכן נכלל גם הוא בשטחה של צ'כוסלובקיה. הסלובקים היוו כ-35% אחוז מהאוכלוסייה ובנוסף אליהם היו מיעוטים משמעותיים של גרמנים (בעיקר בחבל הסודטים), פולנים (בעיקר באזור העיר טשן ובשלזיה) הונגרים (בזקרפטיה ובסלובקיה) ואוקראינים-רוסים (בזקרפטיה).

בין שתי מלחמות העולם הייתה צ'כוסלובקיה מדינה משגשגת ומפותחת, דמוקרטית, ובעלת צבא קטן אך מאומן ומצויד היטב. לצ'כוסלובקיה הייתה ברית הגנה עם צרפת באותו זמן, ובריטניה בתורה הייתה משועבדת לברית צבאית עם צרפת. מן העבר השני הייתה ברית המועצות כרוכה אף היא בברית צבאית עם צ'כוסלובקיה[1], ואף ניסתה מספר פעמים ליצור גוש חוסם אנטי-נאצי יחד עם מדינות מערב אירופה. מערכת הבריתות הייתה אם כן אמורה לספק לצ'כוסלובקיה הגנה צרפתית ובריטית ממערב וסובייטית ממזרח. בחבל הסודטים בגבולה עם גרמניה בנתה צ'כוסלובקיה קו הגנה מבוצר, שעקב עוצמתו כונה "קו מאז'ינו הקטן".

בשנות ה-30 של המאה ה-20, שטפה רוח לאומנית את אירופה, ורובו הגדול של המיעוט הגרמני הגדול של כ-3 מיליון תושבים, הצביע למפלגה הפרו-נאצית בצ'כוסלובקיה, מפלגת הגרמנים הסודטים (SdP) ששאפה להתאחד עם גרמניה.

המאמצים הדיפלומטיים והסכם מינכן

ערך מורחב – מדיניות הפיוס כלפי גרמניה

לאחר האנשלוס החל היטלר לתבוע את חבל הסודטים ואילו תגובת צ'כוסלובקיה הייתה גיוס צבאי כללי.

אינני מבקש שיורשה לגרמניה לדכא שלושה וחצי מיליון צרפתים, אף אינני מבקש ששלושה וחצי מיליון אנגלים יצטרכו להגיע לרחמינו. אלא אני פשוט דורש שדיכויים של שלושה וחצי גרמנים בצ'כוסלובקיה יופסק וכי הזכות הבלתי מעורערת להגדרה עצמית תתפוס את מקומו.

נאומו של היטלר בוועידת המפלגה הנאצית, 12 בספטמבר 1938[2]

היטלר הסתייע בקונראד הנליין, ותחת הנהגתו הציתה המפלגה הפרו-נאצית המקומית בצ'כוסלובקיה, מפלגת הגרמנים הסודטים (SdP), מרד עממי של המיעוט הגרמני בחבל הסודטים[1], אך צ'כוסלובקיה דיכאה את המרד. פעולות הגרמנים הסודטים מצד אחד, ודיכויים על ידי הצ'כוסלובקים מצד שני, היו הבסיס המוסרי-לאומי כביכול של היטלר לדרוש את סיפוח אזור הסודטים לגרמניה.

הגרמנים שיערו שבקלות יוכלו לכבוש את צ'כוסלובקיה באמצעות טקטיקת ה"בליץ קריג". אך הם חששו מהתמודדות אפשרית עם כניסת צרפת ובעקבותיה בריטניה, ואולי אף ברית המועצות, למלחמה. הגרמנים חיזקו את הכוח הצבאי בגבול צרפת וביצרו עוד יותר את קו זיגפריד, הקו הנגדי לקו מז'ינו הצרפתי. לעומת זאת, הצ'כוסלובקים האמינו ביכולתם להגן על ארצם, בכפוף לסיוע צרפתי-בריטי.

מאמציו של נויל צ'מברליין

ההסכם עם צרפת לפיו בריטניה תגן עליה, אמור היה להכניס את בריטניה למלחמה במקרה של התקפה גרמנית על צ'כוסלובקיה, בעקבות ההסכם הצ'כוסלובקי-צרפתי. ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין וראש ממשלת צרפת, אדואר דאלאדיה, היו נחושים לא להיגרר למלחמה בשום אופן. צ'מברליין סבר שהיטלר הוא פרטנר אפשרי הפתוח למשא ומתן[3] וכי יהיה ניתן לצאת מהסבך בשלום אם צ'כוסלובקיה תיכנע לתביעותיו הטריטוריאליות של היטלר.

לפני החתימה על הסכם מינכן. משמאל לימין: צ'מברליין, דאלאדיה, היטלר, מוסוליני וצ'אנו.

בפגישה ביניהם ב-15 בספטמבר, הגיעו צ'מברליין והיטלר להסכמה שבריטניה לא תתנגד להחזרת חבל הסודטים לגרמניה, ואילו גרמניה תימנע מתביעות טריטוריאליות נוספות בעתיד.

אדווארד בנש

לחץ צרפתי-בריטי על צ'כוסלובקיה שתסכים להחזרת אזורים מיושבים ברוב גרמני, נענה בסירוב צ'כוסלובקי. הבריטים והצרפתים איימו שבריטניה וצרפת יימנעו מסיוע צבאי במקרה שצ'כוסלובקיה תותקף, אם זו לא תקבל את התכתיב. ברית המועצות מצידה הבהירה שהיא תעמוד לעזרת צ'כוסלובקיה, וכי במקרה של תקיפה גרמנית, היא תשלח כוחות צבא לצ'כוסלובקיה דרך פולין או רומניה. שר החוץ הרוסי, מקסים ליטבינוב, אף נשא נאום בגנף בו חזר על ההבטחה הסובייטית.

אך ההבטחה הרוסית לא סיפקה את אדוארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, שסבר שאם ברית המועצות תיכנס לצ'כוסלובקיה היא לא תמהר לצאת משם, וכמו כן לא רצה להביא לניתוק הקשרים בין ארצו למעצמות מערב אירופה. גם ריחוקה הגאוגרפי של ברית המועצות יחד עם סירוב פולני-רומני לאפשר לכוחות רוסיים לעבור דרך ארצותיהם היו מקשים על סיוע רוסי אפקטיבי. הממשלה הצ'כוסלובקית נכנעה בחוסר רצון ולמחרת התפטר הקבינט הממשלתי הצ'כי מתפקידו וראש המטה הכללי הצ'כסלובקי, ין סירובי, התמנה לראש הממשלה.

ב-22 בספטמבר נפגש צ'מברליין שנית עם היטלר בגודסברג כשבאמתחתו הסכמתה המאולצת של צ'כוסלובקיה לסיפוח חבל הסודטים לגרמניה[4]. אולם בשלב זה היטלר הקשיח עמדות ונקט ב-1 באוקטובר כתאריך היעד לפינוי השטחים המדוברים מנוכחות צ'כוסלובקית[4]. היטלר הוסיף תנאים נוקשים נוספים ובמיוחד התנאי ש"הצ'כים שיימלטו מהאזורים המסופחים לגרמניה לא יורשו לקחת עימם מאומה, כולל חפצים אישיים". תנאים אלו נועדו להצדיק מראש כיבוש גרמני כולל של צ'כוסלובקיה[4]. ב-24 בספטמבר שב צ'מברליין ללונדון, כשהמלחמה נראתה בלתי נמנעת.

הכנות למלחמה

צ'כוסלובקיה התכוננה למלחמה הצפויה במלוא המרץ, כשהיא מסתמכת על עזרתן של צרפת, של בריטניה ושל ברית המועצות. במסגרת גיוס כללי גויסו חיילי המילואים, ויחד עם הצבא הסדיר עמד מספר החיילים הצ'כוסלובקים על כ-1,800,000 חייל. גם צ'מברליין הכיר בכך שהמאמצים הדיפלומטיים מוצו עד תום ונראה היה שמלחמה היא בלתי נמנעת. אם קודם לכן נהנה צ'מברליין מרוח גבית של רוב הבריטים שסברו שחובה להימנע ממלחמה בגלל 'חבל סודטים מרוחק', הרי כשחזר צ'מברליין לבריטניה גילה שהלך הרוח הציבורי השתנה. העם הבריטי התחיל להפנים שלא מדובר באיום ספציפי על צ'כוסלובקיה אלא באיום קולקטיבי. צ'מברליין החל להיתקל בהתנגדויות ובמחאות אופוזיציונריות בפרלמנט הבריטי, בבית הלורדים ואף בקבינט הממשלתי שלו. גם בעיתונות הבריטית הוא זכה לביקורת חריפה על שהשפיל את עצמו באופן מחפיר בפני היטלר. כמו כן לא עלה בידו של צ'מברליין לשכנע את עמיתו הצרפתי דאלאדיה, ללחוץ על צ'כוסלובקיה להיכנע לדרישותיו החדשות של היטלר שהועלו בגודסברג. דאלאדיה הגיע ללונדון כדי לדון עם צ'מברליין על הסיטואציה החדשה, וב-25 בספטמבר הוחלט להשיב בשלילה לדרישותיו של היטלר. ממשלת בריטניה התחייבה בפני דאלאדיה שהיא תגן על ביטחונה של צרפת במקרה של מלחמה עם גרמניה, וממשלת צרפת בתורה חידשה את התחייבותה לצ'כוסלובקיה לתמיכה בה במקרה של תקיפה.

ב-26 בספטמבר נאם היטלר במועדון הספורט בברלין נאום פרובוקטיבי, בו הציב אולטימטום ואיים שאם צ'כוסלובקיה לא תיכנע לדרישותיה של גרמניה הוא ינקוט ב"צעדים מעשיים ודרסטיים".[דרוש מקור] מיד לאחר הנאום הגיע לברלין שליחו המיוחד של צ'מברליין הרייס וילסון, ויחד עם השגריר הבריטי בברלין, נוויל הנדרסון, הוא נפגש עם היטלר, והם ביקשו ממנו לחכות זמן מה כדי לתת לצ'מברליין אפשרות להשפיע על צ'כוסלובקיה להעביר את האזורים המדוברים לידי גרמניה. וילסון והנדרסון מסרו להיטלר את המברקים של צ'כוסלובקיה, צרפת ובריטניה בהם נדחה על הסף האולטימטום שהציב.

לאחר שהנדרסון ווילסון עזבו, הורה היטלר בפני הקבינט שלו על הכנת גרמניה למלחמה, כשהוא מוסיף בצעקה: "צ'כוסלובקיה חייבת להימחק מן המפה!". [דרוש מקור] היום המיועד לפתיחת המתקפה היה מתוכנן מראש ל-1 באוקטובר, אך היטלר הורה לשלוח מידית שבע דיוויזיות ממוכנות לגבול עם צ'כוסלובקיה וחמש דיוויזיות נוספות לגבול עם צרפת, כשהוא מסביר ש"הצבא צריך להיות מוכן לתקוף את צ'כוסלובקיה כבר ב-30 בספטמבר".[דרוש מקור]

ההכנות בצרפת ובבריטניה

גם צרפת ובריטניה התכוננו למלחמה. צרפת הכריזה על גיוס כללי, ו-65 דיוויזיות נשלחו לגבול עם גרמניה. הסיטואציה אז הייתה לטובת צ'כוסלובקיה. צ'כוסלובקיה יחד עם צרפת ריכזו כוחות פי שלושה יותר מגרמניה. הנספח הצבאי של גרמניה בצרפת שלח אזהרה למטה הכללי של הצבא הגרמני אודות ריכוז כוחות צרפתיים גדולים בגבול, לאור העובדה שלגרמניה היו בגבול רק 12 דיוויזיות. עוד הזהיר הנספח הצבאי כי איטליה - עמה היה לגרמניה הסכם לסיוע צבאי במקרה של מלחמה עם צרפת - אינה מראה סימני הכנה למלחמה הצפויה. איטליה הייתה אמורה לתקוף את צרפת מגבולה המשותף עימה, אך היא כלל לא ריכזה כוחות בגבול זה.

גם בבריטניה הוכרזה כוננות גבוהה. חיל האוויר המלכותי והצי המלכותי הבריטי החלו בגיוס חלקי; ניתנו הוראות לחפור מקלטים; ילדי לונדון הוצאו מחוץ לעיר, ואף חלק מהאוכלוסייה האזרחית הבוגרת החלה לצאת מהעיר.

ב-27 בספטמבר נשא צ'מברליין נאום רדיופוני בפני האומה הבריטית. הוא עדכן את האזרחים במצב הקריטי, דיווח על הוראתו לגיוס חלקי, ותיאר את הגורם למלחמה באופן מרוחק ומנוכר:

כמה נורא, דמיוני, לא יאמן הדבר, שאנו נצטרך לחפור שוחות ולמדוד מסיכות-גז כאן, בגלל מריבה במדינה רחוקה בין עמים אודותם איננו יודעים דבר. דומה כי בלתי אפשרי אף יותר שמריבה אשר כבר יושבה עקרונית תהווה עילה למלחמה.

הוא תיאר את מאמציו עד לאותו הרגע להציל את השלום, והוסיף שאפילו עכשיו הוא עדיין מוכן לצאת פעם שלישית לגרמניה אם צעד זה יביא לכינון שלום. הוא סיים את נאומו בהצהרה: "אני איש שמחפש שלום מעמקי ליבי, אך אם אני איווכח לנכון שמעצמה מסוימת רוצה לאיים על העולם באמצעות כוח וטרור, אזי אורֶה על התנגדות מקסימלית לכך". כשצ'מברליין סיים את נאומו, התחושה בבריטניה הייתה, שתוך יממה בריטניה תהיה במלחמה עם גרמניה.

היטלר נרתע

המידע על הכנותיהן המואצות של המעצמות האירופיות למלחמה הגיע עד מהרה להיטלר וסגל שריו. העובדה ששתי המעצמות, צרפת ובריטניה, מתכוננות למלחמה, הדאיגה את היטלר. בנוסף דיווחו מנהיגי הונגריה להיטלר שממשלות יוגוסלביה ורומניה הזהירו את הונגריה, שבמקרה שהונגריה – בהיותה בת ברית של גרמניה – תצטרף למתקפה הגרמנית על צ'כוסלובקיה, הרי שיוגוסלביה ורומניה יפלשו יחד להונגריה. פירוש הדבר היה שהמלחמה תתרחב מיד בתחילתה למדינות הבלקן, התפתחות שהיטלר עוד לא היה מוכן אליה. עד כמה שהיטלר היה נחוש להתקיף את צ'כוסלובקיה, הוא הודאג מהמידע שקיבל.

לכך נוספו לחצים פוליטיים ודיפלומטיים שונים על היטלר. מלך שוודיה מסר מברק לשגריר הגרמני בסטוקהולם, בו הבהיר שאם היטלר לא יחזור בו מהאולטימטום שהציב, אזי גרמניה תישא באחריות למלחמה שתפרוץ. הוא תבע מהיטלר שיחזור בו מהתאריך שניתן באולטימטום (ה-1 באוקטובר) וידחה את האולטימטום בעשרה ימים לפחות. הוא סיים באזהרה שהרכב הכוחות הנוכחי אינו מותיר לגרמניה סיכויים לנצח במלחמה.

גם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט קרא להיטלר, במברק לברלין, שלא לצאת למלחמה. הוא אמנם נתן להיטלר להבין שארצות הברית לא מתכוונת להתערב במקרה של מלחמה, אך עם זאת ביקש שהיטלר יתפשר בדרכי שלום, ולא יגרור את אירופה למלחמה. בנוסף למברק הנשיאותי, הזהיר גם השגריר הגרמני בוושינגטון, הנס דיקהוף, שאם בריטניה תיגרר למלחמה, האומה האמריקאית תתייצב לצדה, משמע - במקרה של מלחמה בין גרמניה לבריטניה, ארצות הברית תסייע לבריטניה אך לא תילחם לצידה[5]. השגריר הוסיף כי הוא מקווה שמנהיגי ארצו יבינו את התוצאות העלולות לנבוע ממלחמה, וכי לא יפעלו בפזיזות.

רוב הגנרלים מהמטה הכללי הגרמני סברו שאין זה הזמן המתאים להתקיף את צ'כוסלובקיה. האדמירל הגרמני אריך רדר יעץ להיטלר שלא לפתוח במלחמה. היטלר, שהכיר בכך שמלחמה אינה רצויה במצב הנוכחי, שלח בליל ה-27 בספטמבר מסר מרגיע לצ'מברליין, ובו ביטל במרומז את החשש שבכוונתו לכבוש את צ'כוסלובקיה כולה מעבר לחבל הסודטים, ואף הוסיף שלאחר שגרמניה תקבל מה שמגיע לה, היא מוכנה לערב בעצמה את הגבולות החדשים של צ'כוסלובקיה.

צ'מברליין נאחז במסר המרגיע של היטלר, ובתגובה הצהיר על מוכנותו להגיע פעם נוספת לגרמניה לצורך דיון מחודש. הוא הציע שראשי ממשלות גרמניה ובריטניה יתכנסו יחד עם עמיתיהם מצרפת ואיטליה לוועידה משותפת, בה ינסו למצוא פתרון למשבר, הצעה שקרמה עור וגידים בועידת מינכן.

ועידת מינכן

ערך מורחב – ועידת מינכן

בוועידת מינכן הציג מוסוליני, ראש ממשלת איטליה, הצעה לפתרון המשבר. ההצעה, שהייתה פרי עטם של הגרמנים שתורגמה לאיטלקית, הוצגה על ידו – בהכוונתו של היטלר – כהצעה איטלקית עצמאית ונייטרלית, האמורה לפתור את המשבר. ההחלטה שהתקבלה בוועידה נודעה כ"הסכם מינכן". נציגי צ'כוסלובקיה כלל לא השתתפו בוועידה, ורק הוזמנו אליה כדי להמתין בחדר צדדי, ולקבל לידיהם את ההחלטות שיתקבלו. כך יצא שבוועידה בה נחתם גורל צ'כוסלובקיה, נציגיה כלל לא נכחו. גם נציגי ברית המועצות לא הוזמנו לוועידה.

ההסכם, עליו חתמו מנהיגי ארבע המדינות, הכתיב למעשה כניעה מלאה לדרישותיו של היטלר, למעט הארכת תאריך סיום הסיפוח עד ל-10 באוקטובר. עקרונות ההסכם כללו, בין היתר, סיפוח מידי של אזורים בעלי רוב גרמני, קביעת גורל אזורים בעלי מיעוט גרמני גדול באמצעות משאלי עם והתחייבות צרפת ובריטניה לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה.

הסכם מינכן נרשם כאחד ההסכמים הידועים לשמצה בהיסטוריה, ונחשב לאחד הגורמים העיקריים שהביאו בסופו של דבר לפרוץ מלחמת העולם השנייה. תוצאותיו המידיות היו סיפוח חבל הסודטים ואזורים אחרים לגרמניה, סיפוח שהיה הצעד הראשון והמשמעותי בתהליך ההשתלטות של גרמניה על צ'כוסלובקיה.

צ'מברליין חוזר לבריטניה

צ'מברליין בחזרתו ממינכן ב-30 בספטמבר 1938 אוחז את פיסת הנייר שבה התחייבות של בריטניה וגרמניה שלא לצאת למלחמה זו כנגד רעותה

צ'מברליין נועד עם היטלר גם באופן פרטי, לפני חזרתו לבריטניה, כשבפגישה הביע צ'מברליין את תקוותו שצ'כוסלובקיה לא תעכב את מימוש ההסכם, וביקש ש"גם אם יהיו סכסוכים מקומיים קטנים, לא תגיב גרמניה ב'הפצצת פראג, בירת צ'כוסלובקיה' ".[דרוש מקור] הוא גם הביע את תקוותו שההסכם יביא לייצוב המצב הפוליטי באירופה. לפי הצעתו של צ'מברליין, נחתם גם הסכם נוסף עליו חתמו הוא והיטלר, ובו מובטחים היחסים הידידותיים בין בריטניה לגרמניה, ושכל שאלה שנוגעת באינטרסים של שתי המדינות תיפתר בדרכי שלום.

צ'מברליין התקבל בבריטניה בהתלהבות, והבריטים הצדיעו ברחובות לראש ממשלתם ש'הציל את השלום'. הוא נשא נאום קצר בו אמר את המשפט המפורסם שלו: "ידידי הבריטיים, אני שמח לבשר לכם שזכינו בשלום עם כבוד".[דרוש מקור] גם בהרבה מדינות נוספות הדעה הרווחת הייתה שצ'מברליין הביא שלום.

כניעת צ'כוסלובקיה

לאחר שנמסר תוכנו של הסכם מינכן לבנש, הוא כינס את הקבינט הצ'כוסלובקי בארמון הרג'ין בפראג, כדי לדון בסיטואציה החדשה שנוצרה. לאחר שהתברר שבריטניה וצרפת לא יבואו לעזרת צ'כוסלובקיה במקרה שתותקף, והן אף ילחצו עליה לקיים את ההסכם, הברירה היחידה שנותרה הייתה כניעה. ב-30 בספטמבר, אחר הצהריים, הכריז ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, הגנרל סירובי, שהכניעה נכפתה על ממשלת צ'כוסלובקיה, וליווה את הכרזתו במחאה חריפה נגד העולם החופשי. הוא אמר: "ידידותינו ובנות בריתנו נטשו אותנו, נשארנו לבד". ממשלת צ'כוסלובקיה הייתה מאוכזבת ממה שראתה כבגידה של צרפת ובריטניה. הצ'כוסלובקים לא נמנעו מלהזהיר את בריטניה וצרפת שישלמו בארצותיהן הן על עזיבת צ'כוסלובקיה.

השלכות מדיניות צרפת ובריטניה

בדיעבד התברר שוועידת מינכן הייתה אחת הגורמים למלחמת העולם השנייה. ועידת מינכן נתפסת כטעות אסטרטגית היסטורית של מדינות המערב ובמיוחד של צ'מברליין. תערובת של הססנות ופייסנות גרמה לצ'מברליין לוותר להיטלר פעם אחר פעם. התוצאה המיידית של מדיניות זו הייתה פירוק צ'כוסלובקיה וקריעתה לגזרים, והתוצאה ארוכת הטווח הייתה הכנסת העולם למלחמת עולם שנייה בת שש שנים בהם נזרעו החורבן וההרס הגדולים בהיסטוריה.

בבסיס התובנה שוועידת מינכן גרמה למלחמת העולם השנייה, עומדת ההסתברות שההתכופפות של צרפת ובריטניה הייתה החמצת ההזדמנות המצוינת האחרונה להכניע את גרמניה הנאצית. מומחים רבים סבורים שאילו צרפת ובריטניה לא היו נוטשות את צ'כוסלובקיה ומתפייסות עם היטלר, גרמניה הייתה נשברת והיטלר היה מצמצם את גחמותיו. אמנם היטלר איים במלחמה, אם דרישתו לסיפוח חבל הסודטים לא תמולא; אך גרמניה הנאצית עוד לא הייתה מוכנה אז למלחמה כוללת, מה שהיה מונע מהיטלר לממש את איומו. לחלופין, אם הוא היה פותח במלחמה, סבורים מומחים צבאיים והיסטוריונים, שגרמניה לא הייתה מנצחת בה, ובזמן קצר יחסית היא הייתה יכולה להיות מובסת.

צ'כוסלובקיה בעצמה הייתה מסוגלת להגנה עצמית אקטיבית ואפקטיבית נגד מתקפה גרמנית. הגבול הצ'כי עם גרמניה היה מבוצר מאוד, והצבא הצ'כי היה מאומן ומצויד היטב. כך, שצ'כוסלובקיה הייתה יכולה להתמודד ביעילות נגד הדיוויזיות הגרמניות בגבולה, לפחות למשך זמן מספיק שצרפת, בריטניה וברית המועצות תהיינה מוכנות לבוא לעזרתה כנגד גרמניה. אם גרמניה הייתה פותחת אז במלחמה, היו צרפת ובריטניה מביסות אותה בקלות.

אך המדיניות של צ'מברליין ולהיטותו להשיג את השלום בכל מחיר, כמו גם האסטרטגיה הפוליטית קצרת הרואי שלו, הן אלה שהביאו עוד קודם לכן לאנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה), ולפירוקה של צ'כוסלובקיה בוועידת מינכן. לאחר מכן הדרך הייתה סלולה להיטלר לכיבוש מדינות נוספות באירופה, וגם נשאר לו מספיק זמן להתכונן למלחמת עולם ולכיבוש מרכז אירופה. צ'מברליין שגה שגיאה פוליטית-היסטורית, במדיניותו הפייסנית המסוכנת כלפי היטלר.

השפעת מדיניותו של צ'מברליין לגבי ברית המועצות

שגיאה פוליטית חמורה נוספת עשה צ'מברליין ביחסו לברית המועצות. אם מפני חשדנותו כלפי ברית המועצות ואם מפני שנאתו לסטלין, שליטהּ, העובדה שמידר את ברית המועצות מהתערבות בקונפליקט הגרמני-צ'כוסלובקי, הייתה טעות היסטורית חמורה. צ'מברליין לא ראה לנכון לשתף את ברית המועצות בדיונים עם היטלר בוועידת מינכן, ואף לא לדווח לה ולהיוועץ עימה. ודאי שהוא התנגד לכך שברית המועצות תגן באופן אקטיבי על מדינה אירופאית. אי מעורבותה של ברית המועצות החליש את עמדות העולם המערבי, מה ששיחק לידיו של היטלר. בנוסף לכך, יש הרואים במדיניותו הנוקשה של צ'מברליין נגד ברית המועצות, את הכשרת הקרקע להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחתמה ברית המועצות עם גרמניה כמה חודשים מאוחר יותר. הנתק בין ברית המועצות לבין מדינות המערב העמיק לאחר ועידת מינכן, ומסתבר שסטלין נטר על יחסו המזלזל של צ'מברליין, כדי לתת זמן לברית המועצות להתחזק צבאית עשה את הצעד של כריתת ברית עם גרמניה, ולאחר מכן אף השתתף בחלוקת פולין הכבושה (כמעט ללא מלחמה מצד ברית המועצות).

קיום הסכם מינכן

על אף שגרמניה קיבלה את כל מה שדרשה, הרי אם מצידה של צ'כוסלובקיה ההסכם קויים במלואו אף שמעולם לא חתמה עליו, הרי שמצידן של צרפת, בריטניה וודאי של גרמניה, שיזמו את ההסכם, חתמו עליו וכפו אותו על צ'כוסלובקיה, ההסכם כלל לא קויים. אף פעם לא נערכו משאלי עם באזורים עליהם סוכם על כך. הצוות הבינלאומי שהיה אמור לפקח על קיומו המלא של ההסכם, העביר את השטחים שהיטלר דרש ללא כל משאל עם וללא היסוס. מאוחר יותר גם לא קיימו צרפת ובריטניה את התחייבותן לערב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה. הן כמעט לא התערבו יותר, ונתנו לגרמניה לקרוע עוד ועוד טריטוריות צ'כוסלובקיות עד לפירוקה המוחלט ומחיקתה ממפת אירופה. כשהן כן התערבו היה זה בכיוון ההפוך של התחייבותן – קידום הפירוק, ולא מניעתו.

ביצוע החלטות ההסכם

תוך ימים ספורים מחתימת ההסכם וכניסת כוחות צבא גרמניה לחבל הסודטים, כבר שלטה גרמניה על החלק הגדול של אזור הסודטים. בסופו של דבר, גרמניה קיבלה שטח של כ-39,000 קמ"ר ללא ירייה אחת. לא רק שטח גדול וכרבע מאוכלסייתה איבדה צ'כוסלובקיה, אלא גם חלק גדול מהתעשייה הכבידה שלה, כי המפעלים הגדולים של התעשיות העיקריות היו מרוכזים כמעט כולם באזור שסופח לגרמניה. כמו כן נחשפה צ'כוסלובקיה בגבולה עם גרמניה לגמרי, ללא כל קו הגנה כלשהו, מה שהיה איום אסטרטגי משמעותי בשביל צ'כוסלובקיה. כל הגבול המבוצר וקו ההגנה המפורסם שבנו הצ'כים בגבול עם גרמניה, שהיה קו ההגנה החזק באירופה אחרי קו מז'ינו, בוטל בעצם סיפוח הסודטים. היה זה, כאמור, השלב הראשון בפירוקה הטוטלי של צ'כוסלובקיה כולה.

התפרקות צ'כוסלובקיה

דרישות הונגריה ופולין

אחרי שגרמניה סיפחה לעצמה את חבל הסודטים, גם הונגריה תבעה מארבעת המנהיגים שחתמו על הסכם מינכן, שצ'כוסלובקיה תחזיר את האזורים שנלקחו ממנה בתום מלחמת העולם הראשונה. מנהיגי צ'כוסלובקיה היו נחושים הפעם לא להיכנע יותר ולהתנגד לדרישות הטריטורליות, גם אם ארבעת המנהיגים ידרשו זאת. הנשיא הצ'כוסלובקי בנש נתן להבין שהוא לא יתן לכפות עליו שוב ויתורים.

ביום רביעי, ה-5 באוקטובר נודע כי נשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש התפטר. רשמית נמסר שהוא התפטר בגלל אי סבילותו את המשך הלחצים הצפויים מצד צרפת ובריטניה נוכח הדרישה ההונגרית, והוא הציע על כך את התפטרותו; אך הסיבה האמיתית להתפטרות הייתה דרישה תקיפה מכיוון ברלין, והיא זו שאילצה אותו לעשות את הצעד. הוא אף נאלץ לברוח מצ'כוסלובקיה, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לארגוני הביון הצ'כיים, על תוכנית גרמנית לחסל את בנש. ימים ספורים לאחר ההתפטרות הוא נמלט ללונדון.

התפטרותו של בנש שהיה איש מוערך, מדינאי מוכשר ובעל כשרון מנהיגות מבריק, הייתה מכה קשה בעבור צ'כוסלובקיה כולה. השאלה שנשאלה בפי ההמון הצ'כוסלובקי הייתה: "אם בנש אינו הנשיא, מי ינהל וינהיג את צ'כוסלובקיה בתקופת המשבר הזאת?". ואכן, זה מה שרצו בברלין להשיג. ההתפטרות של בנש הייתה התקדמות ניכרת בדרך לחיסולה של צ'כוסלובקיה.

באופן ארעי הועברה הנשיאות לידי ראש ממשלת צ'כוסלובקיה הגנרל סירובי, וכמה שבועות מאוחר יותר מונה נשיא בית המשפט העליון בצ'כוסלובקיה, ד"ר אמיל האכה, לנשיא, והממשלה התחלפה. הממשלה החדשה שינתה את המדיניות הנחושה של בנש, והיא החלה לרַצות את היטלר. מנהיגיה החדשים של צ'כוסלובקיה ציפו שבדרך זו היטלר יתרצה ולא יחסל את שאריות המדינה. אחד הצעדים במדיניות זו היה התרת המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. מיעוטים אתניים שונים שתחת שלטונו המבוסס של בנש, לא העזו להרים את ראשם, החלו עתה לדרוש חופש פוליטי. ההונגרים והפולנים שהיו בצ'כוסלובקיה החלו לגלות לאומנות, בהרגישם שהזמן הנכון לכך הגיע.

סיפוח שטחים להונגריה ולפולין

הונגריה ופולין תבעו שתיהן מצ'כוסלובקיה טריטוריות שונות. הונגריה תבעה את סלובקיה ואת זקרפטיה, ופולין תבעה חלקים משלזיה ואת אזור העיר טשן. שתיהן איימו במלחמה אם דרישותיהן לא ימולאו. ממשלת צ'כוסלובקיה לא הייתה נכנעת לדרישות, אילולא התערבותם של ארבעת המנהיגים שחתמו על הסכם מינכן, אשר דרשו שצ'כוסלובקיה תתפשר. לממשלה הצ'כוסלובקית לא נשארה כל ברירה, ופולין קיבלה שטח של כ-1900 קמ"ר בסביבות העיר טשן, עם אוכלוסייה של כ-300,000 תושבים שרובם היו צ'כים ורק מיעוטם פולנים. שר החוץ של צ'כוסלובקיה, ד"ר קרופטה אמר לשר החוץ של פולין יוזף בק: "על טשן תשלמו בוורשה".[דרוש מקור] אמירה שאכן התגשמה כשנה מאוחר יותר בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשפולין נכבשה על ידי גרמניה.

ב-2 בנובמבר נועדו שרי החוץ של "ארבעת הגדולות" – כינוין של גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה בעת ועידת מינכן – בווינה, והחליטו לכפות על צ'כוסלובקיה למסור חלקים גדולים מסלובקיה (בעיקר את דרום סלובקיה) ומזקרפטיה, בהם גרו הונגרים רבים, לידי הונגריה. כ-20,000 קמ"ר מצ'כוסלובקיה סופחו להונגריה, עם אוכלוסייה של כחצי מיליון תושבים. בחודש נובמבר נכנס צבא הונגריה לשטחים והשתלט עליהם, כשצבא צ'כוסלובקיה נסוג במהירות לשרידי המדינה.

כניעתה של ממשלת צ'כוסלובקיה

על אף שכאמור, הממשלה הצ'כית החדשה השתדלה לספק את הדרישות הגרמניות ככל שיכלה, היטלר לא הסתפק בכך. אחרי סיפוח השטחים הגדולים להונגריה ופולין, הוזמן שר החוץ החדש של צ'כוסלובקיה, ד"ר חוואלקובסקי על ידי שר החוץ של גרמניה, יואכים פון ריבנטרופ, לבוא לברלין, וכשהגיע הציע לפניו את דרישותיו של היטלר. ריבנטרופ הקדים ואמר את המשפט: "הפיהרר הציל את צ'כוסלובקיה מחיסול מוחלט!".[דרוש מקור] הפיהרר, המשיך ריבנטרופ, דרש כי

ריבנטרופ סיים את דבריו באיום: "אם צ'כוסלובקיה לא תקבל תנאים אלה, היא צפויה לתוצאות קטסטרופליות!".[דרוש מקור] שר החוץ הצ'כוסלובקי לא העז להתנגד לדרישות מרחיקות הלכת.

סלובקיה עצמאית

בעיה אתנית גדולה בצ'כוסלובקיה הייתה האומה הסלובקית. החלקים המרכזיים שהרכיבו את צ'כוסלובקיה היו צ'כיה וסלובקיה (ומכאן שמה). אמנם, במשך 20 שנות קיומה של צ'כוסלובקיה הייתה סלובקיה חלק בלתי נפרד מצ'כוסלובקיה; אך במצב החדש שנוצר גם הסלובקים התחילו לדרוש אוטונומיה רחבה יותר במסגרת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעצם, סלובקיה כולה הייתה כלולה בדרישת ההונגרים מצ'כוסלובקיה, אך היטלר מנע זאת מההונגרים, ונתן להם לכבוש רק את חלקיה הדרומיים. תוכניתו לגבי צפון סלובקיה הייתה שתתנתק מצ'כוסלובקיה, תקבל עצמאות, ותוקם בה ממשלת בובות פשיסטית, שתפעל לפי הוראותיו. דבר זה שירת את האינטרסים שלו יותר מאשר אם הונגריה תשתלט על סלובקיה כולה. מרד סלובקי בממשלה הצ'כוסלובקית היה רצוי, אם כן, בעבור גרמניה הנאצית שהתכוונה לפרק כליל את צ'כוסלובקיה, ועל כן השתמש היטלר בסלובקים ועודד אותם לחתור תחת ממשלת צ'כוסלובקיה ולדרוש עצמאות. הממשלה הנאצית הגרמנית עודדה את הנאצים הסלובקיים להתמרד בממשלה הצ'כוסלובקית, וכשזה אכן קרה, עמדה הממשלה הצ'כוסלובקית בחוסר אונים.

סלובקיה מקבלת אוטונומיה רחבה

מפקד הלופטוואפה של צבא גרמניה, הרמן גרינג, נועד עם שני מנהיגים סלובקים, שניו מאך ופרדיננד דורצ'אנסקי, והדריך אותם כיצד לתבוע אוטונומיה רחבה ביותר. כמו כן, נפגש ריבנטרופ עם לאומנים סלובקים, ועודדם לתבוע אוטונומיה בתקיפות מממשלת צ'כוסלובקיה. במקביל, גם היטלר עצמו נפגש עם פרופסור וואיטך טוקה, אחד הלאומנים הסלובקים הגדולים באותה תקופה. טוקה היה אויב מושבע של הצ'כים, ולוחם מפורסם למען זכויות הסלובקים. הוא אף הורשע על ידי בית משפט צ'כי, בראשית שנות קיומה של צ'כוסלובקיה, בבגידה, ונגזרו עליו 15 שנות מאסר. טוקה הגיע להיטלר עם בקשה מוכנה: ש"הפיהרר יפעל לעצמאותה של סלובקיה". הוא אמר להיטלר: "אני שם את גורל עמי בידכם". היטלר שהיה מרוצה היתמם בערמומיות, ואמר שאילו ידע על רצונו של העם הסלובקי בעצמאות הוא כבר היה משיג זאת מזמן, עוד בועידת מינכן; אך גם עכשיו, אמר היטלר, עדיין לא מאוחר, והוא ידאג לעצמאות סלובקיה. טוקה הודה כשהוא התרגש ואמר: "זה היום היפה בחיי".

כשטוקה חזר לצ'כוסלובקיה הוא עוד יותר התאמץ להסית ולהזין את הלאומנות הסלובקית. בסופו של דבר לא נשארה כל ברירה לממשלה הצ'כוסלובקית, והיא אישרה אוטונומיה רחבה ביותר, עם ממשל סלובקי עצמאי, שהוקם בפרלמנט הסלובקי בברטיסלאבה, במסגרת הרפובליקה הפדרלית של צ'כוסלובקיה.

ממשלת צ'כוסלובקיה נוקטת אמצעים דרסטיים

מרד בזקרפטיה

את מה שעשו הגרמנים בסלובקיה, עשו גם בזקרפטיה. האוכלוסייה בחלק של זקרפטיה שעוד לא סופח להונגריה, הייתה מורכבת ממיעוטים של רוסינים, אוקראינים והונגרים. הגרמנים עודדו את המיעוטים השונים לחולל פרובוקציות, ובכך לתת עילה לגרמניה להתערב צבאית בקונפליקט. האוקראינים אכן דרשו מממשלת צ'כוסלובקיה אוטונומיה של זקרפטיה בדומה לסלובקיה. ההונגרים על גבול הונגריה-צ'כוסלובקיה ביצעו מספר פרובוקציות, וכשהצבא הצ'כי ירה לעבר שומרי הגבול ההונגריים, זה נתן להם עילה לתקוף בסיסי צבא צ'כיים על הגבול. כך התחוללו חילופי אש נקודתיים רבים, שאמנם לא הגיעו בדרך כלל לקרבות ממשיים, אך היו מספר חילופי אש שכן הפכו לקרבות של ממש. בשני מקרים דומים שאירעו בסביבות הערים מונקאץ' ואונגוואר, שם היו בסיסי צבא הונגריים (לאחר שהערים הללו סופחו מצ'כוסלובקיה להונגריה), הצבא ההונגרי המטיר באש את הצבא הצ'כי. הצבא הצ'כי הגיב בהפצצות כבידות ובמבצעים צבאיים מסיביים. הצבא הצ'כי נכנס באחת הלילות בתוך מונקאץ', עם טנקים ותותחים כבדים, וירה לכל עבר, כשהוא מסב נזק משמעותי לצבא הונגריה. אך עם זאת, בדרך כלל נמנעה הממשלה הצ'כוסלובקית מקונפליקטים צבאיים, מאחר שהיא הייתה בין הפטיש לסדן, כשמחד, הבלגה מול הפרובוקציות האלימות הייתה מעודדת את המרד עוד יותר, ומאידך, תגובה תקיפה הייתה נותנת עילה מספקת להיטלר להתערב.

נשיא צ'כוסלובקיה מתעשת

ב-6 במרץ 1939, החליט נשיא צ'כוסלובקיה, האכה, סוף־סוף, לנקוט באמצעים מעשיים דרסטיים. האכה דחה בתקיפות את הדרישה לאוטונומיה של זקרפטיה, ושלושה ימים אחר כך, הורה על פירוק הממשל העצמאי הסלובקי, וביטול האוטונומיה הסלובקית. כמו כן, הממשלה הצ'כוסלובקית הורתה לעצור את ראש הממשלה הסלובקי הכומר יוזף טיסו, את סגנו דורצ'אנסקי, את טוקה ומספר מנהיגים סלובקיים לאומניים נוספים. במקביל, הוכרז מצב חירום ברחבי סלובקיה.

סלובקיה מכריזה עצמאות מלאה

הצעדים הדרסטיים של ממשלת צ'כוסלובקיה נתנו להיטלר את ההזדמנות לה חיכה, והוא התערב מיידית. היטלר מינה את נציג סלובקיה בממשלת צ'כוסלובקיה, קרל סידור, לראש הממשלה העצמאית של סלובקיה, וכאשר התכנס הקבינט הסלובקי, נכנסו נציגי גרמניה, ותבעו שהפרלמנט הסלובקי יכריז על עצמאות של סלובקיה. סוכנים מיוחדים של גרמניה הצליחו גם לשחרר את טיסו ממעצרו, והוא – אף על פי שכבר לא היה חבר פרלמנט – דרש מסידור לכנס את הקבינט לדיון דחוף, בו מסר טיסו שהגנרל בירקל, הגאו לייטר באוסטריה מטעם גרמניה לאחר האנשלוס, הודיע לו שהיטלר הזמין אותו לדיון בברלין, כשהוא מזהירו שאם ידחה את ההזמנה מוכנות כבר שתי דיוויזיות גרמניות לפלוש לסלובקיה, ואז סלובקיה תחולק בין הונגריה לגרמניה.

כשטיסו הגיע יחד עם סגן ראש הממשלה הסלובקי, דורצ'נסקי, לברלין, הוא נועד עם היטלר, ריבנטרופ וראשי הצבא הגרמני, בראוכיטש וקייטל. היטלר הוכיח את טיסו על כפיית הטובה מצד הממשלה הסלובקית, אחרי שדאג לאוטונומיה של סלובקיה.

הצורך בלחץ המסיבי שנדרש היטלר להפעיל על מנהיגי סלובקיה להכריז על עצמאות, נבע מכך, שהם היססו לבצע את הצעד. אף שהם רצו בכך, הם סברו שיהיה זה מוקדם מדי להכריז עצמאות כשעדיין אין כל תשתית כלכלית, צבאית וממשלתית לקיום עצמאי. היטלר, אם כן, הפעיל לחץ כבד על טיסו, ואיים שאם לא תכריז ממשלת סלובקיה על עצמאות, הוא לא ידאג יותר לטובתה של סלובקיה. ריבנטרופ הוציא גם מסמך, שלדבריו קיבל אותו בו ברגע, ובו דווח על כך שהצבא ההונגרי כבר עבר את הגבול הסלובקי-הונגרי, ופלש לסלובקיה. הדיווח הכוזב, נוצר ללחוץ על טיסו. לטיסו לא נשארה ברירה.

כשטיסו חזר לסלובקיה ב-14 במרץ הוא הציג לפני הפרלמנט את מסמך שתוכנו, שנכתב בידי הגרמנים, היה נוסח להכרזת עצמאות. חברי הפרלמנט נאלצו לוותר על דיון בעניין, כשנציגים גרמניים שנכחו בפרלמנט הזהירו על כך שעיכובים יביאו את גרמניה לכבוש את סלובקיה מיידית. מחוסר ברירה הכריז הפרלמנט על עצמאות, ואף שהייתה זו שאיפתם הסופית, הרי שהעיתוי המוקדם היה תוצאה של אילוץ על ידי גרמניה, שהביאה לכך מאינטרסים שלה. סלובקיה קיבלה עצמאות והתנתקה מצ'כוסלובקיה, כשממשלת צ'כוסלובקיה עומדת בחוסר אונים. צ'כוסלובקיה, ממנה נשארו רק צ'כיה וחלקים של זקרפטיה, כבר לא הצדיקה את שמה (הֶלחֵם של צ'כיה וסלובקיה). הממשלה הצ'כוסלובקית לא יכלה לעשות דבר, והשלטון נראה כמתפורר.

צ'כוסלובקיה נמחקת מן המפה

גרמניה כובשת את צ'כיה

אדולף היטלר סוקר מסדר כבוד בפראג, 15 במרץ 1939

אחרי שסלובקיה נותקה מצ'כוסלובקיה, פנה היטלר לביצוע השלב האחרון של פירוק צ'כוסלובקיה. כצעד מקדים לכיבוש השרידים של צ'כוסלובקיה, גרמניה הנאצית הכשירה את השטח לכך. סוכנים גרמנים עוררו פרובוקציות שונות בערים הגדולות של מוראביה ובוהמיה. הממשלה הורתה שלא להגיב עליהן, כדי לא לתת עילה להיטלר לכבוש את צ'כוסלובקיה. בנוסף, שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס הציף את התקשורת הגרמנית, בדיווחים פיקטיביים, שנועדו להציג את הצ'כים כרודפים את הגרמנים בצ'כיה.

באווירה עכורה זאת הוזמן נשיא צ'כוסלובקיה, האכה, על ידי היטלר, ל'התייעצויות' בברלין. האכה קיווה שלפחות יוכל לפעול אצל היטלר שלא יפגע יותר בצ'כיה. הוא לא העלה בדעתו את מה שעתיד לקרות בפגישתו עם היטלר. ב-15 במרץ בשעה 1 בלילה, נפגשו האכה וחוואלקובסקי, שר החוץ של צ'כוסלובקיה, עם היטלר. יחד עם היטלר נכחו בפגישה ריבנטרופ, הרמן גרינג ועוד כמה מראשי הצבא הגרמני. לאחר שהיטלר פתח במונולוג ארוך בו הוא התקיף בחריפות את המנהיגים הקודמים של צ'כוסלובקיה, מסריק ובנש, על שהתנכלו למיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה, הוא אמר להאכה שכבר יומיים קודם לכן הוא נתן הוראה למפקדי הצבא הגרמני, להתקיף את צ'כוסלובקיה ולספחה לרייך השלישי. האכה וחוואלקובסקי נותרו הלומים. היטלר לא חיכה לתגובתם והמשיך לומר שכבר עכשיו הצבא הגרמני פלש לצ'כוסלובקיה בנקודות מסוימות, ומחר בשעה 6 בבוקר הכוחות הגרמניים יפלשו לצ'כיה מכל הכיוונים. היטלר סיים שנשארו 2 אופציות: או שצ'כוסלובקיה תתנגד, ואז הצבא הצ'כי יובס ברוטלית, או שהממשלה הצ'כוסלובקית תיכנע לכיבוש הגרמני וכך צ'כיה תקבל זכויות אוטונומיות מסוימות במסגרת הרייך הגרמני. היטלר טרח לציין שהוא עושה זאת, "לטובת האינטרס של העם הצ'כי", מאחר שבמקרה של מלחמה, הצבא הצ'כי יובס תוך פחות מ-48 שעות, והצ'כים לא יהנו מפריבילגיות אוטונומיות כלשהן.

האכה ניסה להתחמק והסביר שבאמצע הלילה אין לו שום אפשרות להתייעץ עם שרי הקבינט בפראג, ולדאוג לכך שאכן הצבא הצ'כי לא יתנגד. אך היטלר סירב לחכות, והוא שלח את האכה וחוואלקובסקי לחדר צדדי בו יחליטו מה צעדיהם הבאים. בחדר כבר המתינו להם ריבנטרופ וגרינג, והם החלו ללחוץ במתודות שונות ואיומים על שני המנהיגים להסכים לדרישותיו של היטלר. הם גם הציגו מסמך שהכינו קודם לכן שתוכנו היה: "על רקע המתח שנוצר בצ'כוסלובקיה בשבועות האחרונים, הגיעו המנהיגים הצ'כיים, האכה וחוואלקובסקי, לברלין, ופנו לפיהרר בבקשה שיקח בידיו את השלטון על העם הצ'כי. הפיהרר הסכים לבקשה זאת, וסיפח את צ'כיה תחת שלטון גרמניה". הם תבעו מהאכה וחוואלקובסקי לחתום על המסמך. כשהאכה התנגד לחתום על המסמך הם איימו שמטוסי קרב גרמניים ימחקו מחצית מפראג כבר בתחילת הקרבות, וכי מאות מטוסים מוכנים לצאת להפצצות מסיביות על ערים צ'כיות. האכה לא סבל זאת יותר, והתעלף במקום. ההתעלפות הפתיעה אותם והם חששו מפרסום צפוי שהם רצחו את נשיא צ'כוסלובקיה; אך לאחר שהוזעק רופא למקום, האכה התעורר וחזר לעצמו. לאחר מכן, האכה נאלץ להתקשר עם הקבינט שלו, והזהירם שלא להתנגד ולהיכנע. בשעה 4 לפנות בוקר של ה-15 במרץ הוא וחוואלקובסקי חתמו על מסמכי הכניעה שהכינו הגרמנים והיטלר הוסיף את חתימתו. בכך צ'כוסלובקיה נמחקה רשמית ממפת אירופה.

שעתיים מאוחר יותר צבא גרמניה פלש לצ'כיה, ותוך שעות ספורות השתלט על כל צ'כיה, ללא שום התנגדות. עוד באותו יום היטלר הגיע לפראג ועלה לנאום בארמון הרג'ין, נאום שבו הצהיר על כך שצ'כיה סופחה לגרמניה. הוא הוסיף שהעם הצ'כי יהנה מאוטונומיה תרבותית ולשונית, אך כל הטריטוריות הצ'כיות שהן מוראביה, בוהמיה ושלזיה, יהיו תחת שלטון גרמניה. הפוליטיקאי הגרמני, קונסטנטין פון נויראט מונה לפרוטקטור של השטחים הצ'כיים הכבושים; מנהיג הגרמנים בחבל הסודטים, קונראד הנליין מונה לראש האדמיניסטרציה האזרחית, וקרל הרמן פרנק מונה לניהול מדיניות החוץ הפוליטית.

הונגריה כובשת את זקרפטיה

מה שהסלובקים עשו בסלובקיה, עשו גם האוקראינים בזקרפטיה, ואחרי שסלובקיה הכריזה עצמאות, הכריזו על החבל כעל מדינה עצמאית חדשה עם השם "זאקארפאטסקיה אוקראאִינה", ולעיר בירתה הוכרזה העיר חוסט. הצבא הצ'כי נאלץ לעזוב במהירות את זקרפטיה, מאחר שסלובקיה הפרידה בינה לצ'כיה, והוא היה מוצא את עצמו מוקף. אך המדינה החדשה לא החזיקה מעמד יותר מימים ספורים, וצבא הונגריה פלש לחלקים של זקרפטיה שעוד לא סופחו אליה. בשעה 6 בבוקר ה-15 במרץ, בדיוק באותה שעה שהגרמנים נכנסו לצ'כיה ממערב, נכנסה הונגריה לזקרפטיה בדרום-מזרח, וכבשה את השאריות של זקרפטיה. האוקראינים המעטים שההתנגדו לצבא ההונגרי, חוסלו במהירות. גם פנייה שהאוקראינים שיגרו להיטלר, להגנה מפני הונגריה, לא נענתה כלל. הצבא ההונגרי השתמש בכלים פרימיטיביים ביותר, בהתחשב בעובדה שלא היה מי שיתנגד לו. לולא היו מנהיגי גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה, כופים את מסירת זקרפטיה וסלובקיה להונגריה קודם לכן, הונגריה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הצבא הצ'כוסלובקי שהיה חזק, מאומן ומצויד פי כמה מצבא הונגריה.

ההשלכות הפוליטיות של חלוקת צ'כוסלובקיה בצרפת ובריטניה

ממשלות צרפת ובריטניה לא עשו דבר למנוע את פירוק צ'כוסלובקיה וכיבוש צ'כיה על ידי גרמניה. בצרפת ובבריטניה התחוללו מחאות אדירות, והושמעה ביקורת חריפה נגד צ'מברליין ודאלאדיה. היטלר ומוסוליני לעגו למנהיגי צרפת ובריטניה בגלוי. כששגריר צרפת בברלין רצה למסור לריבנטרופ מסמך מחאה מממשלת צרפת נגד כיבוש צ'כיה, ריבנטרופ התחמק מלפגשו, וכשהוא מסרו למזכיר המדיני של גרמניה, פון ווייצזקר, במקום לריבנטרופ, הוא זרק המסמך חזרה בזלזול.

בבריטניה, ראו את צ'מברליין כאחראי הישיר לפירוק. צ'מברליין כבר הכיר בכך שהוא שגה בהתנהלותו מול היטלר. ב-18 במרץ, שלושה ימים לאחר שצ'כוסלובקיה נמחקה, הוא נאם נאום בו הוא אזר אומץ להגיד שהיטלר הטעה אותו, והוא הצהיר שלהבא בריטניה תשתמש בכל כוחה להתנגד בתקיפות נגד כל תוקפנות בעתיד. מאוחר יותר נועדו דאלאדיה וצ'מברליין, וצ'מברליין הציע לחתום על ברית הגנה משותף לצרפת, בריטניה, ברית המועצות, פולין, רומניה וטורקיה, וכך ליצור גוש חוסם לגרמניה הנאצית. ההצעה הייתה על רקע פנייתו של שר החוץ הרוסי מקסים ליטבינוב לצ'מברליין לחתום על ברית הגנה דומה. ברית המועצות כבר פנתה בעבר לבריטניה לחתום על הצעות דומות, אך אז היא נדחתה, בעקבות התנגדותו של צ'מברליין לשיתוף פעולה עם ברית המועצות; אך כעת לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, ברית המועצות הביעה מחדש את רצונה לבצע את הצעד הנחוץ לחסום את גרמניה הנאצית. אך מההצעה לא יצא דבר מאחר שגם פולין לא רצתה להסכים לברית הגנה או אפילו הצהרה משותפת עם ברית המועצות. אמנם פירוק צ'כוסלובקיה השפיע לפחות להתנגדותם הנחרצת של בריטניה וצרפת להסכים לדרישות היטלר מפולין כחצי שנה מאוחר יותר, מה שהביא לפתיחת מלחמת העולם השנייה, אך אז הסכם ריבנטרופ-מולטוב בין ברית המועצות לגרמניה כבר נחתם, וברית המועצות השתתפה בכיבוש פולין.

השפעת חלוקת צ'כוסלובקיה על יהודיה

זכויות האדם של היהודים בצ'כוסלובקיה החלו להיפגע ככל שהתקדם פירוק המדינה.

עם הסיפוח הגרמני של חבל הסודטים החלה רדיפה אנטישמית גלויה של היהודים שהתגוררו באזור מצד השלטון החדש. רדיפה דומה התקיימה בכל האזורים בהם שלטה גרמניה הנאצית באותה תקופה, והיא באה לביטוי במיוחד עם קבלתם של חוקי נירנברג ב-1935.

לאחר התפטרותו של בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, חיפשה הממשלה הצ'כוסלובקית החדשה דרכים לרַצות את היטלר, וכתוצאה מכך החל השלטון הצ'כוסלובקי להפלות את היהודים לרעה, ואף החיל את חוקי נירנברג בשטח המדינה, בהתאם לדרישתו של היטלר. בתקופה זו, הפכו הקריאות שהאשימו את היהודים במשבר שאליו נקלעה צ'כוסלובקיה לדבר שכיח.

על פי דרישת היטלר, גם היהודים באותם חלקי המדינה שסופחו לידי הונגריה, החלו לסבול מרדיפה אנטישמית גלויה מצד השלטון.

רובם המוחלט של יהודי צ'כוסלובקיה מצאו עצמם תחת כיבוש נאצי במהלך מלחמת העולם השנייה, ורובם המכריע נספה בשואה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Klaus Wiegrefe, The Road to World War II: How Appeasement Failed to Stop Hitler, spiegel
  2. ^ נאומי היטלר באתר "der-fuehrer" (באנגלית)
  3. ^ Appeasement, באתר ה-BBC (באנגלית).
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Munich באתר ה-BBC (באנגלית)
  5. ^ מה שאכן קרה בפועל מאוחר יותר, לאחר פלישת גרמניה לפולין, עד למתקפה על פרל הארבור.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25120570חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה