פת עכו"ם
פַּת עַכּוּ"ם[1] (או: פת גויים, פת נכרים[2]) הוא איסור הלכתי המהווה חלק מהלכות הרחקה מגויים, לפיו לחם שנעשה מאחד מחמישה מיני דגן, שנאפה על ידי אדם שאינו יהודי אסור באכילה.
איסור פת עכו"ם דומה מאוד לאיסור בישולי עכו"ם, אולם ישנם כמה הבדלים ביניהם[3].
מקור האיסור
גזירת פת עכו"ם היא אחת מתקנותיהם של חז"ל להרחקת יהודים מגויים. הגזירה היא חלק מי"ח הגזירות שנגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. וכבר בתנ"ך מובא שדניאל שהיה נער בחצר נבוכדנצאר המלך, נהג איסור בפת גויים.[4]
הלחם משמש מרכיב בסיסי בכל סעודה ובמעמד זה נוצרים לרוב גם קשרי חברות וקרבה, לכן חששו חכמים שאכילה מפתו של הגוי תיצור קרבה בין יהודים לגויים. הקרבה היתירה בין היהודים לגויים עלולה להביא בסופו של דבר לחתונה בין יהודים לגויים וכן לעבודת אלילים[5], אולם האיסור תקף גם במקומות שבהם נראה שאין חשש של נישואין, כך, לדוגמה, גם כאשר לגוי אין בת, איתה קיימת אפשרות שיבוא היהודי להינשא.[6]
גדרי האיסור
פת עכו"ם נזכרת במשנה ברשימת האיסורים שאסורים באכילה בלבד אך אין איסור ליהנות מהם:
"ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו והפת..."
איסור פת עכו"ם הוא רק כשהפת עשויה מחמשת מיני דגן, אבל פת מקטניות אורז או דוחן אין בה איסור של פת עכו"ם. אמנם, איסור בישולי עכו"ם קיים גם בפת כזו, אם כי אחד הסייגים לאיסור בישולי עכו"ם הוא שרק דבר ש"עולה על שולחן מלכים" נאסר. כך שבדרך כלל לחמים אלו לא יאסרו, ורק תבשיל אורז ודוחן עולה - ונאסר[7].
היתרים
בימי התנאים כבר נזכרות הסתייגויות לאיסור פת עכו"ם. בתלמוד נזכר שרבי יהודה הנשיא תמה באוזני תלמידיו מדוע לאסור פת עכו"ם במצבים בהם אין חשש קרבה לגוי.[8] ולאורך הדורות מתקופת המשנה ועד לתקופת הראשונים מצאנו שינויים בהיקף האיסור בהתאם לצורך וליכולת. גדרי האיסור מפורטים בשולחן ערוך יורה דעה סימן קיב, וישנם כמה הקלות באיסור זה יותר מאיסורים אחרים:
- פת פלטר: בתלמוד בבלי מובא שיש שחשבו שרבי יהודה הנשיא התיר 'פת פלטר', כלומר פת שנאפתה בידי אופה ציבורי. הגמרא אומרת שזו טעות, אולם בהמשך דנה בדעה זו. בתלמוד ירושלמי מובאת דעה דומה, ש"עמעמו והתירו פת עכו"ם משום חיי נפש - ובלבד מן הפלטר" אולם התלמוד מסיים "ולא עבדין כן"[9].
- להלכה, בשולחן ערוך נפסק שפת בעל הבית (כלומר, פת שאפה נכרי בביתו) אסור, ואילו פת פלטר מותר כל זמן שלא מצוי פת ישראל[11], ולדעת הרמ"א מותר אפילו במקום שפת ישראל מצוי[12]. אולם במקום שלא מצוי פת כלל מלבד פת בעה"ב עכו"ם, גם בשולחן ערוך הביא שיש מי שהתיר, ורמ"א כתב שכך נוהגים להקל בזה[13].
- הדין נקבע באפיה, ולכן גוי פרטי שקנה ממאפיה, דין הקניה ממנו כקניית פת פלטר[14].
- על פי הרבנות הראשית, היתר זה הוא קולא בעת הצורך בלבד (כשיטת השולחן ערוך), לכן בארץ ישראל אין סיבה להתיר פת עכו"ם והרבנות אינה מאשרת יבוא כזה, גם אם נאפה בכשרות מוסמכת בחו"ל, שהרי בארץ ישראל יש שפע של פת ישראל.[15]
- כשישראל הדליק את האש: בתלמוד בבלי מובא שאם ישראל אפה את הפת שהגוי הכין, או הסיק את התנור, או ניער את האש תחת הפת, זה מותר[16]. שיטת הר"ן שזה מתיר רק בישולי עכו"ם אך להלכה גם פת עכו"ם ניתרת על ידי זה[17].
- בזריקה של קיסם אחד לאש, נחלקו הראשונים אם זה מתיר כמו ניפוח באש שמוזכר בגמרא, רמב"ן אסר, והרא"ש כתב ש"מוטב יהיו שוגגין", והרמב"ם כתב שזה מתיר כיון שהענין פה הוא רק להיכר כלשהו. (ושיטת הרשב"א להתיר כיון שגם הקיסם הזה עזר משהו להבעיר). ובשולחן ערוך נפסקה ההלכה כשיטת הרמב"ם[18]. ושיטת הרמ"א להתיר אפילו אם זרק קיסם לאש, ולאחר מכן הסיקו את התנור שוב ושוב במשך ימים רבים, כל זמן שלא כבה התנור למשך 24 שעות רצופות (שאז הוא התקרר לגמרי)[19].
- אורח / איבה: לעיתים התירו לאכול פת עכו"ם אם מתארח אצל מי שנוהג לאכלו, (למשל אם זו פת יפה יותר, ובירכו עליה 'המוציא'), וכן הסועד בחברת קבוצת אנשים שאוכלים פת עכו"ם, יש שהתירו לאכולת עמהם משום איבה. ואף שבשאר איסורים אין היתר כזה בשום אופן[20].
- תערובת: תערובת פת עכו"ם בפת ישראל, מותרת. ולא כמו שאר איסורים שאוסרים תערובתם עד שיעור של ביטול ברוב. אמנם אין היתר לבטל בכוונה את פת העכו"ם[21].
פת ישראל
פת שנאפתה על ידי יהודי מכונה פת ישראל. כדי שתוגדר ככזו על פי ההלכה, מספיק שיהודי ידליק את התנור שבאמצעותו אופים את הפת, יכניס את הפת לתנור או יבצע כל פעולה שתגדיל את האש כמו הכנסת קיסם לתנור (בתנור המוסק באמצעות עץ, בתנור גז מספיק שיהודי יגביר קצת את הלהבות כדי שהפת תיקרא פת ישראל). הגברת האש על ידי יהודי מועילה רק בפת פלטר שאפה נחתום נכרי, ולא בלחם ביתי של גוי.[22]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראשי תיבות של "עובדי כוכבים ומזלות", וראה בהערה הבאה.
- ^ השם המקורי הוא "פת גויים" או "פת נכרים", הנוסח שהתקבל, "פת עכו"ם, הוא פרי שינויי הצנזורה הנוצרית. האיסור חל הן על גויים עובדי עבודה זרה והן על אלו שאינם עובדי ע"ז.
- ^ הלכות פת עכו"ם מבוארות בשולחן ערוך יורה דעה קיב, והלכות בישולי עכו"ם בסימן קיג.
- ^ ספר דניאל, פרק א', פסוק ה'
- ^ שבת יז, ב ; עבודה זרה לו, ב
- ^ בפוסקים מובא כדוגמה לכך לחְמם של הכמרים שכן הכמרים האורתודוקסים והקתולים נמנעו מלהינשא. ראו רמ"א יו"ד קיב א בשם הרשב"א.
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיב א, ט"ז וש"ך שם, ונתונים אלו עלולים להשתנות עם הזמן, כל דור ומאכליו המכובדים.
- ^ עבודה זרה לה, ב:
"א"ר כהנא א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד. מכלל דאיכא מאן דשרי? - אין. דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה. אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה? מה ראו חכמים? משום חתנות?! אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה. כסבורין העם: התיר רבי הפת. ולא היא. רבי לא התיר את הפת. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר, לא כך היה מעשה. אלא אמרו: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים. אמר רבי: אין כאן פלטר? כסבורין העם לומר פלטר עובד כוכבים. והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. א"ר חלבו: אפילו למ"ד פלטר עובד כוכבים, לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל. אבל במקום דאיכא פלטר ישראל - לא. ורבי יוחנן אמר: אפי' למ"ד פלטר עובד כוכבים, ה"מ בשדה. אבל בעיר - לא, משום חתנות. איבו הוה מנכית (-נושך) ואכיל פת אבי מצרי אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק לא תשתעו (-אל תדברו) (בהדיה דאיבו), דקאכיל לחמא דארמאי" - ^ ירושלמי שבת דף י א
- ^ הטור מבין מדבריו שגם פת בעה"ב התירו, בית יוסף כתב שרק פת פלטר
- ^ ואפילו כשפת הפלטר הגוי יפה יותר מפת ישראל מותר, שולחן ערוך יורה דעה קיב ה
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ב, סעיף ד'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ב, סעיף ח'
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיב ז
- ^ מתוך: מדיניות הרבנות הראשית במוצרי חלב נוכרי/הרב אליהו בקשי דורון
- ^ עבודה זרה לח ב
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיב ט
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיב ט
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיב י
- ^ ראו פרטי ההלכות בסעיף יג וסעיף טו ובנושאי הכלים שם.
- ^ שולחן ערוך יורה דעה קיב יד
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קי"ב, סעיף י'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
