מתקפת בלגורוד-חרקוב
 | ||||||||||||||||||
| מנשטיין (מימין) עם ראש מטהו הנס שפיידל במהלך המבצע | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 3 באוגוסט 1943 – 23 באוגוסט 1943 (3 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חרקוב, אוקראינה הסובייטית | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
מתקפת בלגורוד-חרקוב הידועה גם בשם מבצע רומיאנצב (על שם המצביא הרוסי פיוטר רומיאנצב), או קרב חרקוב הרביעי, הייתה מתקפה סובייטית גדולה, שנערכה באוגוסט 1943 באזור העיר חרקוב, במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. המבצע נערך במסגרת המערכה סביב בליטת קורסק, והיווה חלק מהתוכנית האסטרטגית, שהכין הפיקוד העליון של הצבא הסובייטי לקראתה. המתקפה הסובייטית נפתחה ב-3 באוגוסט 1943, בהשתתפות כוחות משתי חזיתות סובייטיות. הכוחות הסובייטיים תקפו שתי ארמיות הגרמניות מקבוצת ארמיות דרום, שהחזיקו בשטח שמדרום למבלט קורסק, ולאחר כשלושה שבועות של לחימה עזה, במסגרתה ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, שיחררו את הערים בלגורוד וחרקוב ואילצו את הגרמנים לסגת מערבה עד לקו נהר פסל. על אף שהכוחות הסובייטיים ספגו במהלך המתקפה אבדות כבדות פי כמה מאבדות הצד הגרמני, היא נחשבת כניצחון אסטרטגי סובייטי. האבדות הכבדות, שספגה קבוצת ארמיות דרום במהלך הלחימה ביולי ואוגוסט 1943, החלישו מאוד את כוחותיה, והצלחת מבצע רומיאנצב פתחה את הדרך להמשך ההתקדמות המהירה של כוחות הצבא האדום מערבה לקו נהר הדנייפר ולכיבוש מחדש של שטח אוקראינה המזרחית במסגרת קרב דנייפר.
רקע
הפיקוד הסובייטי היה מודע לכך שהגרמנים מתכננים מתקפה חדשה בקיץ 1943, ותכנן מתקפה משלו, שתקדים את המתקפה הגרמנית. ריכוז הכוחות הסובייטיים במבלט קורסק לא נועד בראשיתו לצורכי מגננה, אלא לצורך התקפות מתוכננות מצפון ומדרום לבליטה, שנועדו בשלב ראשון לשחרר את הערים אוריול ובלגורוד, ולאחר מכן להתקדם מערבה לקו נהר הדנייפר.
ככל שהתקרב הקיץ, נאסף יותר ויותר מידע, שהצביע על כך, שהמתקפה הגרמנית תונחת על מבלט קורסק. הסובייטים קיבלו דיווחים על הכוונות הגרמניות מרשת הריגול של לוסי[1], וממקורות נוספים. ידיעות אלו אך אישרו את התחושה של המפקדים הסובייטים הבכירים, ובראשם גאורגי ז'וקוב ביחס למיקום המהלומה הגרמנית. כבר ב-8 באפריל כתב ז'וקוב מיזכר ברוח זו לסטאבקה, הפיקוד העליון של הצבא האדום, בו הניח את הבסיס לתוכנית הסובייטית להדיפת המתקפה.
כאמור, סטלין ומספר מפקדים סובייטיים בכירים, רצו להקדים את הגרמנים, ולהלום ראשונים. הם רצו לשבור את התבנית לפיה הגרמנים תוקפים תמיד בעונת הקיץ וזוכים בהישגים טריטוריאליים, וחששו שהצבא האדום לא יהיה מסוגל לבלום את המתקפה הגרמנית בשלביה הראשונים. אולם ז'וקוב והרמטכ"ל הסובייטי אלכסנדר ואסילבסקי שכנעו את סטלין, שעדיף לנהל בשלב ראשון קרב מגננה מתוכנן היטב, שיתיש את כוחו של הוורמאכט, ורק לאחר מכן לעבור למתקפה[2].
העיכובים החוזרים ונשנים במועד פתיחת המתקפה הגרמנית, העניקו לפיקוד הסובייטי זמן רב לצורך ביצור בליטת קורסק והכנת מערך הגנה לעומק בשטחה, וכן לתגבור שתי החזיתות שהגנו על הבליטה - החזית המרכזית, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי בצפון הבליטה, וחזית וורונז' בפיקוד ניקולאי ואטוטין בחלקה הדרומי - ביחידות שריון וארטילריה מעתודות הפיקוד העליון.
לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על מבלט קורסק (מבצע מצודה), שנפתחה ב-5 ביולי 1943, החליט הפיקוד הסובייטי, שהגיע הזמן לעבור למתקפה בהתאם לתוכנית האסטרטגית המקורית שלו. המתקפה על מבלט אוריול הגרמני, מצפון למבלט קורסק (מבצע קוטוזוב) נפתחה כבר ב-11 ביולי, אולם המתקפה המתוכננת מדרום למבלט קורסק נדחתה לראשית אוגוסט. הגורמים העיקריים לכך היו ההצלחה היחסית של המתקפה הגרמנית על האגף הדרומי של המבלט (שנמשכה עד 17 ביולי) והאבדות הכבדות שספגו שתי החזיתות הסובייטיות - חזית וורונז' וחזית הערבה - שנועדו להשתתף בה, במהלכה. נסיגת כוחות קבוצת ארמיות דרום לקווי ההתחלה שלהם בגזרה הדרומית של מבלט קורסק, הושלמה רק ב-23 ביולי, והפיקוד הסובייטי היה זקוק לפסק זמן קצר, לצורך ארגון מחדש של כוחותיו, והשלמת האבדות של הכוחות, שנועדו לקחת חלק במתקפה המתוכננת על מרחב בלגורוד-חרקוב.
סדר הכוחות של הצדדים היריבים בשלב הפתיחה של המבצע
הצבא האדום
כוחות הצבא האדום שהשתתפו בשלב הפתיחה של מבצע רומיאנצב כללו שתי חזיתות סובייטיות, ועשר ארמיות. חלק גדול מהארמיות שהשתתפו במבצע ספגו אבדות כבדות ואבדו את מרבית הציוד הכבד שלהם במהלך הדיפת המתקפה הגרמנית על האגף הדרומי של מבלט קורסק. אולם במהלך השבועיים, שחלפו בין סיום הלחימה במבלט קורסק לבין פתיחת מבצע רומיאנצב, הצליח הפיקוד הסובייטי להשלים חלק גדול מהחוסרים שלהן בכוח אדם ובכלי רכב משוריינים. בסך הכל השתתפו במבצע (כולל עתודות, שהופעלו בשלבים המאוחרים יותר של המתקפה) 1,100,000 חיילים סובייטיים, כ-2,700 טנקים ותותחים מתנייעים, 1,300 מטוסים וכ-13,000 קני ארטילריה.
- חזית וורונז' - בפיקוד ניקולאי ואטוטין:
- ארמיית המשמר החמישית - בפיקוד אלכסיי ז'אדוב
- ארמיית המשמר השישית - בפיקוד איוואן צ'יסטיאקוב
- הארמייה ה-27 - בפיקוד סרגיי טרופימנקו
- הארמייה ה-40 - בפיקוד קיריל מוסקלנקו
- ארמיית המשמר המשוריינת הראשונה - בפיקוד מיכאיל קוטקוב
- ארמיית המשמר המשוריינת החמישית - בפיקוד פאבל רוטמיסטרוב
- הארמייה ה-38 - בפיקוד ניקאנדר צ'יביסוב
- ארמיית האוויר השנייה - בפיקוד סטפן קרסובסקי
- חזית הערבה - בפיקוד איוואן קונייב:
- ארמיית המשמר השביעית - בפיקוד מיכאיל שומילוב
- הארמייה ה-53 - בפיקוד איוואן מנאגרוב
- הארמייה ה-69 - בפיקוד ואסילי קריוצ'נקין
- ארמיית האוויר החמישית - בפיקוד סרגיי גוריונוב
- הארמייה ה-57 (שהשתייכה לחזית הדרום-מערבית)
שתי ארמיות נוספות - ארמיית המשמר הרביעית והארמייה ה-47 - הוחזקו בעתודה לטובת המבצע.
ורמאכט
יחידות הורמאכט, שהיו פרוסות בגזרה שמדרום למבלט קורסק, השתייכו לשתי ארמיות מקבוצת ארמיות דרום. הפיקוד הגרמני העריך בטעות, שהאבדות הכבדות שספגו שתי החזיתות הסובייטיות, שהשתתפו בלחימה בגזרה הדרומית של מבלט קורסק, לא יאפשרו לפיקוד הסובייטי לבצע מתקפה גדולה בגזרת בלגורוד-חרקוב בטווח הזמן הקרוב. כתוצאה מכך הועברו חלק גדול מהיחידות הניידות של קבוצת ארמיות דרום, שהיו מרוכזות בגזרה זו, לגזרות אחרות. דיוויזיית גרוסדויטשלנד הועברה צפונה למבלט אוריול, כדי לסייע בבלימת המתקפה הסובייטית על גזרה זו (מבצע קוטוזוב), ואילו מרבית היחידות של קורפוס הפאנצר אס אס השני וקורפוס הפאנצר ה-24 ואחת הדיוויזיות של קורפוס הפאנצר ה-48, נשלחו דרומה לסייע בהדיפת המתקפה הסובייטית על ארמיית הפאנצר הראשונה והארמייה השישית, שנפתחה ב-17 ביולי (המתקפה האסטרטגית של דונבאס). ערב פתיחת המתקפה הסובייטית, נותרו בגזרה שהותקפה 19 דיוויזיות גרמניות (מתוכן רק 4 דיוויזיות פאנצר), שכללו 250–300 אלף חיילים, כ-300 טנקים ותותחי סער מבצעיים, כ-800 מטוסים, וכ-3,500 קני ארטילריה[3].
הכוחות שהיו בגזרה שהותקפה, בשלב הפתיחה של המתקפה הסובייטית היו:
- קבוצת ארמיות דרום - בפיקוד אריך פון מנשטיין
- ארמיית הפאנצר הרביעית - בפיקוד הרמן הות
- הקורפוס ה-52 - בפיקוד אויגן אוט
- חלק מיחידות קורפוס הפאנצר ה-48 - בפיקוד אוטו פון קנובלסדורף
- פלגת הארמייה קמפף - בפיקוד ורנר קמפף (הוחלף ב-15 באוגוסט על ידי אוטו והלר)
- הקורפוס ה-11 - בפיקוד ארהרד ראוס
- הקורפוס ה-42 - בפיקוד פרנץ מאטנקלוט
- קורפוס הפאנצר ה-3 - בפיקוד הרמן בריית
- צי האוויר הרביעי - בפיקוד וולפרם פון ריכטהופן
- ארמיית הפאנצר הרביעית - בפיקוד הרמן הות
תוכנית המתקפה הסובייטית
מבצע רומיאנצב נועד להיות המתקפה האסטרטגית העיקרית של הצבא הסובייטי בקיץ 1943. לפי תוכנית הפיקוד העליון הסובייטי, המתקפה נועדה להתבצע בשני שלבים עיקריים :
בשלב הראשון נועדו הכוחות הסובייטיים להבקיע את החזית הגרמנית מדרום למבלט קורסק, להתקדם במהירות דרומה, לכתר את הכוחות הגרמניים במרחב בלגורוד-חרקוב ממספר כיוונים ולהשמיד אותם. המאמץ העיקרי נועד להתבצע על ידי ארבע ארמיות של חזית וורונז' ולהתמקד בגזרה צרה בין בלגורוד לטומרובקה. לאחר הבקעת החזית הגרמנית נועדו כוחות אלו, שכללו את שתי ארמיות הטנקים של החזית, להתקדם לאזור בוגודוכוב, ולאחר מכן לכתר את חרקוב מכיוון דרום-מערב. שתי ארמיות נוספות של החזית נועדו לתקוף את החזית הגרמנית בין טומרובקה לסומי, ולהתקדם לכיוון דרום-מערב, במטרה להגן על האגף הימני (המערבי) של הכוחות העיקריים של החזית, ולמנוע מכוחות תגבורת גרמניים להגיע למרחב חרקוב. הארמייה ה-38 של החזית נועדה לבצע מתקפת הסחה מצפון לסומי, במטרה לרתק את הכוחות הגרמניים שעמדו מולה בגזרה המרכזית של מבלט קורסק (הארמייה השנייה של קבוצת ארמיות מרכז). חזית הערבה, שהייתה חלשה יחסית לחזית וורונז' (כללה רק שלוש ארמיות, בסיוע כ-500 טנקים), נועדה לתקוף ממזרח לבלגורוד, ולהתקדם דרומה במקביל לגדה המערבית של נהר הדונייץ העליון, במטרה לרתק את כוחות פלגת הארמייה קמפף, לתקוף את מערך ההגנה ההיקפי, שהכינו הגרמנים מסביב לעיר חרקוב, מכיוון צפון, ולסייע בכיתור הכוחות הגרמניים במרחב חרקוב, בשיתוף פעולה עם הארמייה ה-57 של החזית הדרום-מערבית, שתתקדם אל העיר מכיוון מזרח ודרום-מזרח.
בשלב השני של המבצע, לאחר השמדת הכוחות הגרמניים במרחב חרקוב, נועדו חזית וורונז' וחזית הערבה לנוע דרומה לכיוון ים אזוב, במטרה לנתק ולכתר את שאר הכוחות של קבוצת ארמיות דרום, ולהשמיד אותם, בשיתוף פעולה עם כוחות החזית הדרום-מערבית והחזית הדרומית.
מהלך הקרב
המתקפה הסובייטית החדשה תוכננה היטב, וההכנות לקראתה היו נרחבות ומקיפות, וכללו ריכוז כמויות גדולות של ארטילריה בנקודות, בהן תוכננה הבקעת החזית הגרמנית. צפיפות הארטילריה בגזרה בה נועד להתבצע המאמץ הסובייטי העיקרי הייתה חסרת תקדים, והגיעה עד כ-250 קני ארטילריה לק"מ חזית. המתקפה נפתחה ב-3 באוגוסט עם שחר בהרעשה ארטילרית עזה, שארכה כשלוש שעות והממה את המגינים הגרמנים. לאחר מכן תקפו יחידות הרגלים הסובייטיות את קו ההגנה הגרמני הקדמי, בסיוע מסך אש ארטילרי מתגלגל ותקיפות מאסיביות של מפציצים ומטוסי תקיפה מהאוויר. המאמץ הסובייטי העיקרי התמקד בגזרה צרה (ברוחב כ-30 ק"מ) משני עברי העיר בלגורוד, בתפר בין פלגת הארמייה קמפף לבין ארמיית הפאנצר הרביעית. הארמייה ה-53 של חזית הערבה בסיוע קורפוס ממוכן תקפה ממזרח לעיר, ואילו ארמיות המשמר החמישית והשישית מחזית וורונז' תקפו ממערב לה, בין בלגורוד לטומרובקה.
בגזרת המאמץ העיקרי של חזית וורונז' הצליחו יחידות הרגלים להבקיע את החזית הגרמנית ולהתקדם מספר קילומטרים. כבר בשעות הצהריים הטיל פיקוד החזית למערכה את שתי ארמיות הטנקים שלו, שכללו יותר מ-1100 כלי רכב משוריינים, כדי להרחיב את הפירצה בקווים הגרמניים, ולהתקדם לעומק מערך ההגנה הגרמני. שתי הארמיות תקפו זו בצד זו בגזרה צרה מאוד, ועד תום היום הראשון למתקפה התקדמו לעומק של 12–26 ק"מ, והשלימו את הבקעת שתי רצועות ההגנה הגרמניות הראשונות (מרחב ההגנה הטקטי). הייתה זו הפעם הראשונה, בה הופעלו שתי ארמיות טנקים סובייטיות ביחד בגזרה אחת, במהלך המלחמה נגד גרמניה הנאצית. במהלך הימים הבאים של המתקפה המשיכו ארמיות הטנקים של חזית וורונז' להתקדם במהירות דרומה, ועד תום היום החמישי (7 באוגוסט) הגיעו יחידות החלוץ של ארמיית המשמר המשוריינת ה-1 עד לאזור בוגודוכוב, כ-100 ק"מ מנקודת המוצא של המתקפה. הארמייה נתקלה בהתנגדות גרמנית מאורגנת מועטה, ומרבית אבדותיה נגרמו כתוצאה מתקיפות מהאוויר של מטוסי הלופטוואפה, שהחל מהיום השני למתקפה הסובייטית החזירו לעצמם את השליטה בשמיים מעל זירת המערכה.
בגזרה בה החזיקה פלגת הארמייה קמפף נאלץ הקורפוס ה-11, שאוגף משני עבריו על ידי הכוחות הסובייטיים התוקפים, לפנות את העיר בלגורוד, ששוחררה על ידי יחידות מהארמייה ה-69 והארמייה ה-7 של חזית הערבה ב-5 באוגוסט, ולסגת דרומה כדי להימנע מכיתור כוחותיו. באותו יום פתחו הארמיות ה-27 וה-40 של חזית וורונז' במתקפה על הגזרה ממערב לטומרובקה, בסיוע שלושה קורפוסי טנקים וקורפוס ממוכן, שכללו למעלה מ-400 טנקים. המתקפה החדשה הייתה מאמץ התקפי מישני של החזית, שנועד להגן על האגף השמאלי החשוף הכוחות העיקריים שלה מפני התקפות נגד גרמניות, לבודד את זירת המערכה ולמנוע מיחידות תגבורת גרמניות להגיע למרחב חרקוב, ולהרחיב את המתקפה מערבה לכיוון נהר פסל. כבר ביומה הראשון נחלה המתקפה הצלחה, והכוחות התוקפים הבקיעו את החזית הגרמנית והתקדמו לעומק 8–20 ק"מ. במהלך הימים הבאים המשיכו שתי הארמיות המתוגברות להתקדם במהירות לכיוון דרום-מערב ויחידות החלוץ שלהן הגיעו עד לאזור אחטירקה.
הצלחת המתקפה של הארמייה ה-27 גרמה לכך, שהכוחות הגרמניים שהחזיקו באזור טומרובקה (דיוויזיית הפאנצר ה-19 ושתי דיוויזיות רגלים מארמיית הפאנצר הרביעית) מצאו עצמם בסכנת כיתור, והחלו לסגת דרומה בליל 6/5 באוגוסט. אולם ב-6 בחודש כבר הגיעו יחידות ארמיית המשמר החמישית והארמייה ה-27 לאזור בוריסובקה-גולובצ'ינו, תוך שהם תופסים בדרכם מצבורי אספקה גרמניים, וכיתרו את הכוחות הגרמניים הנסוגים. במהלך הלחימה באזור בוריסובקה נאלצו הגרמנים לנטוש או להשמיד 75 טנקי פנתר חדישים, שנמצאו בתיקונים בסדנאות השדה של רגימנט הפאנצר ה-39. אובדן משמעותי ביותר מבחינת הפיקוד הגרמני. למחרת היום הצליחו הכוחות הגרמניים המכותרים לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית הרופפת, לאחר שספגו אבדות ניכרות, כולל כמה מאות שבויים, ולסגת דרומה.
חזיתה של ארמיית הפאנצר הרביעית עמדה בפני התמוטטות, אך בשלב זה (החל מ-6 באוגוסט) החלו להגיע לזירת המערכה העתודות הגרמניות, במטרה לייצב את החזית הגרמנית, לבלום את המשך התקדמות הכוחות הסובייטיים ולעבור למתקפת נגד. הפיקוד הסובייטי נכשל במאמציו להכריע את המערכה במרחב חרקוב לפני הגעתן, וגם לא הצליח לגרום אבדות משמעותיות ליחידות התגבורת בדרכן לאזור, באמצעות תקיפות מהאוויר. מאזור אוריול בצפון הגיעו דיוויזיית גרוסדויטשלנד ודיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-10, ואילו מאזור הדונבאס ומקו נהר מיוס בדרום, הגיעו דיוויזיית הפאנצר אס אס החמישית (ויקינג) מקורפוס הפאנצר ה-24, ושלוש דיוויזיות הפאנצר של קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 - דיוויזיית הפאנצר ה-3, דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2 (דאס רייך) ודיוויזיית הפאנצר אס אס ה-3 (טוטנקמפף). עד 10 באוגוסט הצליח הפיקוד של קבוצת ארמיות דרום לרכז 10 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר, כמעט כל היחידות הניידות שלו, שכללו למעלה מ-600 כלי רכב משוריינים מבצעיים, בגזרה שהותקפה. בנוסף לכך העביר הפיקוד הגרמני 3–4 דיוויזיות חי"ר מגזרות שקטות של החזית לאזור חרקוב. בשלב ראשון לא הצליחו העתודות הגרמניות לבלום לחלוטין את המשך ההתקדמות של הכוחות הסובייטיים התוקפים, אך הם האטו מאוד את קצב התקדמותם, וגרמו להם אבדות כבדות.
התקדמות ארמיית המשמר המשוריינת החמישית לכיוון חרקוב נבלמה כבר ב-6 באוגוסט באזור זולוצ'יב על ידי יחידות החלוץ של דיוויזיית הפאנצר ה-3. הגרמנים ריכזו באזור זה כוחות נוספים, כולל גדוד הפאנצר הכבד ה-503 (טנקי טיגר) והדיוויזיה ה-167, ובמהלך הלחימה בימים הבאים גרמו לארמיית המשמר המשוריינת ה-5 אבדות כבדות כל כך, עד שב-9 באוגוסט נאלץ הפיקוד הסובייטי להוציא אותה מקו החזית ולהעביר אותה לעתודה, לצורך תגבור וארגון מחדש. יחידות ארמיית המשמר המשוריינת ה-1 המשיכו להתקדם דרומה באיטיות, תוך הדיפת התקפות נגד גרמניות מקומיות. ב-9 באוגוסט הן הגיעו עד לנהר מרציק, שם נתקלו בהתנגדות גרמנית עיקשת. לאחר לחימה קשה הצליחו קורפוס הטנקים ה-6 והקורפוס הממוכן ה-3 לצלוח את הנהר ובבוקר 11 באוגוסט הגיעו לקו הרכבת חרקוב-פולטבה (אחד היעדים המרכזיים של המתקפה הסובייטית) וניתקו אותו במספר מקומות. באותו יום הגיעו יחידות החלוץ של חזית הערבה, ושל הארמייה ה-57, לטבעת ההגנה החיצונית של חרקוב, במרחק 8–11 ק"מ מפרברי העיר.
בשלב זה של הקרב כבר נחלש מאוד כוחן של שתי ארמיות הטנקים של חזית וורונז', בעקבות האבדות הכבדות שספגו בימים הראשונים של המתקפה. בבוקר 12 באוגוסט כללה ארמיית המשמר המשוריינת ה-1 רק 268 טנקים מבצעיים, כולל 71 טנקים קלים (כמחצית מכוחה המקורי), ואילו ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 נותרה עם 106 טנקים מבצעיים בלבד בבוקר 11 בחודש. חלק ניכר מכלי הרכב המשוריינים שנפגעו אמנם לא הושמדו לחלוטין, אך עדיין מדובר באחוז אבדות גבוה.
בשעות אחר הצהריים של 11 באוגוסט פתחו שתי דיוויזיות פאנצר של קורפוס הפאנצר אס אס השני בהתקפת נגד מתמקדת ממספר כיוונים על יחידות החלוץ של ארמיית המשמר המשוריינת ה-1 של חזית וורונז', שאיימו על קו הרכבת חרקוב-פולטבה. הם הצליחו לנתק ולכתר מספר יחידות של קורפוס הטנקים ה-6, ואילצו את שאר הכוחות הסובייטיים לסגת צפונה לכיוון בוגודוכוב. המתקפה הגרמנית באזור זה נמשכה ללא הפסקה גם ב-12 וב-13 בחודש, ונבלמה רק בסיוע יחידות של ארמיית המשמר המשוריינת ה-5. הארמייה נועדה במקור לתקוף מאזור בוגודוכוב, במטרה לאגף ולכתר את חרקוב מכיוון דרום-מערב, אך מתקפת הנגד הגרמנית אילצה אותה לעבור למגננה, והפיקוד הסובייטי נאלץ לדחות את המשך המתקפה, שנועדה לכתר את חרקוב. ב-14 באוגוסט נחלשה מתקפת הנגד הגרמנית, וארמיית המשמר ה-6, שנשלחה לתגבר את ארמיית המשמר המשוריינת ה-1, חידשה את ההתקדמות דרומה לכיוון קו הרכבת חרקוב-פולטבה. אולם ב-15 הבקיע קורפוס הפאנצר אס אס השני, שתוגבר ביחידות נוספות, לעורפה של ארמיית המשמר ה-6, גרם אבדות כבדות לשתיים מהדיוויזיות שלה, ואיים לכתר אותה. כתוצאה מכך, נאלצו הארמייה, וקורפוס הטנקים ה-6 שסייע לה, לסגת צפונה לכיוון בוגודוכוב. רק ב-17 באוגוסט נבלמה סופית מתקפת הנגד הגרמנית בגזרת בוגודוכוב, והחזית התייצבה.
במקביל ללחימה באזור בוגודוכוב, נמשכה לחימה עזה גם במרחב חרקוב. על העיר הגנו 4 דיוויזיות רגלים גרמניות ודיוויזיית פאנצר, שפעלו תחת פיקוד הקורפוס ה-11 של פלגת הארמייה קמפף. הכוחות הסובייטיים התוקפים כללו את שלוש הארמיות של חזית הערבה, ואת הארמייה ה-57 של החזית הדרום-מערבית, שהועברה תחת פיקודה. ב-13 באוגוסט הצליחו כוחותיו של קונייב, להבקיע את טבעת ההגנה החיצונית מסביב לחרקוב, והחלו להתקדם לפרברי העיר ממספר כיוונים. ורנר קמפף, מפקד פלגת הארמייה קמפף, חזר וביקש מהיטלר אישור לפנות את חרקוב, לפני שכוחותיו יכותרו. אולם היטלר דרש להחזיק בעיר בכל מחיר, וב-15 באוגוסט הדיח את קמפף, ומינה במקומו את אוטו והלר. הקרבות סביב חרקוב היו קשים מאוד, ושני הצדדים ספגו במהלכם אבדות כבדות. אולם למרות ההתנגדות הגרמנית העיקשת, ומערך ההגנה העמוק והמבוצר שהם הקימו מסביב לעיר, הצליחו כוחות הצבא האדום להבקיע ב-19 בחודש אל הפרברים הצפון-מזרחיים של חרקוב.
בקרבות המשוריינים הבאים של כוח אש ותמרון השמידו דיוויזיות האס אס טנקים סובייטיים רבים. כדי לסייע לארמיית המשמר השישית ולארמיית הטנקים הראשונה, הצטרפה ארמיית הטנקים החמישית לחזית. כל שלוש הארמיות הסובייטיות סבלו אבדות כבדות, וכוחות הטנקים איבדו יותר מ-800 טנקים מתוך כוח ראשוני של 1,112 טנקים. התגובות הסובייטיות עצרו את המתקפה הגרמנית, אך תוכניות ההתקפה הנוספות שלהן בוטלו.
עם הפסקת ההתקדמות הסובייטית סביב בוגודוכוב, החלו הגרמנים כעת לנסות לסגור את הפער בין אכטירקה לקרסנוקוצק. מתקפת הנגד החלה ב-18 באוגוסט, וב-20 באוגוסט נפגשו "טוטנקופף" ו"גרוסדויטשלנד" מאחורי היחידות הסובייטיות. חלקים משתי ארמיות סובייטיות ושני קורפוסי טנקים נלכדו, אולם היחידות הלכודות נהנו מעדיפות על היחידות הגרמניות. יחידות סובייטיות רבות הצליחו לפרוץ תוך כדי שהם סופגות אבדות כבדות. לאחר המפלה הזו התרכזו הכוחות הסובייטים בחרקוב ותפסו אותה לאחר לחימה כבדה ב-23 באוגוסט.
תוצאות הקרב
אבדות הצבא האדום במהלך המבצע היו 71,611 הרוגים ו-183,955 פצועים; בנוסף הם איבדו 1,864 טנקים, 423 תותחים ו-153 מטוסים. מאידך, הגרמנים איבדו לפחות 10,000 הרוגים ונעדרים ו-20,000 פצועים, וכמות הטנקים שהם איבדו הייתה נמוכה משמעותית מהאבדות של הרוסים. בעקבות המבצע המשיכו הסובייטים בהתקדמותם, וכעבור מספר שבועות שחררו את העיר קייב.
לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
- אנדרו רוברטס, "סערת המלחמה", הוצאת דביר, 2011.
קישורים חיצוניים
- תא"ל משה בר כוכבא, התקפת הנגד הרוסית קורסק - חלק ג, מערכות 227, ינואר 1973, עמ' 21-15
הערות שוליים
36751408מתקפת בלגורוד-חרקוב