המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: הסכסוך האיטלקי-אתיופי | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 17 בספטמבר 1895 – 1 במרץ 1896 (23 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה אחרי | המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה | |||||||||||||||||
| מקום | תיגראי, האימפריה האתיופית | |||||||||||||||||
| עילה | כיבוש שטחים אתיופיים על ידי האיטלקים שמפרה את הסכם אוצ'ילי | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אתיופי מוחץ וחתימת אמנת אדיס אבבה | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | חזרה לקו הגבול שנקבע באוצ'ילי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
_crowned.svg){kind=small}
מלחמת איטליה-אתיופיה הראשונה (באיטלקית: Prima Guerra Italo-Etiopica) התחוללה בין ממלכת איטליה לבין האימפריה האתיופית בין ה-17 בספטמבר 1895 ל-1 במרץ 1896. ניסיונה של איטליה להשליט את מרותה על אתיופיה ולהופכה למדינת חסות במסגרת המירוץ לאפריקה נכשלה כישלון חרוץ ומהווה דוגמה יוצאת דופן להתנגדות מוצלחת לפלישה קולוניאלית אירופית מצד מדינה אפריקנית.
רקע
ב-25 במרץ 1889, לאחר מותו של יוהנס הרביעי בקרב מטמה, הכריז על עצמו שליט שאווה, מנליק השני כקיסר אתיופיה (שהייתה מוכרת באירופה כאביסיניה). פחות מחודש לאחר מכן, העביר מנליק את השליטה במחוזות שלחוף הים האדום (בימינו אריתריאה) לידי האיטלקים, בתמורה להכרתם בשלטונו על אתיופיה ולסיוע צבאי וכלכלי. מנליק ביקש לאחד את אתיופיה בהתאם למדיניותו של תוודרוס השני ושאף גם הוא להפוך את אתיופיה למדינה מודרנית ובעלת שלטון מרכזי חזק.
הסכם אוצ'ילי שנחתם בין הצדדים, היה שונה בגרסתו בשפה האיטלקית לעומת האמהרית. על פי סעיף 17 בהסכם בגרסתו בשפה האיטלקית, הפכה אתיופיה למעשה למדינת חסות של איטליה, בעוד שבגרסה בשפה האמהרית נכתב שאתיופיה תקיים את קשרי החוץ שלה דרך איטליה רק מתוך בחירה[2]. דיפלומטים איטלקיים טענו שבטקסט המקורי נכלל סעיף זה גם בשפה האמהרית וכי מנליק חתם ביודעין על חוזה שעבר שינויים.
בשל סירובה של אתיופיה לקיים את סעיפי החוזה בגרסתו האיטלקית, הוחלט בממשלת איטליה על פתרון צבאי כדי לכפות את קיומו. האיטלקים קיוו שעליונותם הטקטית והטכנולוגית והמחלוקות הפנימיות בקרב האתיופים יפצו על נחיתותם המספרית.
פריצת המלחמה וקרבות ראשונים
בפברואר 1893, לאחר שהבטיח את שליטתו באתיופיה, התכחש מנליק להסכם עם האיטלקים[3]. בתגובה הגבירו האיטלקים את הלחץ על ממלכתו במגוון דרכים, ביניהם סיפוח שטחים קטנים הסמוכים לגבול אריתריאה, ולבסוף פתחו במערכה צבאית מעבר לנהר מארב (Mareb River) ולתוך תיגראי הסמוכה לאריתריאה בדצמבר 1894. האיטלקים ציפו כי מנהיגים שלא היו מרוצים מעלייתו של מנליק לשלטון כגון תקלה היימנות, מנגשה יוהנס וכמו כן סולטנות אוסה יעברו לצידם. למעשה, הטיגראים והאמהרים התייצבו לצידו של מנליק במפגן של לאומניות ורגשות אנטי-איטלקיים, בעוד אחרים בעלי נאמנות מפוקפקת (לדוגמה, סולטנות אוסה) היו תחת השגחה צמודה מצד חילות מצב אימפריאליים.
מנליק הקדיש את ארבע השנים שעברו מאז חתימת החוזה כדי להתאושש ממשבר כלכלי וממגפות שהכו בבעלי החיים ובתושבי המדינה ולהקים מאגר של כלי נשק מודרניים ותחמושת שנרכשו מהבריטים, מהצרפתים ומהאיטלקים עצמם וזאת בשל נטייתם של הכוחות הקולוניאלים האירופיים לאזן את שאיפות ההתפשטות אלה של אלה. כמו כן, הרחיבו כוחותיו של מנליק את גבולה הדרומי-מזרחי של אתיופיה באזור אוגדן[4].
בדצמבר 1894 החל מרד כנגד האיטלקים באקלה גוזאי בהנהגתו של בהאטה אגוס (Bahta Hagos), אשר נתמך על ידי מנגשה יוהנס. כוחות איטלקיים מצבאו של גנרל אורסטה ברטיארי בפיקודו של מייג'ור פייטרו טוסלי דיכאו את המרד והרגו את אגוס. לאחר מכן כבשו האיטלקים את בירת תיגראי, עדווה. ברטיארי ציפה כי מנגשה יוהנס ינסה לפלוש לאריתריאה, ופגש אותו בקרב קואטיט בינואר 1895. האיטלקים המנצחים זינבו באתיופים הנסוגים, תוך שהם לוכדים כלי נשק ומסמכים חשובים, המוכיחים את קשריו של מנגשה יוהנס עם מנליק. הניצחון בקרב, יחד עם ניצחונות קודמים על הסודנים המהדים, הוביל את האיטלקים להמעיט בקשיים הצפויים להם במלחמה נגד מנליק. בנקודה זו, פנה הקיסר מנליק לצרפת וביקש לכרות עימה ברית. התגובה הצרפתית הייתה לנטוש את מנליק ולחתום עם איטליה על חוזה בארדו, שהבטיח את שליטת הצרפתים על תוניסיה. לאחר שבודד בזירה הדיפלומטית, הכריז מנליק על גיוס בני שאווה והתכנסות צבאו בוור אילו (Were Ilu), עיירה במרכז-צפון אתיופיה.
בת-ברית מפתיעה למנליק הייתה האימפריה הרוסית: משלחת דיפלומטית, שכללה נסיכים אתיופיים ואת הבישופ האישי של מנליק, הגיעה לסנט פטרסבורג ביוני 1895 והצליחה להשיג סיוע רוסי של כחמישים יועצים ומתנדבים.
העימות הבא התחולל באמבה אלגי ב-8 בדצמבר 1895[5], כאשר כוחות אתיופיים השמידו כוח איטלקי שהיה מחופר במבצר טבעי (אמב) והביאו לנסיגת מרבית הכוחות האיטלקיים בחזרה לאריתריאה. הכוח הנותר בפיקודו של גנרל ג'וזפה ארימונדי הגיע למבצר איטלקי שבנייתו לא הושלמה במקלה. ארימונדי השאיר במקום חיל מצב קטן של 1,500 אסקרי (אריתראים בשירות האיטלקים) וכ-200 איטלקים ולקח עמו את מרבית הכוח לאדגיראט (Adigrat), בצפון תיגראי, שם התרכז הצבא האיטלקי בפיקודו של ברטיארי.
הכוחות האתיופיים הראשונים, בפיקודו של ראס מקונן, הגיעו למקלה ב-18 בדצמבר והקיפו את המבצר, אך לא תקפו לאחר שהמפקד האיטלקי במקום הבטיח לנהל משא ומתן על כניעה. בימים הראשונים של ינואר נכנס מנליק בליויית כוחות צבא גדולים לטיגראי ובמשך חמישה-עשר יום צר על מקלה תוך ניסיונות כושלים לפרוץ אליה. לבסוף נכנעו המגינים, באישור המפקדה הראשית, ומנליק אפשר להם לעזוב עם נשקם ולהצטרף לצבאו של ברטיארי. מנליק אף הגדיל לעשות, וסיפק לאיטלקים בהמות משא וליווי. בעוד כמה היסטוריונים פירשו את הפעולה הנדיבה ברצונו של מנליק לנסות ולהגיע לסיום המלחמה בדרכי שלום, ההיסטוריון הרולד מרקוס מדגיש שהליווי שסיפק מנליק לאיטלקים נתן לו יתרון טקטי בכך שהצליח להתבסס בהוזיאן (Hawzien), הסמוכה לעדווה, היכן שמעברי ההרים לא נשמרו על ידי ביצורים איטלקיים.
ברטיארי, שהיה בנחיתות מספרית מכרעת, סירב ליצור מגע, בידיעה שחוסר תמיכה לוגיסטית יקשה על מנליק להחזיק כוח צבאי גדול בתנאי שדה לאורך זמן, אך ממשלת איטליה בראשות פרנצ'סקו קריספי לא הייתה מוכנה להשפלה בידי לא-אירופאיים. ראש הממשלה הורה מפורשות לברטיארי לצאת לקרב ולמעשה הקל מאד על צבאו של מנליק שכבר סבל מקשיי אספקה[6].
קרב עדווה
התוצאה הייתה קרב עדווה, שנערך ב-1 במרץ 1896. כמעט מחצית מהכוחות האיטלקיים במזרח אפריקה היו מרוכזים במקום ולחמו בכוחות האתיופיים, שהנחילו להם תבוסה מוחצת. הקרב עצמו נערך באזור הררי צפונית לעיירה עדווה. הצבא האיטלקי מנה ארבע חטיבות, שכללו 19,212 חיילים (8,463 מתוכם איטלקים ו-10,749 אסקרי)[6] ו-56 תותחים[7]. בקרב עצמו נטלו חלק כ-14,500 חיילים איטלקיים מול כ-100,000 חיילים אתיופיים.
ברטיארי תכנן להפתיע את הכוח האתיופי הגדול במתקפת בוקר בעוד חיילי האויב ישנים, אך לא היו מודע למנהג האתיופי לקיים מיסה של הכנסייה האורתודוקסית המקומית בכל יום ראשון בשעת בוקר מוקדמת. כתוצאה מכך, לא הופתעו האתיופים מההתקדמות האיטלקית, ויצאו במהירות לקדם את פניהם[6].
על אף שהניצחון האתיופי הושג בראש ובראשונה בשל עליונות מספרית, הוכיח הצבא האתיופי במהלך הקרב גם יכולת להוציא אל הפועל את התוכנית האסטרטגית של הפיקוד האתיופי בראשות מנליק. הצבא האתיופי סבל ממספר בעיות עיקריות: הראשונה הייתה איכותם של כלי הנשק הרוסיים שסופקו לו, אשר חובלו על ידי הבריטים והאיטלקים בעת העברתם לאתיופיה דרך השטחים שבשליטתם. בעיה נוספת הייתה קשורה למבנה הפיאודלי של הצבא האתיופי, שהורכב מיחידות מיליציה של איכרים, ולכן היה קשה לשליטה. היועצים הצבאיים הרוסיים יעצו למנליק לחתור להגיע לטווח מגע עם הצבא האיטלקי ולסגור במהירות את המרחק בין שני הצבאות, כדי לצמצם את הפערים באיכות כלי הנשק, בארגון וברמת האימון של החיילים ולא לאפשר לאיטלקים להפעיל ביעילות את הארטילריה שברשותם. בהתאם לזאת תקפו חייליו של מנליק את האיטלקים במספר גלי הסתערות עד שהכריעו אותם.
האיטלקים איבדו כ-4,000 הרוגים, 1,428 פצועים ו-1,800 שבויים. בנוסף, כ-2,000 אסקרי אריתריאים נהרגו או נשבו. האתיופים איבדו בין 4,000 ל-7,000 הרוגים וכ-10,000 פצועים. היחס לשבויים האיטלקים היה סביר ביחס לנסיבות, אך האסקרי שנשבו נחשבו כבוגדים בעיני האתיופים, ולכן הם כרתו את ידם הימנית ואת כף רגלם השמאלית.
סיום המלחמה והשלכותיה
מנליק נסוג בצורה מסודרת לבירתו, אדיס אבבה, שם המתין להשפעת ניצחונו על איטליה. רמת האבידות שספגו האיטלקים בקרב עדווה הייתה גבוהה יותר מכל קרב בהשתתפות מדינה אירופאית במאה ה-19. מהומות פרצו בכמה ערים באיטליה ובתוך שבועיים התמוטטה ממשלתו של קריספי כאשר בקרב האיטלקים חלה התפכחות מ"הרפתקאות מדיניות החוץ". ברטיארי הואשם בפני בית דין צבאי באסמרה כאחראי לכישלון, זוכה אך הודח מפיקוד.
מנליק חתם עם האיטלקים על אמנת אדיס אבבה ב-26 באוקטובר 1896, שהתווה את הגבול עם אריתריאה והכריח את איטליה להכיר בעצמאותה של אתיופיה. בתחילת 1897 הגיעו לאדיס אבבה משלחות מצרפת (20 במרץ) ומבריטניה (14 במאי), ששטחי מושבות שלהן גבלו באתיופיה, כדי לכרות הסכמים משלהם עם הכוח העולה החדש ולהכיר גם הם בעצמאותו[8].
לקריאה נוספת
- Harold G. Marcus. A history of Ethiopia. University of California Press, 2002. מסת"ב 0520224795.
- Thomas Pakenham. The Scramble for Africa: White Man's Conquest of the Dark Continent from 1876-1912. Avon Books, 1992. מסת"ב 0380719991.
