בישולי גויים
בישולי גויים (בעקבות הצנזורה נקרא גם בישולי עכו"ם. בלשון המשנה – שלקות של גויים)[1] הוא איסור מדרבנן[2], לאכול מאכל שנתבשל ותוקן על ידי גוי.
ביאור
חכמים גזרו שלא לאכול מאכל שהתבשל ותוקן לאכילה על ידי גוי. איסור זה מורכב משתי גזירות שונות האחת בישול עכו"ם והשנייה פת עכו"ם הבדלים יסודיים קיימים בין שני דינים אלו: מבחינה היסטורית לא נגזרו שתי הגזרות באותו זמן אלא בשתי תקופות שונות[3]. כמו כן בפת קיימים היתרים רבים יותר מאשר בשאר בישולים.
טעם האיסור לרוב הפוסקים כדי להרחיק בין ישראל לגויים שלא יבואו לחתנות[4], או לאכול דבר איסור[5] אך איסור זה, ככל גזירות חז"ל, חל גם כשאין שום חשש שהגוי עירב דברים אסורים[6].
לרוב הדעות אין איסור זה אלא בבישול, טיגון, אפיה וכדומה, אך לא בהכנת אוכל שלא על ידי האש, כגון על ידי מליחה כבישה או אפילו בישול בחמה ועישון.
היתרים עיקריים
בתלמוד מובאות שתי מימרות בשם האמורא רב המצמצמות את האיסור, כאשר כל מימרא נשנתה בבית מדרש אחר. בסורא הביאו שהאמורא רב שמואל בר רב יצחק אמר בשם רב: "כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי גוי". כלומר: כל מאכל שנוהגים לאוכלו גם ללא בישול – מותר לאכילה גם אם נתבשל על ידי גוי. בפומבדיתא הביאו שאמר: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי גוי". כלומר: כל מאכל שאנשים חשובים ומכובדים אינם נוהגים לאוכלו – מותר לאכילה גם אם נתבשל על ידי גוי.[7]
רוב הראשונים[8] קבעו שהלכה כשתי המימרות הללו להקל, ולכן כל מאכל שנאכל חי או שאינו עולה על שולחן מלכים – אין בו משום בישולי גויים. הרמב"ם[9] הסביר את טעם הדבר, שמאכלים שאינם עולים על שולחן מלכים – אינם חשובים, ואין אדם מזמין את חברו כדי לאכול עמו מהם, ולכן אין חשש שאכילת מאכלים אלו שנתבשלו על ידי הגוי – תביא לידי חיתון עמו. גם דבר שנאכל כשהוא חי הותר מטעם זה, שאין כל כך חשיבות למאכל זה, ואין אדם מזמין את חברו לאכול עמו ממנו.[10]
דבר הנאכל כשהוא חי
דברים שלא נהוג לאוכלם כשהם חיים, כגון בשר וביצים, אורז ומיני דגן – אסורים באכילה אם נתבשלו על ידי גוי. דברים שנהוג לאוכלם כשהם חיים, כגון תפוחים ושזיפים, שנתבשלו על ידי גוי – מותרים, מפני שכבר לפני הבישול היה המאכל ראוי לאכילה[11] (יש אומרים אף על ידי הדחק)[12]. דוגמאות נוספות: שמן. מים. גזר. בוטנים. דג שנמלח ואפשר כבר לאוכלו. מעמדו של המאכל אינו נקבע על ידי כל אדם ואדם, אלא לפי מנהג האכילה המקובל באותו מקום.[13] תבשיל שיש בו תערובת של דבר הנאכל חי ודבר שאינו נאכל חי – דינו נקבע על פי העיקר; אם העיקר הוא מדבר שנאכל חי – הוא מותר, ואם העיקר הוא דבר שאינו נאכל חי - הוא אסור.[14] אם הדבר שנאכל חי והדבר שאינו נאכל חי שווים בכמותם ("מחצה על מחצה") – התערובת מותרת, כיון שאיסור בישולי עכו"ם הוא איסור קל.[15]
דבר שאינו עולה על שולחן מלכים
דברים שאין נהוג לאכלם בסעודות חשובות של אנשים חשובים – אין בהם משום איסור בישולי גויים. דוגמאות: גרעיני חמניה. חומוס ורוב הקטניות קלוים (ויש אומרים גם מבושלים) דגים קטנים, סרדינים. דין זה תלוי גם הוא במנהגי האכילה המקובלים, והוא עשוי להשתנות במהלך הזמן.
שאין מלפתים בו את הפת
בתלמוד הבבלי וברמב"ם הוגדר התנאי השני להחלת איסור בישולי נכרים כך: "דבר העולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". משמע שדבר שאין מלפתים בו את הפת, אין בו משום בישולי נכרים.
העולה לשביעה ולא ללפת את הפת
הרשב"א[16] סייג את ההיתר וכתב שרק דבר שנועד ללפת בו את הפת, ואינו עולה על שולחן מלכים אלא על שולחן - אין בו איסור בישולי נכרים. אולם מאכל שאין אוכלים אותו כתיבול לפת אלא נאכל בפני עצמו לשביעה, שייך בו איסור בישולי נכרים גם אם אינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת אלא עולה על שולחנם כדי לשבוע ממנו.
העולה לשם קינוח ולא ללפת את הפת
גדולי האחרונים נחלקו האם דבר שנאכל לשם קינוח, ואין מלפתים בו את הפת, נאסר משום בישולי נכרים או לא. לדעת השולחן ערוך, אף אם אין מלפתים בו את הפת, יש בו איסור בישולי נכרים.[17] ודעת הפרי חדש רק דבר שמלפתים בו את הפת או נועד לשביעה, יש בו איסור בישולי נכרים, אך דבר שנועד לשם קינוח ואין מלפתים בו הפת, אינו נאסר משום בישולי נכרים.[18]
השתתפות יהודי בבישול
כשהגוי בישל בשר שכבר התבשל כמאכל בן דרוסאי על ידי יהודי, או כאשר היהודי השתתף בבישול כגון שהגיס (בחש) בקדירה לפני גמר הבישול, או הניח את התבשיל על האש (והתבשיל היה מתבשל מאליו גם ללא סיוע הגוי) – התבשיל מותר, גם אם כל שאר הבישול נעשה על ידי הגוי. במקרה שהיהודי רק הדליק את האש, ואילו הגוי הניח את התבשיל על האש ועסק בבישול עד סיומו, לדעת ראשוני ספרד, ובעקבותיהם השולחן ערוך – התבשיל אסור (וכך נוהגים הספרדים); ואילו ראשוני אשכנז, ובעקבותיהם הרמ"א, מקלים וסוברים שהתבשיל מותר.[19]
לשאלה זו השלכות במתן כשרות לבתי מזון בזמננו, שכן בבתי מזון רבים (אף בישראל, וכל שכן במקומות אחרים), עובדי המטבח אינם יהודים. בדרך כלל, בבתי מזון הנתונים תחת השגחה מהודרת יש משגיח בכל שעות העבודה, והוא מניח את המאכלים על האש, כדעת השולחן ערוך. לעומת זאת בהכשרים רגילים נוהגים להסתמך על הדעה המקילה – לפיה די בהדלקת האש על ידי יהודי. כמה מפוסקי זמננו[20] הורו שניתן לתת הכשר לבית מזון שהבישול בו נעשה על ידי גויים, ורק הדלקת האש נעשית על ידי יהודי, אף שחלק מהאוכלים והקונים הם בני עדות המזרח, המחויבים לפסיקתו המחמירה של השולחן ערוך, וזאת משום שבמקרה זה ניתן לצרף שיקולים נוספים להיתר, כמו הדעה שדבר שהתבשל על ידי גוי בבית ישראל – מותר (ראו להלן).
ברשות ישראל
יש שכתבו שכאשר הגוי מבשל בביתו של היהודי – אין בתבשיל איסור, משום שבאופן זה אין לחוש ליחסי חיתון[21]; אולם רבנו תם חלק על דעה זו,[22] מטעם לא פלוג (לא חילקו חכמים בגזירתם)[23] או כי גם בבית הישראל ישנו חשש חיתון,[24] וקדמו רבנו גרשום,[25] וכך נתקבל להלכה.[17] עם זאת, יש הסוברים שניתן לסמוך על דעה זו בדיעבד.[26]
מחלוקת נוספת דומה היא לגבי בישולי עבדים ושפחות נכריים המשרתים בביתם של ישראלים. לדעת הרמב"ן,[27] מאחר שעבדים ושפחות מבשלים בעל כרחם, אין כאן חשש לקירוב הדעת. שרק בישול שנעשה מרצון טוב והתנדבות יוצר רגשי חיבה וקירוב דעת. לעומתו, רוב הראשונים[28] סוברים שלא חילקו חכמים בגזירתם, וכל בישול של נכרי אסור.
סיוג נוסף לגזירה מופיע בשו"ת מהריט"ץ[29] לפיו כאשר הנכרי מבשל בסיטונאות, שלא עבור ישראלי מסוים, לא נוצר קירוב הדעת בינו ובין הישראל שקונה לאחר מכן את התבשיל, ולא גזרו בזה חכמים. ובדומה להיתר 'פת פלטר' בגזירת פת גויים. מנגד, הברכי יוסף,[30] ואחריו רוב האחרונים, לא קיבלו היתר זה, משום שקולא זו נאמרה דווקא בפת, שהיא 'חיי נפש', אך לא ביחס לשאר בישולי גויים.
היתרים נוספים
בישול בלי כוונה כלל (כמו גוי שהדליק אש שלא למטרת בישול ולא ידע שיש שם מאכל)[31].
היתר הבורגול - בשו"ת אבקת רוכל[32] התיר הבית יוסף בשעת הדחק את הבורגול שקונים מגוים ועובר בישול ואחר כך מייבשים אותו ומוכרים כך. בעיקר בנימוק שהבישול שנעשה כבר התבטל שהרי צריך לבשל שוב.
תערובת ובליעת כלים
באיסורים אלה לא נאסרה תערובת שלהם בששים ככל האיסורים ואם התערב באוכל כשר מעט דבר שהתבשל על ידי גוי (ברוב) מותר לאכול[33].
נחלקו הראשונים האם כלים שגוי בישל בהם תבשיל נאסרים בשימוש, כמו כלים שבישלו בהם איסורים אחרים, עד שיוכשרו על ידי הגעלה. לדעת הרשב"א הכלים צריכים הגעלה, ולדעת הרא"ש אינם צריכים כיון שלא אסרו פליטת האיסור של בישולי גויים שאין בהם את טעם הגזירה. להלכה כתב בשולחן ערוך בסתם שצריך הגעלה, ויש אומרים שאין צריך. אולם מכיון שבישולי עכו"ם לא אוסרים בתערובת, בדיעבד אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר לכל הדעות, גם אם הכלי עדיין אסור. אם בושל בכלי חרס, מאחר שמדובר באיסור דרבנן ניתן להכשירם על ידי הגעלה שלש פעמים, אף על פי שבאיסורים אחרים לא ניתן להכשיר כלי חרס.[34]
בפת פלטר
ערך מורחב – פת פלטר
כאמור איסור פת עכו"ם שונה מאיסור בישולי עכו"ם. לכן לחם ומאפים מחמשת מיני דגן[35] קלים יותר בדינם משאר המאכלים. עיקר הסיבה לכך כיון שלחם הוא עיקר מזונו של האדם וגזירת איסורו לא פשטה והתקבלה כ"כ. אחד ההיתרים המיוחדים לפת עכו"ם הוא פת פלטר (אופה). לכן מעיקר הדין מותר לקנות מאפים שנאפו על ידי גוי לצורך מסחרי ולא אישי. אך לא מקילים בכך כשמצוי לחם של ישראל. היתר זה אף אם יש תערובת שאינה עיקרית בלועה במאפה כמו ביצים ושומן. אך לא כשיש ממשות של מאכל אחר (לדוגמה בורקס ממולא בבשר, שאז כיון שהבשר אסור גם המאפה נאסר)[36]
מומר ומחלל שבתות
יש שהחמירו אף בחילוני מחלל שבת בפרהסיה בכל איסורים אלו שהרי דינו כגוי לכל דבריו[37] וכן מצד הטעם שמא יאכילנו דברים אסורים[38]. אך יש פוסקים המתירים כיון שעיקר הטעם משום קירוב וחתנות והרי בתו של המומר אינה אסורה[39] ולהלכה, רבי אליעזר יהודה ולדנברג[40] התיר אם יש שם משגיח כשרות, כי אז גם אין חשש שהכניס דברים טמאים, ורבי עובדיה יוסף[41] כתב שלכתחילה ישתתף בבישול יהודי כשר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בישולי גויים, סיכום דבריו של הרב מרדכי אליהו, באתר "ישיבה"
- הרב יעקב אריאל, בישולי נוכרים בעובדת זרה, באתר "Yeshiva"
- הלכות בישולי עכו"ם, מתוך הלכות לנוסע היהודי באתר "אינפו טרוול"
- הרב יאיר וייץ, גדרי 'עולה על שולחן מלכים', באתר ישיבת הר ברכה
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ב', משנה ו'
- ^ מסקנת התלמוד בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז עמוד ב'
- ^ ראה תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז עמוד א', ד"ה והשלקות ור"ן
- ^ רש"י, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה עמוד ב', ורמב"ם.
- ^ רש"י, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח עמוד א'.
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיג יג; רמ"א שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח עמוד א'.
- ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח עמוד א', ד"ה איכא; רא"ש עבודה זרה פרק ב' סימן כ"ח; משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז, הלכות י"ד–ט"ו, ועוד. ובניגוד לדעת הרמב"ן שפסק רק כלשון הראשונה.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז, הלכה ט"ו
- ^ טורי זהב, יורה דעה קיג, א.
- ^ ריטב"א עבודה זרה לח,א
- ^ דעת חזקיה המתיר דג מליח לפירוש הרמב"ן והריטב"א במסכת עבודה זרה, דף ל"ח עמוד ב' ותורת הבית הארוך בית ג שער ז והובא בחכמת אדם כלל ס"ו סעיף ג בשם יש מתירים, אמנם דעת ר' אסי בשם לוי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח עמוד ב' (ע"פ פירוש רש"י) לאסור.
- ^ ראב"ן סימן ש"ג לענין ביצה ודג מליח, חכמת אדם סו, ד.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ג, סעיף ב'.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן קי"ג, סעיף י"ד.
- ^ בספרו תורת הבית הארוך בית ג' שער ז'.
- ^ 17.0 17.1 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ג, סעיף א'.
- ^ פרי חדש יורה דעה סי' קי"ג, סעיף קטן ג'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ג, סעיף ז' רמ"א שם. בשורש המחלוקת עומדת ההלכה הקובעת שבאיסור פת עכו"ם די בהדלקת האש; המחלוקת היא אפוא האם יש ללמוד מדין פת עכו"ם לדין בישולי גויים, או לא.
- ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת ה, נד; הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק ז, סב.
- ^ תוספות על מסכת עבודה זרה ל"ח עמוד א' בשם רבי אברהם בן דוד.
- ^ ראו שתי הדעות בתוספות עבודה זרה לח, א ד"ה אלא.
- ^ תוספות רא"ש עבודה זרה דף ל"ח עמ' א'. מרדכי ע"ז סי' תת"ל.
- ^ תוספות רבנו יהודה מבירינא עבודה זרה דף ל"ח, עמ' ב'.
- ^ כמובא בשו"ת רבנו גרשום סי' כ', ובשמו בספר האורה א', קי"א, ובכלבו ק'.
- ^ איסור והיתר הארוך מג, יג. הובא ברמ"א יורה דעה קיג, ד, בש"ך שם ס"ק ז, ובט"ז שם ס"ק ג.
- ^ שו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן רפ"ד. תשובה לרבנו יונה.
- ^ ראב"ן ש"ג, רשב"א, ריטב"א, ועוד.
- ^ שו"ת מהריט"ץ סימן קס"א.
- ^ ב'שיורי ברכה' יורה דעה סימן קי"ב סק"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח עמוד א' שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ג, סעיף ה'
- ^ סימן ל
- ^ ש"ך סימן קי"ב, ס"ק כג
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיג, טז, וש"ך שם. וראו גם דין כלים שבישלו בהם גויים באתר פניני הלכה לרב אליעזר מלמד
- ^ מאפה מקמח תירס תלוי בדברי הדרישה ופרישה ותשו' הרא"ש טור סימן קיב
- ^ תוספות, מסכת ביצה, דף ט"ז עמוד ב', ד"ה קמ"ל, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ב, סעיף ו'
- ^ חזון איש יורה דעה סימן ב ס"ק כג, על פי שו"ת הרשב"א חלק ז סימן קעט שיינו יין נסך
- ^ פתחי תשובה יורה דעה סימן קי"ג ס"ק א ובדרכי תשובה שם ס"ק ט"ו
- ^ תפארת למשה בפתחי תשובה שם
- ^ שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן מא
- ^ שו"ת יביע אומר חלק ה סימן ו
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
33837293בישולי גויים