אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: כניעה), היא דת מונותאיסטית המבוססת על ספר הקוראן, אשר לפי מאמיניה ניתן על ידי אַלְלַּה (שמו בערבית של הא-ל לפי האמונה המוסלמית), באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, אל "נביא" האסלאם מוחמד בן עבדאללה, אשר העביר אותם מפיו, למאמיניו.

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד. על פי המחקר ההיסטורי דת זו נוצרה בצל השפעה יהודית ונוצרית חזקה, ובתחילת דרכם, אף ביצעו המוסלמים כמה מנהגים יהודיים כמו צום יום כיפור (אשר לימים הוחלף בצום הרמדאן), או תפילה לכיוון ירושלים, אך משהבין שהיהודים לא יקבלוהו כנביא, החלו מאבקים אלימים בין מוחמד לשבטים יהודיים בסביבתו עד כדי השמדה או גירוש של קהילות יהודיות שישבו בחצי האי ערב, והדת החלה להיבדל עוד יותר מהיהדות. עם זאת, הדומה המשיך לגבור על השונה בדתות אלו, גם לאחר מכן; הדמיון ניכר במסורות דתיות, מצוות הדת, נוסחי וניגוני תפילה, מנהגים שונים, ועוד.

מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המספרים על חייו ומעשיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והח'ואריג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ואריג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, האסלאם השיעי והח'ואריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

רוב המוסלמים מאמינים שמוחמד הוא הנביא האחרון ("חותם הנביאים"), אולם על פי אחד הזרמים באסלאם האורתודוקסי, זרם הסופים; מורי ההלכה ה"קדושים" מחוברים אל נשמתו בקשר מיסטי ומדברים הנחיות ממנה.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד, ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

היחס לאיסלאם ביהדות

במאה השביעית נוסדה במזרח התיכון במדבריות ערב דת נוספת, האסלאם. תפיסת האלוקים באסלאם מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" האומרת באופן פולמוסי כלפי הנצרות, "הא-ל אחד, הא-ל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". הלכך בתפיסתה המונותאיסטית המופשטת היא דומה ליהדות בכך שהאלוקים אחד, איננו מוגבל, אינו תופס מקום או גוף ואיננו נחלק. היהדות ככלל אינה רואה באסלאם עבודת אלילים וכדברי הרמב"ם:

אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי...

— תשובות הרמב"ם, פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים, התרצ"ד, סימן שסט

וכן כתב הריטב"א וכן בשולחן ערוך.

הרמב"ם עוד מוסיף שאף שהמנהגים של כריעה, זריקת אבנים, פריעת הראש ואי לבישת בגד תפור מקורם בהתאמה בעבודות אלילים של בעל פעור, מרקוליס וכמוש, מכיוון שכיום הם נותנים נימוקים אחרים לדבר, אין בהם עבודת אלילים, והדבר מסור לליבו ולכוונותיו של האדם, כאשר הוא מבצע מעשים אלו. בעקבות דברי הרמב"ם והמאירי פסקו הרב חיים דוד הלוי והרב עובדיה יוסף שמותר ליהודי להיכנס למסגד, ואף מותר לו להתפלל שם תפילה יהודית.

מאידך, כתב הר'ן ועוד ועל פיו פוסק הרב אליעזר ולדנברג בעל "ציץ אליעזר" שיש למסגד דין של בית עבודה זרה, וישנו איסור להיכנס אליו:

ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אע"פ שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלוהות דין ע"א יש להן לכל דבר איסור של ע"א שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם שאין הדור למתים אלא כענין עבודה של אלוהות היא עבודתן

— ר"ן סנהדרין פ' ארבע מיתות סא ע"ב

.

וכתב עוד (הרי"ט) ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים, ע"ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו, וכל כיוצא בו ע"ז היא, ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת במודה שאין תוך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת כך שמעתי, ומיהו בר מכל דין היכא דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. ע"כ לשון הרי"ט ז"ל

— חידושי הריטב"א פסחים כה

מאפיינים עיקריים

• הספר הקדוש לדת המוסלמית הוא הקוראן, הנחשב בעיני המאמינים המוסלמים לספר אלוקי פלאי, בו כלולה כל החוכמה.
• היום המקודש בשבוע הוא יום שישי (גֻּ'מְעַה) - אין איסור על עשיית מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה. כיום מקובל יום שישי גם כיום שבתון אזרחי כללי בארצות מוסלמיות.
• סמלים מקובלים לציון דת האסלאם הם סהר או כוכב וסהר וכן שימוש בצבע ירוק.
• לוח השנה המוסלמי מכוון לפי הירח ומורכב מ־12 מחזורים של הלבנה. עיבור השנים, שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה, והם נודדים לאחור כ־11 יום מדי שנה. השנים נמנות מהשנה שבה התרחשה ההג'רה, כלומר הגירתו של מוחמד ממכה לאַלְמַדִינַה.
• ה"קרדו" ("אני מאמין") של האסלאם הוא "אין אלקים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". נוסח זה מכונה "שהאדה" (עדוּת). אמירתו נחשבת כהבעת דבקות באסלאם, והיא המרכיב המרכזי בטקס ההתאסלמות.
• העיר הקדושה ביותר היא מכה, בה נמצאת הכעבה - מבנה קדום דמוי קובייה שאורך צלעו כ־11 מטרים, אותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות החג', ולאחריה מקודשות הערים אל־מדינה וירושלים. השיעים אינם רואים באל־מדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים ערים קדושות בכרבלא ואל־נג'ף שבעיראק ובקום שבאיראן.
• המנהיג הדתי נקרא אימאם. תפקיד האימאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש מייחסים לו אף תכונות מיסטיות.
• באסלאם חמישה יסודות - "עמודי האסלאם" (أركان الإسلام, "אַרְכַּאן אַלְאִסלאם"), שהם בעצם חמש מצוות האסלאם המרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי: אמירת ה"שַהַאדַה", תפילה, צום רמדאן, עלייה לרגל למכה ומתן צדקה. באסלאם השיעי קיימת מצווה נוספת: ה"וַלַאִיַה" (ولاية), האמונה שעלי אבן אבו טאלב הוא "וַלִי אַלְלַּה" (ولـيّ الله), כלומר "הממונה מטעם אללה" ויורשו הלגיטימי היחיד של מוחמד. אמונה זו נחגגת בחג השיעי "ע'דיר ח'ם" (غدير خـُمّ, ראו להלן), אולם היא נשללת באסלאם הסוני.
• קיימות חמש קטגוריות למעשי האדם בהלכה המוסלמית (כשהקצוות הכי חמורות ומחייבות): מעשה חובה, רצוי, מותר, שנוא ואסור.

הפלגים העיקריים

ערך מורחב – זרמים ואסכולות באסלאם

האסלאם נחלק לשלוש חטיבות זרמים עיקריות: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ־80 אחוזים מהמוסלמים, השיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה - סיעת עלי), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות מוחמד וכוללת כ־15 אחוזים מהמוסלמים וה-5% הנותרים המוכלים בעיקר בחטיבת ה"ח'ואריג'" (الخوارج, בתרגום לעברית, "החורגים") אשר חרגו מן השיעה, וכן במספר זרמים עצמאיים וקטני-היקף נוספים.

באסלאם הסוני עצמו יש אסכולות וגוונים שונים כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מוחמד אבן עבד אל-והאב (1691–1787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, והסוּפיוּת (בערבית: تصوّف, תַצַוֻף', מקור המילה אינו ברור), שהיא זרם של האסלאם המקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה. בעוד שאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הצוּפים (סוּפים) סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם הקובעים בנוגע לכל דבר. לפי הצופים, קדושים אלה יכולים לחולל נסים במהלך חייהם וגם לאחר מותם. נהוג לראות בסופיות את האסלאם האזוטרי.

מן האסלאם (במיוחד מהאסלאם השיעי) התפלגו גם דתות אחרות, למשל: הדרוזים, העלאווים (אשר נחשבים בעיני עצמם לחלק מהאסלאם השיעי) והבהאים. בדתות אלה אפשר למצוא שרידים למנהגים מוסלמיים, אם כי הן נחשבות לדתות נפרדות, היות שהתרחקו במידה ניכרת מן האסלאם, והן נחשבות בעיני שאר המוסלמים כ"כפירה".

רקע היסטורי

קובץ:Kabaa.jpg

הכעבה במכה היא האתר הקדוש ביותר למוסלמים. טקסי החג' כוללים, בין היתר, הקפה של הכעבה שבע פעמים בשלושה מחזורים.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

התפשטות האסלאם לפי החליפים השונים

מוחמד

ערך מורחב – מוחמד

על פי המסורת המוסלמית, מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי כלל מאמיניו - אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת ד'של' (570 לספירה) ומת בסביבות שנת ד'שצ"ב (632 לספירה). הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה (خديجة) והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. מסורת זו מספרת כי מוחמד זכה להתגלות אלוקית בגיל 40, כשהתבודד במערת חיראא, לא הרחק מחוץ לעיר מכה, במסגרת מנהג התחנות' שהיה נפוץ בקרב חלק מתושבי חצי האי ערב דאז. על פי מסורת זו בא המלאך גבריאל (בערבית: جبريل - ג'בּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי שמסר לו. הדברים שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ"סורת אל-עלק" (سورة العلق, סורת "הדם הקרוש" בקוראן). מוחמד אסף סביבו קבוצה של מאמינים, ביניהם אשתו ח'דיג'ה, וכן אבו בכר, עמר בן אל-ח'טאב ועלי בן אבי טאלב (בן דודו וחתנו של מוחמד), שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד אשר חייהם נעשו בלתי-נסבלים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה.

מוחמד הוזמן לעיר ית'רב, היא אל-מדינה, על ידי שני השבטים הערביים אשר גרו שם. הם קיבלו עליהם את הנהגתו וקיוו שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם. בשנת ד'שפ"ב (622) עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה - זו ההג'רה (الهِجْرة), שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. תושבי אל-מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו "אנצאר" (أنصار, שפירושו "התומכים"). באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע את כלליה. באל-מדינה גרו יהודים, ויש סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם.

מוחמד כתב את "חוזה האומה" (عهد الأمّة, עהד אל-אמה), שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. את המלחמות ניהלו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה.

מוחמד התגורר באל-מדינה עד מותו בשנת ד'שצ"ב (632), במהלך שנים אלה הצליח לגבש קהילה חברתית-דתית מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם. רוב המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד.

יורשי מוחמד

על פי האסלאם הסוני, מוחמד לא קבע לעצמו יורש. בנו הטבעי אבראהים מת בגיל 16 חודשים, ובן אחר מאומץ לא האריך ימים, ובנוסף אליהם היו למוחמד לפחות 4 בנות, דבר שהביא לסכסוך בין אנשי מכה לבין אנשי אל-מדינה. מוחמד הודיע כי לא ימנה ח'ליף יורש, אלא ישאיר את המינוי על פי הפסוק "ואמרהם שורא ביניהם" ("وَأَمْرُهُمْ شُورَى بَيْنَهُمْ" - שורא-התיעצות - "וענינם התיעצות ביניהם" בסורת אלשורא פסוק 38). כלומר התיר את מלאכת בחירת היורש על מאמיניו והנחה אותם להקים התיעצויות ביניהם שתוביל לבחירה מוסכמת של היורש. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו היה חותנו אבּוּ-בּכּר (أبوبكر), שנמנה עם קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. כעבור שנים הואשמו אבו בכר ו-2 יורשיו בתואר "גונבי הח'ליפות" על ידי השיעה. אבו בכר זכה לתואר "ח'ליפה" (خليفة), כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח'ליפה היו רק בתחומים האזרחיים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב (علي بن أبي طالب), שהיה בן-דודו וחתנו של מוחמד (הוא היה נשוי לפאטימה, בתו של מוחמד). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין "ח'ם" (غدير خُمّ - ע'דיר ח'ם). אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד'ו-אל-חג'ה (ראו להלן).

לאחר מותו של אבו בכר מונה עומר בן אל-ח'טאב (عمر بن الخطّاب) לח'ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עומר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, ארץ ישראל, מצרים, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עומר אבן אלעאץ בשנת 638 מידי הביזנטים. בעקבות כיבושים אלו ובשל יחסו המפלה של האסלאם כלפי דתות אחרות החל תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים בשטחים הכבושים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהיה מהיר בתחילתו (לגבי הדתות הלא-מונותאסטיות) ואיטי בהמשכו (אצל בני הדתות המונותיאיסטיות שזכו ל"הקלות"), שהתחולל בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית, נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות (تعرّب), כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית-סורית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה). בשנת 23 להג'רה (644 לספירת הנוצרים) נרצח עומר ובזמן שגסס מינה 6 אנשים שיבחרו מביניהם את יורשו, תחת האיום שאם לא יסכימו על היורש בתוך 3 ימים יוצאו להורג בידי בנו של עומר. זאת הייתה מועצת השורא הראשונה בתולדות האסלאם, היא מינתה את עת'מאן בן עפאן והיא הפכה להיות הדגם הרצוי עבור המוסלמים לדמוקרטיה.

יורשו של עומר בן אל-ח'טאב היה עת'מאן בן עפאן (عثمان بن عفان). תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם - העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקאנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.

בשלהי תקופתו של עת'מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת'מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו. נקמת דם על רציחתו של עות'מאן הייתה הסיבה למלחמתו של מועאויה בעלי, ולעליית שושלת בני אומיה.

התקופה העות'מאנית

ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית

בתוך האימפריה האסלאמית, במהלך המאה ה-10 החלה הגירת העמים הטורקים מטורקסטן מערבה. הם השתלטו על האימפריה האסלאמית מבפנים והפכו אותה לאימפריה העות'מאנית. מאה שנה לאחר מכן החלו הסלג'וקים, עם טורקי, לחדור לאסיה הקטנה, דבר שהציבם ביריבות עם האימפריה הביזנטית. האימפריה האסלאמית שבראשותם אבדה חלק מהשטחים שהיו לה בצפון אפריקה ובמערב אסיה, אך היא כבשה שטחים בבלקן. חלק מהשטחים אבדו להם ביריבות עם האימפריה המונגולית, במאה ה-13.

הסולטאן, שליט האימפריה העות'מאנית, הוא תואר בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן שפעל בכל תחומי האימפריה לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי.

התקופה הקולוניאליסטית

התקופה הקולוניאליסטית, שבה רוב מדינות האסלאם היו נתונות לשליטת מדינות אירופה נמשכה כ-70 שנים והביאה לארצות האסלאם רעיונות חדשים, בעיקר חילוניות ולאומיות. ביטול הקולוניאליזם במדינות האסלאם נעשה בדרך של הקמת מדינות לאום במקום המשטרים הזרים. שיטה זו גרמה למבוכה רבה ואף להתנגדות אלימה בקרב מאמיני האסלאם, כיוון שעד אז נחשבו המוסלמים לאומה אחת שאמורה להיות נתונה לשלטון אחד. מדינות הלאום המוסלמיות, ביניהן מדינות ערב, שרדו על אף ההתנגדות הפנימית, אולם חלק מהן סובלות מחוסר יציבות עד היום.

עיקרי אמונה

קובץ:Spain Andalusia Cordoba BW 2015-10-27 13-54-14.jpg

מסגד (מזקיטה) בקורדובה, ספרד

מסגד באסואן שבמצרים

תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" (سورة الإخلاص, הסורה ה-112), שאומרת: "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוקית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן עדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהנום, שמתואר לעיתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושריפתו. עינוי נוסף בגיהנום הוא אכילת פרי הזקום המעצים את סבל המעונים. תיאורי גן העדן והגיהנום מופיעים, בין היתר, בסורה 56 פסוקים 12 - 44. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות.

שריעה - ההלכה המוסלמית

ערך מורחב – שריעה

האסלאם הוא בעיקרו דת אורתופרקטית (דת-הלכה שמבוססת על מצוות מעשיות, בדומה ליהדות, בעניין זה). ההלכה המוסלמית מכונה "שריעה" ("דרך הישר"). בדומה להלכה היהודית (התורה שבעל-פה) היא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות הנישואין ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים - הקוראן הוא תורת חיים. אצל המוסלמים האדוקים נחשב השימוש בבתי משפט חילוניים כפניה לערכאות של עבודה זרה.

מעל לכול, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "חמשת עמודי האסלאם". מוסלמי אשר אינו מקיימן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. דבר חשוב הוא, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא מֻרְתַדּ (مرتدّ). לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת. הרוב המכריע של המוסלמים אינם יכולים לעמוד במסע למכה, וגם העיר עצמה אינה יכולה לקלוט מספר גדול כל כך של עולים לרגל, כך שהמוסלמים מקבלים בהשלמה את העובדה שמצווה זו אינה מקוימת על ידי רוב המוסלמים.

יש זרמים באסלאם, שמונים מצווה נוספת כמצווה עיקרית שישית, זוהי המלחמה בשם הדת, (ג'יהאד جهاد). מלכתחילה נקראו מלחמות מוחמד ותומכיו בעובדי האלילים הערבים "ג'יהאד", והמתים המוסלמים במלחמות אלה נחשבו כמי שזוכים לגמול מיוחד בעולם הבא (סורת אאל עמראן, 188). כיום הפרשנות למצווה זו נרחבת מאד ונושאת אופי פוליטי. טווח הפרשנות נע בין הגדרת "ג'יהאד" כמאבקו של אדם ביצרו הרע ותו לא, וכלה בהגדרתו כמלחמה כוללת בכל מי שאינו מוסלמי.

מושג חשוב אחר באסלאם הוא "שהיד" (شهيد - המשמעות המילולית של המילה היא "עֵד", ויש חוקרים הסבורים שזהו תרגום של המילה היוונית "מרטיר", שמשמעותה זהה). שהיד הוא מוסלמי שמת למען הדת או תוך קיום אחת ממצוותיה. מוות תוך כדי תפילה, בזמן המסע למכה, תוך כדי שליחות דתית וכדומה מעניק למנוח את התואר "שהיד". גם מי שנהרג בג'האד מכונה "שהיד". בארצות ערב מקובל להשתמש בתואר "שהיד" גם לגבי חיילים שנהרגו במלחמה.

מצוות נוספות שמאפיינות את האסלאם הן האיסור על אכילת בשר חזיר (יש המרחיבים את האיסור גם לבשר סוס ובעלי-חיים אחרים), איסור על שתיית יין (יש המרחיבים איסור זה על משקאות אלכוהוליים בכלל), מצווה על שחיטת בהמה או עוף למאכל ואיסור על המתתם בדרך אחרת (בשר שנשחט על-פי דיני האסלאם, ונמצא ראוי לאכילת מוסלמים, מכונה حَلال - "חלאל"). דיני המאכלים המותרים והאסורים מופיעים, בין היתר, בסורת אל-מאידה (سورة المائدة, הסורה ה-5), פסוקים 3 - 4.

מקורות הלכה מוסלמית

שורשי ההלכה המוסלמית, أصول الفقه או أصول الشريعة, נחלקים לפי חלק מהמוסלמים לארבעה מקורות ועל פי אחרים לחמישה מקורות ואילו הם:

• הקוראן, القرآن- התורה הכתובה. הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, מלחמה וכיוצא בזה) והן לפסוקים כלליים, שמהם אפשר להסיק מסקנות חדשות בדרכים שונות.
• הסנה, السنة- התורה שבעל פה, כלומר ספרות החדית', אשר הוכרה כמתארת את אורח חיי הנביא וחבריו, שראוי לחקותו. הסנה או הפיקה מכילות את כל הלכות הקוראן שבעל פה ואילו החדית' הוא רק חלק מהם אשר מדבר כאמור על אורחות חייו של מוחמד. מובן, שכאן היו הדעות חלוקות, ו"אהל אלחדית'" ראו כמחייב חומר רב, שהיה מפוקפק או פגום בעיני המחמירים יותר. עם זאת, כלל מקובל על הכול הוא, שבכוחה של הסנה לעמוד גם נגד הקוראן ויכולה היא לתקן ואפילו לבטל דברים מפורשים בו. כך נקבעו חמש תפילות חובה ביום, אף על פי שבקוראן נזכרו רק שתיים, ונאסרו נישואים זמניים, מתעה, שנחשבו כמותרים לפי הקוראן.
• הקִיאַס - במקרה שאין תשובה מפורשת או מספקת בקוראן או בסנה, מותר לחפש תשובה במקור קיאס או במקור הבא שיוצג. אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, דהיינו - הסקת מסקנה הגיונית על סמך כתוב מפורש בקוראן או בסנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למעשה אין זה אלא חלק מן הראוי, שיקול הדעת ההגיוני, שלא נתקבל כשורש מוכר ועצמאי בין שורשי הפקה. אלקיאס גם הוא שיקול דעת רציונלי, אך מוגבל על ידי מסורת כתובה. כך, למשל, נאסרה, לאחר היסוסים מצד מוחמד, שתיית היין בקוראן. על סמך היקש הסיקו שכל משקה משכר אחר אסור אף הוא על המאמינים. בדומה לכך מגנים הקוראן והשריעה שתייה מכלי זהב וכסף, ועל סמך זה הסיקו שגם אכילה מכלי זהב וכסף אסורה. השימוש בקיאס נצטמצם ברבות הימים רק ל"פרוע", כלומר לפרטי הדיני הנידונים באסכולות ההלכה השונות או הניתנות כתשובה לשאלות המאמינים.
• האִג'מַאע - הסכמת הכלל. עקרון זה הוא מיוחד במינו, ובצורתו זו אינו מצוי, כנראה, בשום דת אחרת, מלבד היהדות, להבדיל, בה יש מקרים שתקף בהם הכלל "מנהג עוקר הלכה". אין כוונה לכינוס המוסלמים או חכמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה - לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. כגון: מוסד החליפות, פולחן ה"קדושים" או האמונה שמוחמד אלטעותי. עקרון האג'מעא מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מעא בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מעא אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס והיווה מעין גשר בין ההסתמכות על השריעה בלבד או על הרעי בלבד. האג'מעא היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי הטכנולוגיה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו המהדרין להשתמש בהם. אולם הוא תרם גם תרומה נכבדה להתאבנותו של האסלאם. כי דבר שנתקבל על ידיו לא יכול היה להיעקר עוד אלא על ידי אג'מעא חדש, דבר נדיר ביותר, כמובן. כוחו של האג'מעא הלך וגבר על שאר שורשי ההלכה והסוטה ממנו - כמוהו ככופר. לארבעת השורשים המוכרים הללו נוהגים להוסיף שורש חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדואי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה. כוחו של הערף היה גדול מאוד. במקרים רבים סתר הערף את ההלכה המוסלמית המפורשת ובמקרים אחרים הוסיף עליה חובות, שאינן אלא מנהג. כך, למשל, קיימת מצוות נקמת הדם במסגרת הערף באזורים רבים, אף על פי שנאסרה במפורש על ידי הקוראן. דיני הירושה על פי הערף שונים מאד מדיני הירושה על פי הקוראן.

תפיסת עולם באסלאם

על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לחלקים: דאר אל-אסלאם (دار الإسلام) - בית האסלאם, האזור שכבר הפך מוסלמי, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, ודאר אל-חרב (دار الحرب) - מקום המלחמה, האזור שבו עדיין מתנהלת מלחמה בין המאמינים לכופרים. דאר אל-הודנה (دار الهدنه) - מקום מלחמה בו לכוחות האסלאמיים אין את היד העליונה לנצח, ולכן יקבל הצעות שלום (הפסקת אש) באופן זמני, עד שיתחזק ויהיה ביכולתו להגיע לניצחון מוחלט, דאר אל-אמן (دار الامن) - הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל. השריעה מטילה מגבלות על לא-מוסלמים החיים במדינה מוסלמית. רק בני דתות מונותאיסטיות (ובעיקר נוצרים ויהודים) רשאים לחיות במדינה מוסלמית והם מוגדרים כ"בני חסות" החייבים במס גולגולת ונתונים תחת משטר של הגבלות.

לפי התפיסה המוסלמית, יש הכרה בספרי הקודש של הנוצרים, היהודים והסביאים, אך עם זאת קיימת תמימות דעים^{[דרוש מקור]} כי השליחות הועברה למוחמד ולתומכיו בצוו האלוקי וכי כתב הקודש המוסלמי הקוראן למעשה עולה עליהם בחשיבותו. לפיכך, קיימת תפיסה כי "האסלאם הוא דין האמת (על פי הקוראן) וכל הדתות האחרות הן דין בטל". בנוסף, מתוך תפיסה זו, מתקיים ניכוס של התרבות וההיסטוריה הקדם-אסלאמית.

חגי האסלאם ומועדיו

הצלאה (תפילה), אחת מחמשת עמודי האסלאם

חודש רמדאן

ערך מורחב – רמדאן

החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי הוא רמדאן (رمضان). זהו החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, והמוסלמים מצווים לצום בו מעלות השחר ועד השקיעה. צום הרמדאן הוא למעשה הביטוי לאחד מחמשת "עמודי היסוד" של האסלאם. צום הרמדאן מצוין במפורש בקוראן (סורת אל-בקרה, 183). חשיבות החודש מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, 185). אירוע זה מצוין באחד מלילות הרמדאן לקראת סופו - "לילת אל-קדר" ("ליל הגורל"). התאריך המדויק של לילה זה משתנה מעדה לעדה וחל ביום אי-זוגי החל מ-21 בחודש ועד סופו, המוסלמים בירושלים מצינים את הלילה ה-27. בתרבות המוסלמית העממית נחשבים לילות רמדאן כהזדמנות טובה לחגיגות ולסעודות גדולות, אם כי מקובל איפוק מסוים גם בחגיגות האלה. קדושה מיוחדת מיוחסת לעשרת הימים הראשונים של חודש רמדאן, במהלכם נוהגים המוסלמים לשהות שעות ארוכות במסגדים ואף להתבודד בהם. בשנת 2 להג'רה בחודש רמדאן התחולל קרב באדר, הקרב הראשון בין המוסלמים למתנגדיהם בו נצח מחמד.

שני החגים המרכזיים

יש שני חגים עיקריים המקובלים על כל המוסלמים:

• "עיד אל-פיטר" (عيد الفطر "חג הפסקת הצום", מכונה גם "החג הקטן") - חג זה מציין את סיומו של הצום ברמדאן, ונחוג בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי.
• "עיד אל-אדחא" (عيد الأضحى "חג הקרבן", מכונה גם "החג הגדול") - החג המציין את המועד לקיום החג', העלייה לרגל. הוא נחגג במשך ארבעה ימים, החל ביום העשירי של חודש ד'ו אל-חג'ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקרבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקרבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לאגדת "עקדת ישמעאל", המקבילה לסיפור "עקדת יצחק" המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן טוענת כי הבן היה ישמעאל.

החגים באסלאם מועטים בהשוואה לדתות אחרות. פלגים טהרנים, כגון הווהאביה בערב הסעודית, מקבלים רק את שני החגים דלעיל כחגים מוסלמיים.

מועדים אחרים

מועדים אחרים נקבעו במהלך הדורות, ומקובלים בעדות מוסלמיות שונות. הם אינם משותפים לכל המוסלמים, ונחגגים בצורה צנועה יותר. כמה מהמועדים האלה הם:

• היום הראשון של חודש מוחרם, החודש הראשון בשנה המוסלמית.
• עשוראא (عشوراء), עשרה בחודש מוחרם, יום צום מזריחה עד שקיעה שאינו מחייב את כלל המוסלמים (יש המקיימים אותו כדי לבטא אדיקות דתית, ויש המפצים באמצעותו על ביטול חלק מצום רמדאן עקב מחלה, נסיעה וכיוצא בזאת). יש המקיימים את הצום במהלך 3 ימים בין 9 ל-11 בחודש מוחרם. יש הרואים במועד זה שריד להשפעה יהודית על האסלאם, משום שמועדו דומה למועד יום הכיפורים. ליום זה משמעות שונה לחלוטין בעדות השיעיות (ראו להלן).
• אל-אסראא ואל-מעראג' (الإسراء والمعراج), 27 בחודש רג'בּ, הלילה שבו כביכול, לדברי האסלאם, נסע מוחמד ממכה לירושלים, עלה לרקיע השביעי וקיבל את מצוות התפילה.
• אל-מוולד א-נבּווי (المولد النبويّ), 12 בחודש רבּיע אל-אוול - היום שבו נולד מוחמד.

מועדים של העדות השיעיות

מועדים המיוחדים לעדות השיעיות:

• עשוראא, עשרה בחודש מוחרם - היום שבו נרצח חוסין, בנו של עלי בן אבי טאלב, הנחשב בעיני השיעים ליורשו הראוי של מוחמד. ביום זה נוהגים השיעים מנהגי אבל הכוללים תהלוכות, ויש שאף מקיזים את דמם לאות אבל.
• ע'דיר חֻ'ם (غدير خمّ), 18 בחודש ד'ו אל-חג'ה - חג שיעי לציון היום שבו הכריז מוחמד על עלי בן אבי טאלב כיורשו. מסורת זו נשללת לחלוטין באסלאם הסוני, שאינו רואה בעלי יורש למוחמד.

קביעת זמני החגים

קביעת מועדי לוח השנה המוסלמי נעשית בכל קהילה מוסלמית באופן עצמאי, על פי עדויות על ראיית מולד הירח. ברוב המדינות המוסלמיות יש ועדה דתית ממלכתית שמקבלת עדויות על ראיית הסהר או עורכת חישובים אסטרונומיים, וקובעת לפיהם את ראשי החודשים ומועדי החגים עבור הקהילה המוסלמית המקומית. עיקר עבודת הוועדה היא לפני חודש רמדאן ולקראת סופו. ייתכן פער של יום (לעיתים אף יומיים) בין מועדי החגים בקהילות מוסלמיות שונות. כמו כן, צום רמדאן עשוי להימשך 29 או 30 יום, בהתאם לעדויות על ראיית הסהר בראשיתו ובסופו. פערים בתאריך היו גם בין מדינות שכנות, למשל מצרים וערב הסעודית, אפגניסטן, פקיסטן והודו, ואף בין הקהילות המוסלמיות של נורווגיה ושל שוודיה. בדרך-כלל מקובל כי מועדי החגים אחידים בתוך קהילה מוסלמית אחת, אולם במדינות לא-מוסלמיות, שבהן רוב המוסלמים הם מהגרים קשה לעמוד בכך, כיוון שהמהגרים נוטים להישמע להחלטות הוועדות הדתיות בארצות מוצאם. במדינות כמו עיראק ולבנון שבהן קהילות סוניות ושיעיות, קובעת כל קהילה את מועדיה בנפרד.

יום שישי

יום שישי בשבוע, המכונה "יום ההתכנסות" (בערבית: יום אל-ג'ומעה يوم الجمعة), הוא היום המוקדש לתפילה ציבורית חגיגית במסגד. בתפילה זו חייבים להשתתף לפחות 40 גברים, והיא כוללת דרשה שנושא המנהיג הדתי של הקהילה. במדינות מוסלמיות מקובל יום שישי כיום המנוחה השבועי לעובדים, על-פי הדגם של יום ראשון בארצות נוצריות, או יום שבת בישראל. עם זאת, בדת האסלאם עצמה אין איסור על מלאכה ביום שישי או בחגי האסלאם. המסורת היהודית, ולהבדיל, גם הנוצרית, שעל-פיה הא-ל שבת ממלאכתו בתום בריאת העולם, אינה מקובלת באסלאם. המסורת המוסלמית אומרת בפירוש שאין זה יום מנוחה (מרובה איסורים), ואחרי כינוס התפילה מותר למוסלמים להמשיך בעסקיהם. בפועל, ממליצים אנשי דת מוסלמיים על הפסקת העבודה בימי שישי ובחגי האסלאם ואף מדי יום, בזמן המיועד לתפילות, כל זאת כדי לאפשר למוסלמים לקיים את מצוות התפילה או את המצוות הקשורות ביום שישי ובחגים.

ראו גם

• אסלאם - מונחים
• מוסלמים
• אסלאמיזם
• אסלאמופוביה
• האסלאם באירופה
• ארגון הוועידה האסלאמית
• ד'ימי
• פמיניזם אסלאמי
• זיכרי

לקריאה נוספת

• חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, תשכ"ז
• נחמיה לבציון, האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, רמת אביב, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998, מסת"ב 9650603956
• חוה לצרוס-יפה, האסלאם : קווי יסוד, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תש"ם, 1980, מסת"ב 9650504036
• חוה לצרוס-יפה (עורכת: רחל שיחור), עוד שיחות על דת האסלאם, תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1985, ה‬אוניברסיטה המשודרת
• חוה לצרוס-יפה (עורך: מיכאל וינטר), אסלאם-יהדות - יהדות-אסלאם, האוניברסיטה המשודרת, 2003
• מירי שפר, אסלאם - מבוא קצר, הוצאת מפה וההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2006
• יצחק יהודה גולדציהר, הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, 1978
• עמנואל סיון, קנאי האסלאם, תל אביב: עם עובד, 1985, מסת"ב 9651303484
• עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערביים, תל אביב: עם עובד, 1997, מסת"ב 9651305452
• ברנרד לואיס, משבר האסלאם, אור יהודה: דביר, 2006
• הנרי למנס, תרגום: אפרים הרפז ויוסף יואל ריבלין, האסלאם אמונותיו ומוסדותיו, ירושלים: מאגנס, 1955
• עמנואל סיון, התנגשות בתוך האסלאם, תל אביב: עם עובד, 2005, מסת"ב 9651317477
• נחמיה לבציון, דת האסלאם - מבוא היסטורי, תל אביב: או"פ, 1989
• קלוד כאהן, האסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית, תל אביב: זמורה ביתן, 1995
• ברנרד לואיס, האסלאם בהיסטוריה, תל אביב: זמורה ביתן, 1984, מסת"ב 9650301305
• ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, תל אביב: דביר, 1995
• מייקל קוק, מוחמד, ירושלים: מוסד ביאליק, 1989, מסת"ב 9653425234
• רפאל ישראלי, לחיות עם האסלאם, נתניה: אחיאסף, 2006

קישורים חיצוניים

• חמש מצוות היסוד באסלאם, בשורת האסלאם, ראשית האסלאם: חייו ופעילותו של מוחמד, באתר מט"ח
• NOL, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג לאסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית
• שמעון שטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית: סיפורו של יוסף סמברי בעל 'ספר דברי יוסף', עמ' 83 - 108
• שאול לוי, האם האסלאם דת סובלנית?
• שמואל בר, השורשים הפילוסופיים של אסלאם רדיקאלי, באתר "קיוונים"
• יואב קרני, המלחמה השקטה של האסלאם, באתר גלובס, 28 ביולי 2012
• ברנרד לואיס, המורשה היהודית-מוסלמית, פורסם בפעמים, 20, תשמ"ד 1984, עמ' 3 - 13
• מחקר מרכז פיו על האוכלוסייה המוסלמית בעולם, אוקטובר 2009. עקרי המחקר באנגלית, ובאתר הארץ בעברית
• האוניברסיטה הפתוחה, ‏האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, גירסה קולית, באתר iCast
• אגד של מספר אתרים שעוסקים באסלאם

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0