איסט אנד
איסט אנד (באנגלית: East End) הוא אזור בלונדון הפנימית הנמצא ממזרח לסיטי של לונדון, מצפון לתמזה וממערב לנהר לי. האזור כולל את רובע טאוור האמלטס והחלק הדרומי של רובע האקני. לפי הגדרות שונות נכללים בו גם החלק הדרומי של וולת'אם פורסט והחלק המערבי של רובע ניוהאם. האזור נודע כמוקד של בנייה צפופה, עוני, פשע ומגורי מהגרים. תושבי המקום ממעמד הפועלים נקראים "קוקנים" (Cockney) ומדברים בעגה מיוחדת, אנגלית קוקנית. בין המחצית השנייה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 התאפיין האזור באוכלוסייה יהודית גדולה וצפופה של מהגרים מרוסיה (בעיקר בשכונות וייטצ'אפל וסטפני) וכן במהגרים אירים. כיום מתאפיין האזור באוכלוסייה גדולה מהודו, בנגלדש, פקיסטן ואפריקה. התקפת לונדון מן האוויר במלחמת העולם השנייה (הבליץ) הרסה חלקים ניכרים מהאיסט אנד וסייעה למפעלי בנייה מודרניים על חורבות השכונות הצפופות. ב-1981 החלה תוכנית התחדשות עירונית לפינוי רציפי ומחסני נמל לונדון לאורך התמזה ופיתוח האזור המוזנח, במסגרתה הוקמו מתחמי הדוקלנדס וקנרי וורף ובהמשך הפארק האולימפי. יוזמות אלה הובילו לעלייה במעמדם של מספר חלקים באזור, בעוד אחרים נותרו האזורים העניים ביותר בבריטניה.
מקור השם
השם "איסט אנד" ציין בימי הביניים את האזור השוכן מיד ממזרח ובסמוך לחומת הסיטי של לונדון וכלל את הכפר וייטצ'אפל ושטחי אחוזת סטפני, שהייתה שייכת לבישוף של לונדון ובמהלך המאה ה-18 נוספו לו גם בת'נל גרין ושורדיץ'. במהלך המאה ה-19 הפך השם לנפוץ בעיתונות הפופולרית ובמיוזיק הול כאזור העוני והפשיעה בשולי העיר. השם "איסט אנד" מורה על אזור הנמצא בתוככי לונדון ונבדל מ"מזרח לונדון", הכולל שטחים בלונדון החיצונית, ממזרח לנהר לי.
היסטוריה
האזור נודע כבר מימי הבניים כאזור עני ונחות. מיקומו במורד הנהר מהסיטי הוביל לכך שהוקמו בו תעשיות מזהמות כבתי מלאכה לבורסקאות (עיבוד עורות, המדיף ריח רע) ומבטשות (עיבוד צמר). יתרה מזו, הביוב של העיר לונדון כולה נשפך אל נהר התמזה, הזורם מזרחה. הבינוי של נמל לונדון ופעילותו הגוברת האטו מאוד את זרימתו הטבעית של הנהר לים ויצרו ב"בריכה של לונדון", למרגלות האיסט אנד, אגן מים מעליו היתמרה תדיר עננה מצחינה[1]. מערכות העיר לונדון ובפרט בתי המשפט שלה התרכזו בווסט אנד ובוסטמינסטר והפנו עורף למזרח הדל. התפתחות רציפי נמל לונדון לכיוון העיר סיפקה שפע של עבודה זמינה, בחלקה בלתי-מקצועית (ספנות, כולל של נערי-סיפון בלתי מיומנים, סבלות, תיקון מפרשים, מסחר וכדומה) ופשיעה (מופקרות, שוד, גנבת סחורות וכדומה). העלייה בביקוש למגורים זולים יחסית סמוך לעיר הגדולה, יחד עם חוסר אכיפה, עודדו בניה צפופה וזו, בצירוף חוסר תשתיות, תרמה למצב תברואתי ירוד. בתנאים הגרועים ביותר חיו מי שידם אינה משגת, יתומים, נכים, קבצנים ומהגרים חסרי-פרוטה. גלי המהגרים מנו הוגנוטים במאה ה-17, אירים בשנות ה-40 של המאה ה-19 ויהודים ממזרח אירופה בסופה וכן מחפשי-עבודה מרחבי האי הבריטי. עם תחילת המהפכה התעשייתית קמו באיסט אנד בתי חרושת ובתי מלאכה שהעסיקו פועלים ופועלות בתנאים קשים ביותר (חשיפה לרעלים, צפיפות, חוסר אוורור וכדומה). בשל צפיפות המגורים והתנאים הסניטריים הירודים נפגע האזור במידה נרחבת במגפות החל המגפה הגדולה של לונדון ב-1665 ועד מגפות הכולרה של 1832, 1848 ו-1854.
באין מפעלי רווחה ממוסדים צמחו מוסדות תמיכה קהילתיים, בחסות מוסדות דת וארגונים דתיים, נוצריים ויהודיים. מוסדות אלה לא טיפלו במי שראו כסוטים מהקהילה כגון אלכוהוליסטים ומכורים לסמים. לקראת סוף המאה ה-19 זרמו לאזור מתקנים חברתיים ממערב לונדון שניסו לחקור את מצב האזור המוזנח, לבדוק דרכים לשקם אותו ואת תושביו ולקדם פרויקטי שיקום ברוח אידאולוגיות ותפיסות עולם שונות. אחד המתקנים החברתיים החשובים היה הכומר המתודיסט ויליאם בות' שהקים ב-1878 את צבא הישע בווייטצ'אפל (בסיסו הוקם כבר ב-1865). הנזקקים הראשונים שזכו לטיפול מצבא הישע היו אותם "דחויי חברה" שהכנסייה באותה עת סירבה לטפל בהם. ב-1884 החלה "תנועת ההתיישבות", במסגרתה הגיעו מתקנים חברתיים צעירים, סטודנטים בני המעמד הגבוה, לא רק לחקור את האיסט אנד כאנתרופולוגים, אלא להתגורר בשכונות, להתערות בקהילותיהן ולעסוק בעבודה סוציאלית וחינוך. מרכזם של המתיישבים היה "טוינבי הול" (Toynbee Hall). בין המתיישבים נמנים כמה מהסוציאליסטים הנוצרים החשובים של התקופה כריצ'רד הנרי טוני, קלמנט אטלי, גוליילמו מרקוני, ויליאם בוורידג' ואחרים ואף נשים כגון סילביה פנקהרסט וביאטריס וב.
בין שתי מלחמות העולם היה האזור מעוז תמיכה במפלגת הלייבור העצמאית והמפלגה הקומוניסטית של בריטניה.
מלחמת העולם השנייה ולאחריה
ההפצצות הגרמניות על לונדון בשנים 1941 ו-1944 התמקדו באיסט אנד, גם מפני שהאזור כלל אוכלוסייה יהודית גדולה, גם על מנת לפגוע בנמל לונדון, אך בעיקר כיוון שתושביו נחשבו (גם בעיני הבריטים) כאוכלוסייה חסרת כושר עמידה ובלתי פטריוטית שעתידה להישבר ולהתקומם. חלק מתושבי האזור אמנם פונו, אך רובו נותר מאוכלס ללא אמצעי מקלוט ראויים. אולם תושבי האיסט אנד הצליחו להפתיע את השלטונות בכושר אלתור וארגון ובמורל גבוה. הם השתלטו על תחנות הרכבת התחתית של לונדון והפגינו תמיכה קהילתית הדדית. פעילות זו צוינה בהבלטה ולעיתים תוך ייפוי המציאות, על ידי העיתונות ובפרט על ידי העיתונאי האמריקאי אדוארד מורו.
שותפות הגורל בין תושבי לונדון מכל המעמדות והגילוי המפתיע של הצדדים החיוביים בבני האיסט אנד הובילו עוד בעיצומה של המלחמה לתפיסה שביקשה ליצור לאחר תום "מלחמת העם" (כינויו של וינסטון צ'רצ'יל למלחמה) את "השלום של העם" ובמרכזו תפיסה של מדינת רווחה. ב-1942 פרסם הכלכלן ויליאם בוורידג' ("מתיישב" לשעבר באיסט אנד בעצמו) את דו"ח בוורידג', שקרא להקמתה של מדינת רווחה. ממשלת הלייבור שקמה לאחר המלחמה (בראשותו של "מתיישב" אחר, קלמנט אטלי) אימצה תפיסת שיקום ריכוזית עבור האזור. ההריסות, שכילו חלקים ניכרים מהאיסט אנד, איפשרו את הקמתן המהירה של שכונות פועלים מודרניות על ידי הממשלה. אמנם היו אלה שיכונים שהוקמו בבנייה ממשלתית זולה, אך הם היו איכותיים לעין ערוך יותר מהמבנים הישנים, שבקושי היו ראויים למגורי אדם. אחוזת לנסבורי (Lansbury Estate) למשל, שהוקמה בשכונת פופלר, שסבלה מההרס הרב ביותר בכל לונדון, היא מתחם מגורים מתוכנן ופונקציונלי שנחנך ב-1951. בנייני המתחם נבנו מבטון בסגנון ברוטליסטי חסר חן, אך בדירותיהם היו חדרי שירותים ומים זורמים. במתחם שולבו מבנים ציבוריים וקהילתיים וגינות משחקים, מראה נדיר באיסט אנד עד אז. כן הוקם במקום המרכז המסחרי המתוכנן הראשון בבריטניה[2].
נתוני אוכלוסייה היסטוריים
| שנה | כמות אוכלוסין | צפיפות אוכלוסין |
|---|---|---|
| 1811 | 130,871 | 6,619.68 |
| 1821 | 160,718 | 8,129.39 |
| 1831 | 195,941 | 9,911 |
| 1841 | 231,534 | 11,711.38 |
| 1851 | 275,250 | 13,922.61 |
| 1861 | 330,548 | 16,719.68 |
| 1871 | 410,101 | 20,743.60 |
| 1881 | 489,653 | 24,767.48 |
| 1891 | 569,205 | 28,791.35 |
| 1901 | 584,936 | 29,587 |
| 1911 | 578,143 | 29,243.45 |
| 1921 | 571,438 | 28,904.3 |
| 1931 | 529,114 | 26,763.48 |
| 1941 | 489,956 | 24,782.80 |
| 1951 | 337,774 | 17,085.18 |
| 1961 | 232,860 | 11,778.45 |
| 1971 | 195,833 | 9,905.56 |
| 1981 | 164,699 | 8,330.75 |
| 1991 | 139,989 | 7,080.88 |
| 2001 | 167,985 | 8,496.96 |
| 2011 | 196,121 | 9,920.13 |
מקור: נתוני אתר Vision of Britain לגבי טאוור האמלטס. שטח הייחוס: 19.77 קמ"ר.
פשיעה
האיסט אנד נודע במשך מאות שנים כמוקד עוני ופשע. הפשיעה העיקרית הייתה גנבת סחורות וביזת ספינות-סוחר בנמל לונדון ומחסניו ומופקרות. עד שנות ה-50 של המאה ה-18 לא הייתה בלונדון משטרה אלא כוחות מתנדבים מוגבלים בסמכות וכוח-אדם וחברות שמירה פרטיות, כגון זו של חברת הודו המזרחית הבריטית, ששמרו רק על נכסי החברה. כוח השיטור הממלכתי הראשון בלונדון היה משטרת התמזה (Marine Police Force, או Thames River Police) בוופינג שנועדה לשמירה על הסדר באזור הנמל. משטרת המטרופולין של לונדון נוסדה רק ב-1829 וב-1841 ייסדה כוח שיטור מיוחד לאזור הרציפים.
ערך מורחב – ג'ק המרטש
האזור נודע בפרשיות פשע מסמרות שיער. בדצמבר 1811 אירעו שתי התקפות רצחניות שנודעו בשם "רציחות רחוב רטקליף" ( Ratcliff Highway murders), אשר גבו את חייהם של שבעה בני אדם. על אף שהאזור היה ידוע כמסוכן, עוררו ההתקפות על משפחות תמימות סערה ציבורית שלובתה על ידי כתבות בעתונות הצהובה שהחלה להתפתח באותה עת[3]. ב-1831 בוצע מעשה חטיפה ורציחה של נער על ידי חוטפי גופות בשם ג'ון בישוף ותומאס הד בשכונת בת'נל גרין. הרוצחים עסקו במכירת גופות נרצחים לחוקרי אנטומיה ולאחר תפיסתם התוודו על מעשי רצח נוספים של ילדים[4]. מעשי הרצח הידועים ביותר המקושרים עם האיסט אנד היו של הרוצח הסדרתי הראשון והמפורסם מכל, ג'ק המרטש. קורבנותיו היו נשים בודדות. המרטש נהג לשסף את גרונותיהן ולבתר את גופותיהן. בנוסף למרטש התחוללו בין 1888 לבין 1891 אחד-עשר מעשירצח יצאניות שנודעו " רציחות וייטצ'אפל", שחלקן יוחסו לו וחלקן לאחרים. בשל העובדה שזהותו של המרטש נותרה בגדר תעלומה עד היום, נכללו בפרסומים השונים על מעשי הרצח שבוצעו במרוצת השנים, בנוסף לעובדות ההיסטוריות, גם פולקלור ואגדות אורבניות שונות. ברבות השנים הציעו רבים – סופרים, היסטוריונים ובלשים חובבים – תאוריות שונות ביחס לזהות הרוצח, או לזהות הרוצחים (בהנחה שהמרטש לא פעל לבדו). המיתוס שנרקם סביב דמותו תרם לכתיבת יצירות ספרות, סרטי קולנוע ואף יצירות אמנות שונות. ב-3 בינואר 1911 התחולל קרב יריות בין חיילי המשמר הסקוטי לבין כנופית "הרוצחים מהאונדסדיץ'" (Houndsditch murders) בסטפני[5]. בשנות ה-60 של המאה ה-20 שלטו באיסט אנד כנופיות גנגסטרים ואנשי פשע מאורגן בהם ידועים במיוחד התאומים קריי[6].
יהודים ואנטישמיות
לאחר הפוגרומים ברוסיה שנודעו בשם "הסופות בנגב" ב-1881, החלו יהודים רבים להגר. רבים מהם הגיעו ללונדון כתחנת מעבר בדרכם לאמריקה וחלק מהם השתקע באיסט אנד, שהיה אזור המגורים הזול ביותר. כך החלה להתפתח בעיקר בווייטצ'אפל ובסטפני קהילה יהודית גדולה, במבנה של שטעטל. בין היהודים שהתגוררו באיסט אנד נמנו אשר ביילין, יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, יעקב אדלר, זליג ברודצקי ועברו בו רבים אחרים בדרכם, בהם שלום עליכם שכתב על האיסט אנד בספרו מוטל בן פייסי החזן:
...הכל כמו אצלנו (ברוסיה). אף דבר לא נעדר. ואפילו טיט-חוצות ומי-מדמנה אתם מוצאים פה, כמו אצלנו. והריח העולה לאף העוברים גם הוא כריח עירנו, ולא עוד, אלא שפעמים רע הוא ומעלה צחנה יותר משלנו. כשראינו את והייטשאפל זו בפעם הראשונה זחה דעתנו ובייחוד זחה דעתו של חברנו פיני. הלה פרש את ידיו אלינו וצווח בקור רם: "הוי, בני ישראל, עם קדושים, הביטו וראו: הנה ברדיצ'ב לפניכם! לא בלונדון אנחנו אלא בברדיצ'ב עומדות רגלינו!"
— מוטל בן פייסי החזן, תרגום י"ד ברקוביץ'
במפקד האוכלוסין של שנת 1901 נמנו באיסט אנד 95,425 יהודים מרוסיה ופולין, במפקד של שנת 1911 עמד מספרם על 106,082. בנוסף נמנו עוד כ-20,000 יהודים מהולנד, גרמניה, אוסטרו-הונגריה ורומניה. זאת ללא ילדים שנולדו על אדמת בריטניה. באותה עת 90% מיהודי בריטניה חיו בגטו הצפוף והעני של האיסט-אנד[7]. ממשלת בריטניה, שקיבלה בסוף המאה ה-19, על רקע ההלם והזעזוע מן הפוגרומים ברוסיה, את המהגרים היהודים ללא מגבלות מיוחדות, החלה לסגת בה לאחר מפנה המאה העשרים. ב-1905 חקק הפרלמנט הבריטי את "חוק הזרים" (The Aliens Act of 1905), שהטיל לראשונה מגבלות על ההגירה במיוחד על מנת לעצור את זרם היהודים העניים הגודשים את האיסט-אנד של לונדון[8][9]. ההגירה נעצרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914.
לפני הגעת גל ההגירה הגדול בסוף המאה ה-19, התיישבו באזור בשנות ה-50 של המאה ה-19 יהודים הולנדים, שעבדו כפועלים במפעלי התעשייה, בעיקר בתחום הטבק והסיגריות. תושבים אלה של האיסט-אנד, שנעו בין מעמד פועלים מאורגן למעמד בינוני נמוך, לא קיבלו בעין יפה את המהגרים החדשים שזרמו אליה היישר מן הנמל ופעלו בעיקר לשם סיוע ראשוני ופתיחת משרדים לעידוד המשך הגירתם הלאה לאמריקה. אחד הגורמים הפילנתרופיים המרכזיים הראשונים ב"גטו" היה בית המחסה ברחוב למן (Leman) שייסד הפילנתרופ הרמן לנדאו ב-1885. יהודי הקהילות השונות שהשתקעו באיסט-אנד מחוסר אפשרות להמשיך לאמריקה (מפאת מחסור כספי או מחלות) הקימו בתי כנסת ו"חברות" סיוע הדדי על בסיס ערי המקור מהן הגיעו. בקרב היהודים פרח כל המגוון האידאולוגי שאפיין את יהודי אירופה באותה עת, מקומוניזם ועד ציונות והם קיימו חיי תרבות שוקקים, בהם תיאטרון יידיש[10] ועיתונות יידיש[7].
היהודים הנרדפים, שרידי פוגרומים, הצליחו מחד להסתפק במועט, ומאידך נהנו מסיוע קהילתי מסורתי תומך. כך גדלה האוכלוסייה היהודית והתפשטה בסוף המאה ה-19 מווייטצ'אפל ליתר חלקי האיסט-אנד, תוך שהיא דוחקת את ילידי המקום. בפברואר 1886 הזהיר עיתון לונדוני שהיהודים הזרים חסרי האזרחות מהווים איום מזיק לאיסט-אנדרים המקוריים (the foreign Jews of no nationality whatever are becoming a pest and a menace to the poor native born East Ender)[11]. מחסור בדיור ואבטלה וחיכוך מתמיד בין אוכלוסיות עניות ומיואשות הצית עד מהרה גלים של אנטישמיות. תושבי לונדון ככלל הביטו על האיסט-אנד כטריטוריה זרה כמעט ועוינת[12]. גם יהודי בריטניה הוותיקים התבוננו בעוינות רבה על המהגרים ממזרח אירופה. חלק מתוצאות שנאת הזרים והאנטישמיות היה האשמת יהודי או יהודים ברציחות וייטצ'אפל של ג'ק המרטש[13].
בתרבות
צ'ארלס דיקנס כתב על אנשי האיסט אנד בספריו, בפרט באוליבר טוויסט ורשומות מועדון הפיקוויקים. ישראל זנגוויל כתב על חיי היהודים באזור בספרו "ילדי הגטו" (1892). ב-1902 ביקר ג'ק לונדון באיסט אנד, ביקור שעשה עליו רושם רב, ובעקבותיו כתב את הספר "שוכני התהום" המציג את חייהם האומללים של עניי העיר לונדון. מר הייד, חלקו השטני של ד"ר ג'קיל בספר המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד מאת רוברט לואיס סטיבנסון (1886), נע ברחבי האיסט-אנד, המדמה את החלק השטני שבלונדון הזוהרת והמודרנית. ארתור קונאן דויל שלח את גיבורו שרלוק הולמס לאיסט אנד ב-The Man with the Twisted Lip, ביצירות מאוחרות יותר, שלא נכתבו על ידי דויל עצמו, נשלח הולמס לסמטאות האיסט אנד בעקבות ג'ק המרטש. ב-1933, לאחר שחי ג'ורג' אורוול עם פרוצות וקבצנים כתב את הספר "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון" על שהותו ברובעי העוני. סלמאן רושדי כתב על קהילות המהגרים באיסט אנד בספרו פסוקי השטן (1988) וחניף קוריישי בספרו הבודהה מהפרברים (1993).
לקריאה נוספת
- בילי מלמן,לונדון: מקום אנשים ואימפריה, האוניברסיטה המשודרת 2009 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- איסט אנד היהודית
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ בילי מלמן,לונדון: מקום אנשים ואימפריה, האוניברסיטה המשודרת 2009, עמ' 89-91
- ^ בילי מלמן,לונדון: מקום אנשים ואימפריה, האוניברסיטה המשודרת 2009, עמ' 271-304, 311-312
- ^ על הרציחות באתר מוזיאון משטרת התמזה
- ^ רצח הילד האיטלקי
- ^ הרוצחים מהאונדסדיץ', באתר משטרת לונדון
- ^ על התאומים קריי
- ^ 7.0 7.1 יהודי האיסט אנד, רקע לסיפור ג'ק המרטש
- ^ החוק בארכיון הלאומי הבריטי
- ^ בילי מלמן, לונדון: מקום אנשים ואימפריה, עמ' 199
- ^ תיאטרון יידיש בלונדון, באתר המוזיאון היהודי
- ^ The Jewish immigrants and the East End of London
- ^ בילי מלמן, לונדון: מקום אנשים ואימפריה, עמ' 147, 195, 197-199
- ^ ההקשר היהודי בסיפור ג'ק המרטש
31394277איסט אנד