ג'ורג' אייקן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ורג' אייקן
George Aiken
אייקן בשנות ה-40.
אייקן בשנות ה-40.
לידה דמרסטון, ורמונט, ארצות הברית
פטירה מונטפלייר, ורמונט, ארצות הברית
שם מלא ג'ורג' דייוויד אייקן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות מאונט פלזנט, פטני, ורמונט, ארצות הברית
סנאטור מטעם ורמונט
10 בינואר 1941 – 3 בינואר 1975
(34 שנים)
מושל ורמונט ה־64
7 בינואר 1937 – 9 בינואר 1941
(4 שנים)
סגן מושל ורמונט ויליאם הנרי וילס
סגן מושל ורמונט ה־60
9 בינואר 1935 – 7 בינואר 1937
(שנתיים)
תחת מושל ורמונט צ'ארלס מנלי סמית'
יושב ראש בית הנבחרים של ורמונט ה־77
4 בינואר 1933 – 8 בינואר 1935
(שנתיים)
→ אדוארד ה. דיוויט
ארנסט א. מור ←
חבר בית הנבחרים של ורמונט מטעם פטני
7 בינואר 1931 – 7 בינואר 1935
(4 שנים)
→ רוברט גודייר לומיס
ויליאם הינדס דארו ←

ג'ורג' דייוויד אייקן (באנגלית: George David Aiken;‏ ‏20 באוגוסט 1892 – 19 בנובמבר 1984) היה פוליטיקאי אמריקאי מוורמונט, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של מדינתו בשנים 1931–1935 (מתוכן בשנתיים האחרונות כיושב ראש הבית), לאחר מכן ועד 1937 כסגן מושל ורמונט ה-60, לאחר מכן ועד 1941 כמושל ורמונט ה-64, ואת הקריירה הפוליטית הארוכה שלו הוא חתם כסנאטור מטעם ורמונט בשנים 1941–1975. בעת סיום כהונתו בסנאט החזיק אייקן בתואר זקן חברי הסנאט, תואר שבו החזיק לאחר מכן גם מחליפו בתפקיד פטריק לייהי.

כמושל, נאבק אייקן בניו דיל, כולל התוכניות לאנרגיה הידרואלקטרית ולבקרת השיטפונות בוורמונט.[1] כסנאטור רפובליקני שהגיע ממדינות צפון-מזרח ארצות הברית, הוא היה אחד מארבעת הרפובליקנים שקידמו את חוק התעסוקה של 1946 (אנ'). אייקן קידם את הצעת חוק קצבאות המזון של 1945, שבישרה את תוכנית שוברי המזון. הוא קידם את הסיוע הפדרלי לחינוך, וב-1947 שאף להנהגת שכר מינימום של 65 סנט. ב-1941 תמך אייקן בהתבדלות, אך ב-1947 תמך בדוקטרינת טרומן וב-1948 בתוכנית מרשל.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 הוא נקט בעמדת ביניים בסוגיית מלחמת וייטנאם, כשהתנגד למהלכי ההסלמה של לינדון ג'ונסון ותמך במדינות הנסיגה האיטית של ריצ'רד ניקסון. אייקן היה תומך נלהב של החוואים הקטנים. כיושב הראש בפועל של ועדת החקלאות של הסנאט ב-1947, הוא התנגד להכתבת מחירים קשיחה. ב-1950 היה אייקן אחד משבעה סנאטורים רפובליקנים שגינו בכתב את הטקטיקות של הסנאטור ג'וזף מקארתי, והזהירו נגד אלו ששאפו ל"ניצחון באמצעות הניצול הפוליטי של הפחד, הקנאות, הבורות ואי-הסובלנות".[2]

ראשית חייו

ג'ורג' אייקן נולד בעיירה דמרסטון שבוורמונט, כבנם של אדוארד ובסטר ומיירה (לבית קוק) אייקן. ב-1893 עברה המשפחה לעיירה פטני הסמוכה, שם גידלו הוריו פירות וירקות ואביו שימש במגוון תפקידים בממשל המקומי, כולל כחבר מועצת החינוך, חבר המועצה המקומית, וכחבר בבית הנבחרים של ורמונט. את ראשית חינוכו קיבל אייקן בבתי הספר הציבוריים של פטני, וב-1909 סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ברטלבורו. כבר בגיל צעיר הוא החל לגלות עניין רב בחקלאות, וב-1906 היה לחבר סניף פטני של "הגריינג'" (אנ'). ב-1912 הוא לווה סכום של 100 דולר כדי לשתול חלקת שיחי פטל. תוך חמש שנים, התרחבה חלקה זו לשטח של 500 אקרים (כ-2,000 דונם) וכללה משתלה. בשנים 1913 גידל אייקן פירות קטנים בפטני בשותפות עם ג'ורג' מ. דארו בעסק שנקרא "דארו ואייקן". ב-1926 החל אייקן להיות מעורב בגידול מסחרי של פרחי בר. ב-1933 הוא פרסם ספר בשם "חלוציות עם פרחי בר" (Pioneering With Wildflowers),[3] וב-1936 את הספר "חלוציות עם פירות ופירות יער" (Pioneering With Fruits and Berries).[4] הוא גם היה נשיא חברת ההורטיקולטורה של ורמונט בשנים 1917–1918, ונשיא משרד החוות של מחוז וינדהאם בשנים 1935–1936.

ב-1914 נשא אייקן לאישה את ביאטריס הווארד, והם היו נשואים עד מותה ב-1966. לשניים נולדו שלוש בנות: דורותי, מרג'ורי אבלין (שנישאה להארי קלברלי (אנ'),שהיה מאמן הוקי קרח, בייסבול ופוטבול באוניברסיטת בוסטון), וברברה מריון, ובן אחד, הווארד ראסל. ב-1967 נישא אייקן בשנית לעוזרת המנהלית שלו במשך שנים, לולה פיירוטי. שהייתה פעילה בפוליטיקה של המפלגה הרפובליקנית עד מותה ב-2014 בגיל 102.[5][6]

ראשית הקריירה הפוליטית

בשנים 1920–1937 שימש אייקן כחבר מועצת החינוך של פטני. כחבר המפלגה הרפובליקנית, הוא התמודד ב-1922 ללא הצלחה על מושב בבית הנבחרים של ורמונט. ב-1930 עלה בידו להיבחר, ושנתיים לאחר מכן הוא נבחר לתקופת כהונה שנייה, ושירת בבית הנבחרים בשנים 1931–1935. כחבר בית הנבחרים, הוא נודע בהתנגדותו לחברות אנרגיה פרטיות בהקשר של בניית סכר. ב-1933 נבחר אייקן כיושב ראש בית הנבחרים, זאת על אף התנגדות הממסד של מפלגתו. כיושב הראש, הוא הוביל את חקיקת חוק החייבים העניים, שהגן על אנשים שלא היו מסוגלים לעמוד במחויבויותיהם על רקע השפל הגדול.

ב-1934 נבחר אייקן כסגן מושל ורמונט, וכיהן בתפקיד בשנים 1935–1937. בתקופה זו השיגו הדמוקרטים בסנאט של ורמונט ייצוג רחב יותר בהשוואה לשנים הקודמות, אם כי עם שבעה סנאטורים דמוקרטים, בהשוואה ל-23 רפובליקנים, הם עדיין נותרו כמיעוט. אייקן עשה שימוש בתפקידו בוועדת הוועדות של הסנאט, שבה בנוסף אליו היו חברים הנשיא הזמני של הסנאט וחבר נוסף שנבחר על ידי חברי הבית, כד להבטיח שלדמוקרטים יהיה ייצוג הוגן בוועדות הסנאט. כתוצאה מיוזמתו, היה לדמוקרטים ייצוג בכמעט כל ועדות הסנאט, ובשתיים מתוכן היה להם רוב. בנוסף הבטיח אייקן שאלסי ס. סמית', האיש היחידה שכיהנה אז בסנאט, תקבל ייצוג הולם בוועדות. למעשה כיהנה סמית' ביותר וועדות מאשר כל אחד מעמיתיה בסנאט.[7]

מושל ורמונט

ב-1936 נבחר אייקן כמושל ורמונט, וכיהן בתפקיד בשנים 1937–1941 בשתי תקופות כהונה של שנתיים כל אחת. הוא רכש לעצמו מוניטין כרפובליקני ליברל מתון, ותמך בהיבטים רבים של הניו דיל, אך התנגד למדיניות השליטה על השיטפונות והקרקעות. בתקופת כהונתו השנייה הוא תקף את חברות תשתיות החשמל, וקידם הצעת חוק להפיכת נציבות השירותים הציבוריים לחופשית מקבלת ייעוץ טכני בנושא התשתיות. הוא המשיך במאמצים להפוך את הנציבות למוכוונת לצרכנים, ומינה לתפקיד יושב ראש הנציבות את ראש משרד החוות של ורמונט לשעבר.

כאשר בבחירות לנשיאות של 1936 היו ורמונט ומיין המדינות היחידות שהצביעו בעד מועמד הרפובליקנים אלף לנדון, סבר אייקן שהוא בעמדה טובה לצבור מעמד של מנהיג במפלגה. הוא פרסם מסמכי גילוי דעת בהם הוא קרא לגישה ליברלית יותר, ושאף לתמיכה לאומית. ב-1937 הוא פרסם מכתב פתוח לוועדה הרפובליקנית הלאומית, בו הוא מתח ביקורת על המפלגה, ובמהלך הנאום של "יום לינקולן" של 1938 הוא טען שאברהם לינקולן "היה מתבייש במנהיגות המפלגה הנוכחית". על כל פנים, בבחירות של 1940, העדיפו השמרנים במפלגה את הסנאטור רוברט טאפט מאוהיו, הליברלים התייצבו מאחורי פרקליט מחוז ניו יורק תומאס דיואי, והעיתונות התלהבה מאיש העסקים ונדל וילקי, כך שהקמפיין של אייקן לא התקדם לשום מקום.[8]

במהלך תקופת ממשלו, צמצמם אייקן את החוב המדינתי של ורמונט, הנהיג תוכנית לסלילת כבישים מתקציבים קיימים על פני מימון בהלוואות, ושכנע את הממשלה הפדרלית לזנוח את תוכניתה לוויסות השיטפונות בעמק נהר קונטיקט. הוא גם שבר את המונופולים בענפי תעשייה מרכזיים רבים, כולל הבנקים, חברות הרכבות, חברות השיש, וחברות הגרניט. הוא גם עודד את החוואים באזורים החקלאיים שהיו במצוקה ליצור קואופרטיבים לשיווק תוצרתם ולקבל גישה לחשמל.

אייקן הציג את עצמו במונחים פופוליסטיים כמגן החקלאים והאנשים הפשוטים כנגד משפחת פרוקטור ואישים אחרים מהממסד השמרני של המפלגה הרפובליקנית, ויחד עם ארנסט ויליארד גיבסון (אנ') וארנסט ויליאם גיבסון הבן הוא זכה להכרה כמנהיג סיעת הפרוגרסיביים של הרפובליקנים בוורמונט, שנודעה כאגף של אייקן וגיבסון של המפלגה. אייקן גם התנגד למדיניות של ורמונט בנוגע לתשתיות גדולות ורכבות. כאשר הוא התמודד לסנאט ב-1940, תמך אגף תומכי המגזר העסקי במפלגה בראלף פלנדרס. בבחירות המקדימות הביס אייקן את פלנדרס, ובסתיו אותה שנה נבחר בקלות לאיוש המושב בסנאט שהתפנה עקב פטירתו של גיבסון האב, כיהן בשארית תקופת כהונתו והמשיך לכהן בסנאט עד 1975, כשבכל השנים נבחר מחדש ברוב גדול.

סנאטור

אייקן ב-1974

ב-20 ביוני 1940 נפטר הסנאטור ארנסט וילארד גיבסון. ב-24 ביוני מינה אייקן בתוקף סמכותו כמושל את בנו ארנסט ויליאם גיבסון הבן, כדי לאייש את מושבו בסנאט של אביו המנוח עד לקיום בחירות מיוחדות לאיוש המושב בארבע השנים הבאות שנותרו לתקופת כהונתו של גיבסון האב. גיבסון הבן שימש כסנאטור ממלא מקום עד 3 בינואר 1941, אך לא התמודד בבחירות המיוחדות. אחריו כיהן בתפקיד אייקן בעצמו, שניצח בבחירות המיוחדות. משקיפים פוליטיים העריכו שגיבסון הבן קיבל את המינוי הזמני כדי לאפשר את בחירותו של אייקן, ביודעו ששאיפתו של אייקן הייתה להיבחר לסנאט, קיבל את המינוי והסכים שלא להתמודד בזכות עצמו בבחירות המקדימות נגד אייקן, דבר שממלא מקום אחר עשוי היה לעשות. גיבסון הבן היה מוכן לכהן בסנאט באופן זמני, ואז לוותר לטובתו של אייקן, שכן הוא בעצמו קיווה לכהן כמושל.[9] ב-5 בנובמבר 1940 נבחר אייקן כסנאטור והחל לכהן בינואר 1941. הוא נבחר לתקופות כהונה נוספות בסנאט ב-1944, 1950, 1956, 1962, וב-1968. במהלך תקופת כהונתו בסנאט הוא כיהן כיושב ראש הוועדה להוצאות במחלקות הביצועיות בשנים 1947–1949, וכיושב ראש ועדת החקלאות והיערנות בשנים 1953–1955.

אייקן תמך בתוכניות רבות כמו תוכנית שוברי המזון (אנ') ותוכנית העבודות הציבוריות עבור אמריקה הכפרית כמו חשמול האזורים הכפריים, הפיקוח על המזון, וביטוח היבולים. הוא גם גילה חיבה רבה ליופי הטבעי של מדינתו, באומרו, "יש אנשים שבאופן טבעי אוהבים את ההרים, ואוהבים לחיות בהם במקום בו חופש המחשב והפעולה הם הגיוניים וטבעיים".[10] השקפותיו היו מנוגדות לרבים מוותיקי המפלגה הרפובליקנית בסנאט.

תפקיד האיגודים המקצועיים, או ליתר דיוק, תפקיד הממשלה הפדרלית באיזון זכויות העובדים והמנהלים, היה סוגיה מרכזית בשנות ה-40. אייקן נקט בעמדה נייטרלית בדיון בין הדמוקרטים תומכי האיגודים המקצועיים לבין תומכי המנהלים במפלגה הרפובליקנית. הוא העדיף ליישב סכסוכי עבודה במשא ומתן, ולא בדיונים בקונגרס או בבית המשפט. הוא הצביע נגד הצעת חוק בתחום יחסי העבודה (Case labor bill) שקידמו רפובליקנים שמרניים. הם מנגד בלמו את מינויו של אייקן לוועדת העבודה והרווחה, ושכנעו את מנהיג השמרנים רוברט טאפט לשבת בראשה. אייקן התבטא בעד איגודי העובדים אך הצביע בעד חוק טאפט-הארטלי (אנ') של 1947, וכן בעד עקיפת הווטו שהטיל הנשיא הארי טרומן על הצעת החוק. הוא טען שחוק זה היה הרע במיעוטו בהשוואה להצעת החוק ליחסי העבודה.

אייקן הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1957 (אנ'),[11] של 1964,[12] ושל 1968,[13] וכן בעד התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית,[14], חוק זכות ההצבעה של 1965,[15] ובעד מינויו של ת'ורגוד מרשל לבית המשפט העליון של ארצות הברית,[16] אך נמנע בהצבעה על חוק זכויות האזרח של 1960 (אנ').[17] בתחילה הוא תמך בזכויות האזרח, אך בשנות ה-60 הוא נקט בעמדה יותר דו-משמעית. הוא העדיף באופן עקבי את חוקי זכויות האזרח, אך בדרך כלל עם הסתייגויות ותיקונים. על דו-משמעות זו, שיש שכינו אותה חסימתיות, נמתחה ביקורת על ידי קבוצות זכויות אזרח מיליטנטיות ועל ידי ה-NAACP.

אייקן נקט בעמדה דו-ערכית בנוגע למלחמת וייטנאם, לאור השינוי בעמדותיהם של תושבי ורמונט. כמי שלא נחשב לא ניצי ולא יוני, הוא כונה לעיתים "ינשוף".[18] באי-רצון הוא תמך בהחלטת מפרץ טונקין ב-1964, והתלהב יותר בתמיכה בתוכניתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון לאפשר לדרום וייטנאם לקיים את הלחימה תוך שימוש בכספים אמריקאים.[19] אייקן צוטט בהרחבה באומרו שעל ארצות הברית להכריז על ניצחונה ולהחזיר את החיילים הבייתה. בהצהרתו הוא למעשה אמר:

ארצות הברית יכולה בהחלט להכריז חד-צדדית... ש'ניצחנו' במלחמה במובן שהכוחות המזוינים שלנו נמצאים בשליטה ברוב השטח וששום אויב פוטנציאלי לא נמצא בעמדה לשלוט על דרום וייטנאם, והכרזה כזו תהווה הכרזה על המשך המאבק הפוליטי כסוגיה הדומיננטית בווייטנאם.[20]

הוא הוסיף: "זו עשויה להיות הצעה מרחיקת לכת, אך שום דבר אחר לא הצליח".[21]

בסיס התמיכה באייקן בוורמונט היה יציב. במערכת הבחירות האחרונה שלו הוא הוציא 17.09 דולר בלבד. ב-1975 סיים אייקן את כהונתו בסנאט, והוחלף בסנאטור הדמוקרטי הראשון שייצג את ורמונט, פטריק לייהי. לייהי היה לימים זקן חברי הסנאט, תואר שגם אייקן החזיק בו בתום כהונתו. בסך הכול איישו השניים את אותו מושב במשך יותר מ-80 שנה יחדיו, ובכך היו זוג הסנאטורים שכיהנו זה אחרי זה במשך התקופה המשולבת הארוכה ביותר בהיסטוריה של הסנאט שנמשכה מתחילת כהונתו של אייקן בינואר 1941 ועד לפרישתו של לייהי בינואר 2023.[22]

מותו ומורשתו

ב-1974 לא התמודד אייקן על כהונה נוספות בסנאט. הוא התגורר בפטני עד אמצע 1984, אז החלה בריאותו להתרופף והוא עבר למוסד סיעודי במונטפלייר.[23]

ג'ורג' אייקן נפטר במונטפלייר ב-19 בנובמבר 1984. הוא נטמן בבית הקברות מאונט פלזנט שבפטני.

הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, שראיין את אייקן ב-1973 עבור המגזין ורמונט לייף, אמר עליו ב-2006: "אין אני יכול לומר שביססתי את פעילותי הפוליטית על זו שלו, אך אייקן היה תמיד שם ואדם שכיבדתי והערצתי. התכונות שחיבבתי אצלו ושגרמו להצלחתו היו היושרה שלו, השכל הישר שלו, והארציות שלו. הוא בפירוש היה האיש של העם".[24]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' אייקן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Heinrichs, Jr. Waldo H. "Waldo H. Heinrichs, George D. Aiken, and the Lend Lease Debate of 1941," Vermont History (2001) 69#3 p. 272.
  2. ↑ Political Profiles, Eleanora W. Schoenebaum, Facts on File, 1979, pp. 7-8.
  3. ↑ Aiken, George D. Pioneering with wildflowers, Englewood Cliffs, N.J., Prentice-Hall, 1933.
  4. ↑ Aiken, George D. Pioneering with Fruits and Berries, Englewood Cliffs, N.J., Prentice-Hall, 1936.
  5. ↑ Garrity, Roger (September 8, 2014). "Lola Aiken, wife of Sen. George Aiken, dies at 102". WCAX-TV. Burlington, VT. Archived from the original on July 6, 2017.
  6. ↑ "Lola Aiken Dies at 102". VT Digger. Montpelier, VT. September 8, 2014.
  7. ↑ "Braley Named Chairman of Judiciary". The Caledonian-Record. St. Johnsbury, VT. January 15, 1935. p. 1 .
  8. ↑ BRUCE H. KALK, Yankee Party or Southern Strategy? George Aiken and the Republican Party, 1936-1972, Vermont Historical Society, FALL 1996, VoL. 64, No. 4, pp. 236-250.
  9. ↑ Samuel B. Hand, The Star That Set: The Vermont Republican Party, 1854–1974, 2003, p. 133.
  10. ↑ Bill Kauffman, Made in Vermont, Front Porch Republic, March 3, 2009.
  11. ↑ "HR. 6127. CIVIL RIGHTS ACT OF 1957". GovTrack.us.
  12. ↑ "HR. 7152. PASSAGE".
  13. ↑ "TO PASS H.R. 2516, A BILL TO PROHIBIT DISCRIMINATION IN SALE OR RENTAL OF HOUSING, AND TO PROHIBIT RACIALLY MOTIVATED INTERFERENCE WITH A PERSON EXERCISING HIS CIVIL RIGHTS, AND FOR OTHER PURPOSES".
  14. ↑ "S.J. RES. 29. APPROVAL OF RESOLUTION BANNING THE POLL TAX AS PREREQUISITE FOR VOTING IN FEDERAL ELECTIONS". GovTrack.us.
  15. ↑ "TO PASS S. 1564, THE VOTING RIGHTS ACT OF 1965".
  16. ↑ "CONFIRMATION OF NOMINATION OF THURGOOD MARSHALL, THE FIRST NEGRO APPOINTED TO THE SUPREME COURT". GovTrack.us.
  17. ↑ "HR. 8601. PASSAGE OF AMENDED BILL".
  18. ↑ Duffy, John J. et al. eds. The Vermont Encyclopedia (2003), p. 35.
  19. ↑ Charles F. O'Brien, "Aiken and Vietnam: A Dialogue with Vermont Voters," Vermont History (1993) 61#1 pp. 5-17.
  20. ↑ Mark A. Stoler, "What Did He Really Say? The 'Aiken Formula'for Vietnam Revisited,'" Vermont History (1978) 46#1 pp.0 100-108.
  21. ↑ שם-סטולר
  22. ↑ Leahy Dr. Eric Ostermeier, Retirement Puts End Date on US Senate Record, Smart Politics, November 17, 2021.
  23. ↑ Goddard, Kevin (November 19, 1984). "George Aiken: Born Aug. 20, 1892; Retired from U.S. Senate in 1974". United Press International Archives. Washington, DC.
  24. ↑ The stories about Bernie: Following in someone else’s footsteps; Kevin O'Connor, VTDigger, January 17, 2016.


מושלי ורמונט ורמונטורמונט
מושלי רפובליקת ורמונט תומאס צ'יטנדן • מוזס רובינסון • תומאס צ'יטנדן
מושלי ורמונט תומאס צ'יטנדן • פול בריגהאם • אייזק טיצ'נור • ישראל סמית' • אייזק טיצ'נור • ג'ונאס גלושה • מרטין צ'יטנדן • ג'ונאס גלושה • ריצ'רד סקינר • קורנליוס פ. ואן נס • עזרא בטלר • סמואל קרפטס • ויליאם פאלמר • סילאס ג'ניסון • צ'ארלס פיין • ג'ון מטוקס • ויליאם סלייד • הוראס איטון • קרלוס קולידג' • צ'ארלס ויליאמס • ארסטוס פיירבנקס • ג'ון רובינסון • סטיבן רויס • ריילנד פלטשר • הילנד הול • ארסטוס פיירבנקס • פרדריק הולברוק • ג'. גרגורי סמית' • פול דילינגהאם • ג'ון פייג' • פיטר וושבורן • ג'ורג' וייטמן הנדי • ג'ון וולקוט סטיוארט • ג'וליוס קונברס • עשהאל פק • הוראס פיירבנקס • רדפילד פרוקטור • רוזוול פרנהאם • ג'ון ברסטו • סמואל פינגרי • אבנעזר אורמסבי • ויליאם דילינגהאם • קרול פייג' • לוי פולר • אורבן וודברי • ג'וזאיה גראוט • אדוארד קרטיס סמית' • ויליאם סטיקני • ג'ון מקאלה • צ'ארלס בל • פלטשר פרוקטור • ג'ורג' פראוטי • ג'ון מיד • אלן פלטשר • צ'ארלס גייטס • הוראס גרהאם • פרסיבל קלמנט • ג'יימס הארטנס • רדפילד פרוקטור הבן • פרנקלין בילינגס • ג'ון ויקס • סטנלי וילסון • צ'ארלס מנלי סמית' • ג'ורג' אייקן • ויליאם הנרי וילס • מורטימר פרוקטור • ארנסט ויליאם גיבסון הבן • הרולד ארתור • לי אמרסון • ג'וזף ג'ונסון • רוברט סטאפורד • פ. ריי קייזר הבן • פיליפ הוף • דין דייוויס • תומאס סלמון • ריצ'רד סנלינג • מדלן קונין • ריצ'רד סנלינג • הווארד דין • ג'ים דאגלס • פיטר שמלין • פיל סקוט
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'ורג' אייקן40698548Q116751

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27ורג%27_אייקן&oldid=2925373"