סטנלי וילסון
 | |||||||
| לידה | אורנג', ורמונט, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | צ'לסי, ורמונט, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | סטנלי קאלף וילסון | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות היילנד, צ'לסי, ורמונט, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
סטנלי קאלף וילסון (באנגלית: Stanley Calef Wilson; 10 בספטמבר 1879 – 5 באוקטובר 1967) היה עורך דין, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מוורמונט, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של מדינתו בשנים 1915–1917 (בשנה האחרונה כיושב ראש הבית) ובשנים 1925–1927, כשופט בבית המשפט העליון של ורמונט, בשנים 1917–1923, כחבר הסנאט של ורמונט בשנים 1927–1929, לאחר מכן ועד 1931 כסגן מושל ורמונט ה-57, ולאחר מכן ועד 1935 כמושל ורמונט ה-62.
ראשית חייו
סטנלי וילסון נולד בעיירה אורנג' שבוורמונט, כבנם של ויליאם ו. וילסון ושל לידיה (לבית ברואנינג) וילסון. ב-1896 הוא סיים את לימודיו בסמינר גודארד שבעיר בייר, ולאחר מכן לימד במשך שנה בבית ספר כדי לחסוך מספיק כסף ללימודיו בקולג'. ב-1897 הוא החל ללמוד באוניברסיטת טאפטס, משם הוא קיבל ב-1901 תואר בוגר אוניברסיטה.[1]
לאחר סיום לימודיו עבד וילסון ככתב בעיתון Montpelier Daily Journal, וכסגן פקיד בית המשפט של מחוז וושינגטון וכרשם של בית הנבחרים של ורמונט. במקביל, הוא שירת כטוראי בפלוגה H של רגימנט הרגלים הראשון של המשמר הלאומי של ורמונט.[2] הוא גם למד משפטים, בתחילה במשרד עורכי הדין של ויליאם דילינגהאם ופרד א. האולנד, ולאחר מכן עם זד סטנטון. ב-1908 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין,[1] ונכנס לשותפות עם בנג'מין גייטס ממונטפלייר. בהמשך עבר וילסון לצ'לסי, היה לשותף של ג'וזף ק. דרלינג, שלאחר מותו ב-1910 הוא נהיה לבעלים היחידי של המשרד. בהמשך הוא עבד עם שותפים אחרים, ובמשך כמה שנים החזיק משרדים בצ'לסי, בווייט ריבר ובמונטפלייר.[3]
קריירה פוליטית
וילסון היה חבר המפלגה הרפובליקנית, ושימש בכמה משרות ציבוריות מקומיות כולל חבר ויושב ראש המועצה העירונית. ב-1908 הוא נבחר כפרקליט המדינה למחוז אורנג', ונבחר לתקופת כהונה נוספות בתפקיד ב-1910.[3] בשנים 1914–1917 הוא היה יושב ראש המפלגה הרפובליקנית בוורמונט.[2]
חבר בית הנבחרים של ורמונט
בשנים 1915–1917 כיהן וילסון כחבר בית הנבחרים של ורמונט, והיה יושב ראש ועדת הדרכים והאמצעים של הבית.[2] ב-1917 הוא גם כיהן כיושב ראש בית הנבחרים לאחר התפטרותו של ג'ון ויקס שמונה כמנהל מוסדות המדינה של ורמונט. וילסון התפטר מבית הנבחרים כדי לכהן כשופט.[3]
שופט בית המשפט העליון של ורמונט
בשנים 1917–1923 מונה וילסון כשופט בבית המשפט הגבוה של ורמונט, לאחר שהתפנה מושבו של נשיא בית המשפט, וילארד ו. מילס, שמונה לבית המשפט העליון של ורמונט, ושאר השופטים בבית המשפט הגבוה התקדמו בבכירותם. הוא התפטר כדי להתמודד על מועמדות הרפובליקנים למושב של ורמונט בסנאט של ארצות הברית שהתפנה עקב מותו של ויליאם דילינגהאם, אך נוצח על ידי פורטר ה. דייל וג'ון ו. רדמונד, כשדייל המשיך וניצח בבחירות הכלליות.
שובו לבית הנבחרים וחבר בסנאט של ורמונט
בשנים 1924–1925 שימש וילסון כנשיא לשכת עורכי הדין של ורמונט. לאחר מכן הוא שב לבית הנבחרים, וכיהן בו עד 1927. במהלך תקופת כהונתו זו הוא שימש כיושב ראש ועדת ההקצבות של הבית.
לאחר תום כהונתו השנייה בבית הנבחרים, כיהן וילסון כחבר הסנאט של ורמונט במשך שנתיים.[3] הוא היה יושב ראש ועדת המשפט של הסנאט, שאישרה מינויים לבתי המשפט של המדינה ופיקחה על העדכונים בחוקי ורמונט. בעת כהונתו בסנאט, הוא גם שימש במינוי של המושל כיושב ראש הוועדה לתכנון בניית הגשר על אגם שמפליין (אנ').[2] הוא גם הוביל את אישור מינויו של הייל דרלינג כיועץ מיוחד לייצוג המדינה בבית המשפט על המיסים שהונהגו אז.
סגן מושל ורמונט
ב-1928 נבחר וילסון כסגן מושל ורמונט, וכיהן בתפקיד בשנים 1929–1931.[4] במהלך כהונתו בתפקיד, שמתוקף תפקידו הוא גם היה נשיא הסנאט המדינתי, לקח הסנאט את ההובלה בחקיקה לארגון מחדש של חברת הרכבות המרכזית של ורמונט, דאג להלוואה לחברת הרכבות של וסט ריבר כדי שהיא תוכל להמשך בפעילותה, דאג לתהליך מודרניזציה של מערכת הבנקאות, מינה ועדה להפחתתה ולתקנון של תעריפי החשמל, פיקח על שלטי חוצות, והגדיל את שכר המושל.
מושל ורמונט
ב-1930 נבחר וילסון כמושל ורמונט, וכיהן בתפקיד שתי תקופות כהונה של שנתיים כל אחת בשנים 1931–1935. שתי תקופות הכהונה שלו עמדו בסימן של המשך מאמצי השיקום של נזקי השיטפון של 1927 והטיפול בהשפעות השפל הגדול. ב-1932 היה וילסון נציג לוועידה הארצית של הרפובליקנים.
עם תחילת כהונתו, דבק וילסון ב"כלל ההרים" של המפלגה הרפובליקנית בוורמונט, שהגדיר את בחירת המועמדים לתפקיד המושל לסירוגין בין הצדדים המזרחי והמערבי של ההרים הירוקים. עם זאת, וילסון התמודד בכל זאת על תקופת כהונה שנייה, כמו קודמו בתפקיד ג'ון ויקס. הכהונה בתקופת כהונה שנייה הפרה את כלל ההרים שהגביל את משך כהונת המושלים לשנתיים. ויקס טען גם הוא שהיה צורך בהמשכיות בכהונתו כדי שהמדינה תוכל להמשיך במאמצי השיקום של השיטפון של 1927.[5] וילסון מצדו טען שהוא זקוק לזמן נוסף לשיקום נזקי השיטפון וכדי להתמודד מול ההשפעות השליליות של השפל הגדול, ובחירתו לכהונה שנייה שינתה את כלל ההרים. החל מכהונותיהם של ויקס ווילסון, שתי תקופות כהונה של ארבע שנים בסך הכול הפכו להיות למתכונת רגילה פחות או יותר. לצד שינויים כמו בחירה ישירה של הסנאטורים וקיום בחירות מקדימות, נכונותם של ויקס ושל וילסון להתנגד למסורת נראתה כגורם שכרסם עוד יותר בכלל ההרים.[6]
בראיונות מאוחרים יותר ציין וילסון שהוא התייחס להנהגת מס ההכנסה המדינתי כהישג הגדול ביותר שלו כמושל בשל הוספת היציבות שגרמה הטלת המס לכלכלת המדינה. מס ההכנסה הועדף על פני אמצעים אחרים לגיוס הכנסות בשל העובדה שקל היה למדינה לאתר את ההכנסה האישית בהשוואה למקורות הכנסה אחרים. כתוצאה מהצלחת הנהגתו של מס ההכנסה, עלה בידה של המדינה לבטל את כבישי האגרה, את מס הרכוש שהוקצה לטובת מערכת החינוך, את מס הרכוש הכללי ומיסים נוספים.[7]
לאחר כהונתו כמושל
לאחר תום כהונתו כמושל, עסק וילסון בעריכת דין בצ'לסי בשותפות עם פ. ריי קייסר האב (אנ'), דין דייוויס וג'. וורד קרבר (אנ'). היסטוריונים של ורמונט התייחסו למשרד זה כאוסף הטוב ביותר אי פעם של כישרונות משפטיים, בשל העובדה שהוא כלל שני מושלים (וילסון ודייוויס), תובע כללי מדינתי אחד (קרבר), ושופט אחד מבית המשפט העליון של ורמונט (קייסר).[8] לאחר פירוק השותפות, המשיך וילסון לעסוק בעריכת דין בצ'לסי.
קריירה עסקית
וילסון היה הבעלים והמפעיל של חווה לייצור חלב. הוא גם היה פעיל ביוזמות עסקיות רבות במשך הקריירה שלו, ובין השאר כללו אלה חברות במועצת המנהלים של הבנק הלאומי של מחוז אורנג', ושל בנק החסכונות וחברת הנאמנות הרטפורד; סגן נשיא ומנהל של חברת הגרניט ברוקלבנק וחברת הייצור ברוקלבנק; חברות במועצת המנהלים של חברת ביטוח האש ההדדית של ההרים הירוקים, של תאגיד אשראי השיטפון של ורמונט, ושל חברת החלב של מחוז אורנג'. וילסון גם היה נשיא חברת המקרקעין גייטס.[3] הוא גם היה שותף בארגון מחדש של חברת הנחושת של ורמונט, ושימש כמזכיר וכנשיא שלה.[9]
פעילות אזרחית
וילסון היה בעל תפקיד במספר גדול של ארגונים אזרחיים ומקצועיים, כולל חבר במועצת המנהלים של מועצת ניו אינגלנד (אנ'), מנהל של אגודת יצרני החלב של ורמונט, אגודת יצרני המייפל והסוכר של ורמונט, אגודת הייעור של ורמונט, ומשרד החוות של מחוז אורנג'. הוא גם היה בוועד המנהל של הצופים הבנים של אמריקה בוורמונט. הוא גם היה פעיל במודרן וודמן של אמריקה (אנ') ובארגון ה"גריינג'" (אנ') של צ'לסי.[3]
במשך שנים רבות היה וילסון פעיל בבונים החופשיים, והיה חבר בכמה לשכות וארגונים שלו.[3]
ב-1952 היה וילסון הכוח המניע מאחורי הקמת בית חולים קהילתי, המרכז הבריאותי של צ'לסי, המוסד הראשון מסוגו בארצות הברית שהיה ללא כוונת רווח ובבעלות הקהילה.[10]
וילסון גילה עניין רב בחינוך, והיה בעל תפקיד באגודת הבוגרים של אוניברסיטת טאפטס.[11] במשך 50 שנה הוא שימש כחבר מועצת הנאמנים של אוניברסיטת נורוויץ', כולל 15 שנים כיושב הראש שלה.[12] הוא גם היה חבר בוועד המנהל של מועצת המנהלים של סמינר גודארד.[3]
חיים אישיים
ב-1909 נשא וילסון לאישה את גרייס גודווין בייקון וילסון.[3] השניים היו נשואים עד למותו של וילסון ולא נולדו להם ילדים.
סטנלי וילסון נפטר בצ'לסי ב-5 באוקטובר 1967. הוא נטמן בבית הקברות היילנד שבעיר.
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1607-1608
קישורים חיצוניים
- סטנלי וילסון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- סטנלי וילסון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- סטנלי וילסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Stone, Arthur F. (1929). The Vermont of Today. Vol. III. New York, NY: Lewis Historical Publishing Company. p. 7.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 "Biographical Note, Stanley C. Wilson". Stanley Calef Wilson Papers. Burlington, VT: University of Vermont Libraries.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 3.8 Stone, Arthur F. (1929). The Vermont of Today. Vol. III. New York, NY: Lewis Historical Publishing Company. p. 8.
- ↑ Newspaper article, Weeks Picked in Vermont, by Associated Press, published in Biddeford Weekly Journal, September 12, 1930.
- ↑ Clifford, Deborah Pickman; Clifford, Nicholas Rowland (2007). "The Troubled Roar of the Waters": Vermont in Flood and Recovery, 1927–1931. Lebanon, NH: University of New Hampshire Press. pp. 130–131.
- ↑ Hand, Samuel B. (Summer–Fall 2003). "Mountain Rule Revisited". Vermont History. Montpelier, VT: Vermont Historical Society, pp. 139–151.
- ↑ Gilles, Paul (Winter 1997). "The Evolution of the Vermont State Tax System" (PDF). Vermont History. Montpelier, VT: Vermont Historical Society, p. 31.
- ↑ "Obituary, F. Ray Keyser Sr". The Herald. Randolph, VT. March 15, 2001.
- ↑ The Vermont encyclopedia, by John J. Duffy, Samuel B. Hand and Ralph H. Orth, 2003, p. 302.
- ↑ Newspaper article, Chelsea Health Center To Build a New Home By Cornelia Cesari, by Cornelia Cesari, Randolph Herald, March 26, 2009
- ↑ Miller, Russell E. (1966). Light on the Hill: A History of Tufts College 1852–1952. Boston, MA: Beacon Press. p. 437.
- ↑ "About the Honorees". The Bicentennial Stairs. Northfield, VT: Norwich University. 2017.
סטנלי וילסון40695391Q138575