היסטוריה של אתיופיה
ההיסטוריה של אתיופיה משתרעת החל מהפרהיסטוריה וההתיישבות האנושית באתיופיה וכלה ברפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה.
התקופה הקדומה
אתיופיה הפרהיסטורית
ערך מורחב – אתיופיה הפרהיסטורית
ההתיישבות באתיופיה היא עתיקה מאוד. ראיות להתיישבות זו נמצאו ברמה האתיופית, בעיקר מאובנים של אבות האנושות אשר התגלו במדינה זו ותוארכו לעת העתיקה. השפה הראשונה שהגיעה לאתיופיה, ככל הנראה לאחר האלף ה-14 לפנה"ס הייתה כנראה ממשפחת האומוטיות(אנ'). דוברי האומוטיות היגרו דרומה לתוך הרמות הדרום-מערביות והמרכזיות של אתיופיה, ולאחר-מכן היגרו גם דוברי השפות כושיות, שהתיישבו בשטחים בקרן אפריקה, כולל הרמות הצפוניות של אתיופיה. משפחת השפות האחרונה להגיע הייתה השמית.
שתי הקבוצות הכושית והאומוטיות אספו במשך אלפי שנים דשאים וצמחים אחרים לפני שהם התבייתו. לפי ניתוחים ארכאולוגיים ובלשניים, החקלאות התבססה וגידלה דגן באזורים יותר יבשים. קבוצות אלו התיישבו גם בחלקים מהרמות הצפוניות מכוסי עשב שיושבו על ידם מאות רבות של שנים לפני התקופה הנוצרית. דשאים בני המקום כמו טאף הפכו לשימוש ביתי יותר מאוחר, שעורה וחיטה הגיעו מהמזרח התיכון. כל העמים המוקדמים האלה החזיקו גם בעלי חיים מבויתים, שכללו בקר, כבשים, עזים, וחמורים. לכן, מסוף התקופה הקדם היסטורית, הוקמו תבניות חקלאיות של פרנסה המאפיינות את האזור עד ימינו.
במשך האלף ה-1 לפנה"ס, קבוצות דוברות שפות שמיות התחילו לעבור את ים סוף מדרום חצי האי ערב דרך החוף ובקרבת מקום הרמות. המהגרים האלה הביאו איתם את שפתם (סבאית ואולי גם שפות נוספות), מערכת הכתב שלהם (כתב דרום-ערבי) ואדריכלות אבן עצומה. כור ההיתוך של המהגרים החדשים עם התושבים בני המקום ייצרו תרבות הידועה בשם פרוטו-אקסום. הגורמים שהניעו את ההתנחלות הזאת אינם ידועים. עיר הנמל אדאליס, ליד מאסאווה המודרנית שבאריתריאה, הייתה הנמל האזורי העיקרי וקרוב לוודאי הכניסה העיקרית לפנים הארץ להגעת מהגרים חדשים מדרום מערב ערב.
ממלכת שבא
שְׁבָא (אמהרית: ሳባ, תיגרינית: ሳባ, ערבית: سبأ) הייתה ממלכה אשר מוזכרת בתנ"ך ובקוראן. המיקום המדויק של הממלכה נע בין דרום-ערב לקרן אפריקה. המחקר המודרני אימץ ברובו את המסקנה שהממלכה היא ממלכת סבא אשר הייתה בתימן. במאות ה 7–8 לפני הספירה התפרסה הממלכה השבאית אל מעבר לגבולות תימן, בין היתר אל צפון אתיופיה. מלכת שבא המקראית מתוארכת למאה ה-10 לפני הספירה, עת הייתה הממלכה השבאית ממוקמת רק בתימן.
המסורת האתיופית מספרת שלממלכת שבא היה שם נוסף "ממלכת יקטן". על פי זה המסורת מציינת שהממלכה הוקמה ב-1978 לפנה"ס ושושלת המלכים שלה נקראה השושלת האגעזית, שושלת מלכים שמקורה בשבט האגעזי ("אגעזי" - "דוברי געז" − אגעזיאן) שושלת זו שלטה עד לשנת 975 לפנה"ס שנת המלכתו של מנליק הראשון והקמת קיסרות אקסום.
כמו שכניה, גם סבא הייתה ממלכה חשובה בתחום המסחר של אותה התקופה וייצאה תבלינים רבים בייחוד לבונה ומור.
דת הממלכה הייתה פוליתאיסטית. בין הממצאים הארכאולוגיים שהותירה אחריה סבא יש כתובות רבות בכתב דרום ערבי, בהן תבליטים באבן בכתב המונומנטלי "מוסנד", ומסמכים יומיומיים חרוטים בעץ בכתב הנטוי "זבור".
ממלכת דעמת
| מלכי דעמת |
| שליטים ידועים |
| וערן חיוט |
| רדעם |
| רבח |
| למן |
דעמת (באלפבית דרום ערבי: 
) הייתה ממלכה באזור אריתריאה וצפון אתיופיה שהתקיימה בין המאות ה-8 וה-7 לפני הספירה. קיימים כתבים מועטים על ממלכה זו, ונעשו מעט עבודות ארכאולוגיות אודותיה. כתוצאה מכך, לא ידוע אם דעמת הייתה קיימת כציוויליזציה לפני קיסרות אקסום או שהתפתחה לממלכת אקסום או אחת מהמדינות הקטנות בתקופה הפורוטו-אקסומית שהתפתחו לממלכת אקסום
בירת הממלכה הייתה העיר יחא. ממלכה זו פיתחה מערך השקיה, שימוש במחרשות, גידלה דוחן, וייצרה מוצרי ברזל ונשק.
רוב ההיסטוריונים המודרניים רואים בציוויליזציה זו כבת המקום (ילידית), למרות ההגמוניה של ממלכת סבא בים האדום. עם זאת, היסטוריונים אחרים רואים את דעמת כתערובת של "תרבות עילית" של ממלכת סבא והתרבות הילידית. התומכים במוצא הילידי של דעמת מצביעים על כך כי שפת הגעז, השפה השמית העתיקה אשר דוברה בצפונה של אתיופיה ובאריתריאה, לא הובאה מממלכת סבא אלא התפתחה באזור דובר שפה שמית משנת 2000 לפנה"ס בקירוב. לפי ממצאיהם, השפעת ממלכת סבא הייתה מועטה ומוגבלת למספר אזורים, ונעלמה לאחר עשורים בודדים. ייתכן שממלכת סבא הקימה מושבה צבאית או מסחרית שהייתה בעלת ברית עם ממלכת דעמת או ממלכה פרוטו-אקסומית אחרת.
קיסרות אקסום
- ערך מורחב – קיסרות אקסום
קיסרות אקסום הייתה ישות מדינית וכלכלית חשובה בצפון-מזרחה של אפריקה, בשטחי אתיופיה ואריתריאה של ימינו, שהתפתחה מהתקופה הפרוטו-אקסומית. הוקמה במאה ה-1 לפני הספירה ושיאה היה באותה מאה. ממלכת אקסום הוקמה כממלכה קטנה, שמרכזה בעיר אקסום (המצויה בצפון שטח אתיופיה המודרנית) ולאחר מכן נהפכה לאימפריה וקיסרות באופן רשמי לאחר שהמלך סאמבראוטאס שינה את תואר שליטי אקסום מ"מלך" ל"קיסר".
אקסום הממוקמת בצפונה של אתיופיה ובאריתריאה, חלשה על סחר עשיר בין האוקיינוס ההודי לים התיכון. אקסום מוזכרת בספר "השיוט בים האריתריאי", מהמאה הראשונה לספירה, כמקום חשוב לסחר של שנהב.
על פי "השיוט בים האריתראי", שליטה של אקסום היה זוסקלאס, ששלט מאקסום על שתי ערי נמל חשובות: אדוליס (ליד מאסאווה של היום) וארסינוי (אסאב של היום). בספר מוזכר שבממלכה הייתה ספרות יוונית ענפה.
במאה ה-3, אקסום החלה להתערב בעניינים הפנימים של ממלכות בדרום חצי האי ערב, ושלטה לסירוגין באזור תיהמה במערב ערב הסעודית של היום ובאזורים אחרים.
בסוף המאה ה-3 אקסום החלה להטביע מטבעות משלה ונזכרה, על ידי הנביא מאני, כאחת מארבע המעצמות של התקופה, לצד פרס, רומא וסין. הממלכה קיבלה את הנצרות בין השנים 325–328 תחת שלטונו של הקיסר אזנה והייתה המדינה הראשונה שהשתמשה בצלב על מטבעותיה. בשיאה שלטה אקסום על צפון אתיופיה, אריתריאה, צפון סודאן, דרום מצרים, ג'יבוטי, תימן ודרום ערב הסעודית, שטחה הסתכם בכ-1.25 מיליון קמ"ר.
אקסום הייתה בעלת בריתה של האימפריה הביזנטית כנגד האימפריה הפרסית ושקעה מסיבות בלתי ברורות, שאת חלקן ניתן לייחס להתפשטות האסלאם, התמעטות הסחר באזורה ומיתון בשוקי אלכסנדריה, ביזנטיון ודרום אירופה.
אחרי תקופת זוהר שנייה בתחילת המאה ה-6, החלה הממלכה לשקוע שוב, והתמוטטה סופית לאחר פלישת כוחות יהודית המלכה במאה ה-10.
ימי הביניים
תקופת החושך
- ערך מורחב – תקופת החושך האתיופית
תקופת החושך האתיופית היא תקופה בה חדר האסלאם למזרח אפריקה ולאתיופיה. מהלך זה הביא להתפשטותה של ממלכת אקסום דרומה ולוויתור על השטחים הכבושים בצפון שנכבשו על ידי המוסלמים.
עלייתו של האסלאם בחצי האי ערב הייתה בעלת השפעה משמעותית על ממלכת אקסום במשך המאות השביעית והשמינית. עד מותו של הנביא מוחמד היה חצי האי הערבי יחד עם כל חופו המזרחי של ים סוף תחת השפעתה של הדת החדשה. המוסלמים החלו בכיבושים נרחבים, בהם האימפריה הסאסאנית ורוב המדינות הגרורות של הביזנטיים.
חרף התפשטותו של האסלאם על ידי כיבושים במקומות אחרים, יחסי המדינה האסלאמית עם אקסום היו בתחילה ידידותיים. לפי מסורת איסלאמית, כמה מידידי משפחתו של מוחמד וכמה מבין מהמומרים הראשונים שלו מצאו מקלט באקסום קודם עלית הנביא. כתוצאה מכך ניצלה אקסום מהג'יהאד. הערבים גם התייחסו לאקסום כממלכה בעלת כוח שווה לאימפריה המוסלמית, לאימפריה הביזנטית ולסין וכאחת מהמעצמות הגדולות של העולם. הסחר בים סוף בין המוסלמים לאקסום המשיך אך דעך עם השנים.
בהמשך התפתחו בעיות בין אקסום והכוח הערבי החדש. התפשטות האסלאם במצרים והלבנט הביאה להתרופפות יחסיה של אקסום עם הכוח הנוצרי העיקרי - האימפריה הביזנטית. אף על פי שבמצרים המשיך מגע עם כנסיות נוצריות, המשיך הכיבוש המוסלמי ובודד את הכנסייה באקסום. הפטריארך סיפק לה רק תקשורת מוגבלת עם הכנסייה הקופטית במצרים. ההתרחבות האסלאמית איימה על אקסום. ים סוף והאוקיינוס ההודי שבעבר נשלטו על ידי האימפריה הביזנטינית, אקסום וממלכת פרס, עברו לאט לאט לשליטת הערבים המוסלמיים אשר הפיצו את אמונתם באמצעות פעילויות מסחריות.
בהמשך איבדה אקסום את דרכי המסחר הימיות שלה. אחרי אמצע המאה ה-7 הדרדרו היחסים עד למצב של מלחמה בין אקסום למוסלמים. מצב זה הוביל לבסוף לכיבוש הערבי של איי דחלק. בתחילת המאה ה-8 תקפו המוסלמים באדאליס את הצי של אקסום. כמו כן כבשו המוסלמים את סאוואקין ואילצו את אנשי הבאג'ה שבאותו אזור, להתאסלם.
מאמצע המאה ה-9 התפשט האסלאם לחוף הדרומי של מפרץ עדן ולחוף סומליה במזרח אפריקה. האסלאם התבסס במקום וכן בכל מזרח הרמות המרכזיות. במקום הוקמה סולטנות מוסלמית - יפאט עד תחילת המאה ה-12 והייתה איסלמיזציה של העמים הכושים באזור. תהליך ההתאסלמות של עמים אלו - בדרומה ודרום מזרחה של הרמה האתיופית, שלפני כן האמינו בדתות מקומיות, נוצר בדרך כלל על ידי מאמציהם המיסיונרים של הסוחרים הערביים. אוכלוסייה זו הפכה מוסלמית ובסופו של דבר נלחמה כנגד חבש הנוצרית על השליטה בקרן אפריקה.
תגובת אקסום
בתגובה להתרחבות האסלאמית בתחומו של ים סוף והפסד רשת הדרכים המסחריות בים, הסבה ממלכת אקסום את תשומת לבה ליישוב הרמות הצפוניות של אתיופיה. קרוב לוודאי שתהליך זה של ההתרחבות החל מאז שהמהגרים הראשונים מדרום מערב ערב היגרו לרמות. אך ההתרחבות קיבלה דחף חדש עם נפילתה של אקסום ותלות באמצעים אפריקניים בלבד. באמצע המאה ה-7 ננטשה בירתה הישנה של אקסום. מקום זה שימש אחרי כן כמקום פולחן דתי וכמקום הכתרת הקיסרים על מנת להראות את המשכיות המלכים מימי אקסום. אקסום החלה להשפיע באופן פוליטי, תרבותי ודתי על דרומה של תיגראי ועל מחוזותיהם של האגאוו כמו לסתה, וג, אנגות, ולבסוף שלטה על אזור אמהרה - וואלו של היום.
ההתרחבות דרומה המשיכה עד למאה ה-20. הטכניקה המועדפת להתרחבות כללה הקמת מושבות צבאיות ששירתו כמרכז תרבותי של אקסום והפצת הנצרות בקרב אוכלוסיית האגאווים. מושבות צבאיות הוקמו גם באזורים רחוקים כמו באזורם של הסידאמים שנמצאים ברמות המרכזיות. מתנחלים אלו היו דוברי שפות שמיות כמו הארגובים, גורגים, והררים, על אף שהתנחלות עצמאית של דוברי שמית החלה גם מדרום מערב ערב. במשך המאות הבאות התפשטה הנצרות באזור שאווה והופיעו בה האמהרים שמיים.
תור הזהב
- ערך מורחב – תור הזהב של אתיופיה
אף על פי שקיסרי שושלת הזאגווה דגלו בהגנת הנצרות ובהישגים האומנותיים שלהם הייתה אי שביעות רצון כללית של העם מהמלכים בלסתה ובמיוחד במה שהם היום אריתריאה ותיגראי. האמהרים לעומת זאת, היו קבוצה חזקה וצברו כוח יותר ויותר וישבו באזור שמדרום לאזורים שנשלטו על ידי הזאגווה והתרכזו בעיקר באזור אדאפה. ב-1270, אציל אמהרי בשם יקונו אמלק הדיח את שליט הזאגווה האחרון והכריז על עצמו כקיסר. ההנחה שלו הייתה שרוב הכוח כעת היה בדרומה של הארץ ואתיופיה כעת מוכרזת בתור "ממלכה הנוצרית של אתיופיה" ונכנסה לתקופה של קשר מוגדל עם הלבנט, המזרח התיכון, ואירופה.
השושלת החדשה שיקונו אמלק ייסד ידועה בשם "השושלת הסולומונית", שושלת שטענה שמוצאה מהשושלת האקסומית ולכן צאצאי מנליק הוא בנם של מלכת שבא ושלמה המלך. הופעת השושלת נכרכה באתוס הסולומוני-ישראלי-נוצרי כאידיולוגיה של מימסד הקיסרות האתיופית, שלפיו השליטים הנוצרים של אתיופיה הם "בני ישראל האמיתיים"("דקיקה אסראל") . ההמלכה של יקונו אמלק נראתה כלגיטימית ולכן נקראה "חזרת השושלת הסולומונית", על אף שהאמהרים הם אלו ששלטו, וכל המלכים האתיופיים שבאו לאחר-מכן טענו למוצא סולומוני, וכיאה לצאצאי שלמה דרשו ציות מוחלט מנתיניהם.
תחת שלטונו של יקונו אמלק, המחוזות המרכזים של הממלכה היו תיגראי הצפוני אמהרה המרכזי ושאווה הדרומי והיוו את הלב והמרכז הפוליטי גיאוגראפי של הממלכה הנוצרית. המלך החדש החל לגבש שליטה ברמות הצפוניות ולהרוס את המדינות המוסלמיות המקומיות כמו כן את עובדי האלילים שבאזור. הוא נהנה בעיקר מההצלחה הכי גדולה שלו כנגד סולטנות יפאט, ממלכה הממוקמת דרומית מזרחית לאמהרה שאימה על הדרכים המסחריות בין העיר זילע והרמות המרכזיות.
עקב מותו של יקונו אמלק ב-1285, בנו יאגבה ציון ירש אותו והומלך למלך החדש. שלטונו ייצג בעיקר מאבקים קבועים בין ילדיו של יאגבה ציון לבין נכדיו האחרים של יקונו אמלק, בסביבות שנת 1300 כל הזכרים צאצאיו של יקונו אמלק להוציא בניו של יאגבה ציון נכלאו בפסגת הר שהגישה אליו הייתה קשה אזור זה נשמר על ידי חיילים הנאמנים למלך. כאשר המלך מת, כל בניו הוכנסו גם למעצר להוציא יורשו. שיטה זו נמשך עד שבית הסוהר המלכותי הושמד בתחילת המאה ה-16.
נכדו של יקונו אמלק, עמדה ציון, השיג שליטה על כל המחוזות הנוצריים של הממלכה וגם על ידי התפשטות לאזורים הסמוכים של שאווה, גוג'ם, ודמות ולתוך המחוזות של האגאווים בתחומה של אגם טאנה. הוא הקדיש גם הרבה תשומת לב לקמפיינים צבאיים כנגד המדינות המוסלמיות במזרחה ובדרום מזרחה של אמהרה, כמו סולטנות יפאט, שאיימו על הממלכה הנוצרית, וכנגד ההאדיה והסידמאים בדרום מערב שאווה. הניצחונות האלה נתנו לו שליטה ברמות המרכזיות ושיפרו את הסחר עם המדינות סביב ים סוף והאוקיינוס ההודי. כיבושים אלו עזרו להתפשטות הנצרות ברמות הדרומיות.
בתחילת המאה ה-13, אחת הבעיות הראשיות של הממלכה הנוצרית, שנשלטה על ידי האמהרים הייתה האיום המוסלמי. כל מזרח קרן אפריקה וממערב לרמת אתיופיה היו מוסלמים ולמעשה הקיפו את אתיופיה כמה מהעמים האלוי הקימו סולטאנויות עצמאיות משלהם כמו יפאט שהייתה ממוקמת בגבעות שוואה הצפון מזרחיות, וריכוז מוסלמי בעיר הרר. בעמקים דרך ים סוף היה שני עמים מוסלמים משמעותיים הסומלים והעפרים. יפאט הציג את האיום העקרי לממלכה הנוצרית, אך לבסוף הובסה על ידי עמדה ציון באמצע המאה ה-14 לאחר סכסוך מתמשך. במשך הסכסוך הזה, יפאט נתמכה על ידי אפוטרופוס מוסלמי, אך בדרך כלל העמים המוסלמים הקימו מדינות קטנות ולא משמעותיות. רבים מהם היו דוברי שפה כושית, שלא כמו דוברי השמית של הרר.
| הקיסר | שנות שלטון | ||
|---|---|---|---|
תקופת ההתגבשות
| |||
| יקונו אמלק | 1270 – 1285 | ||
| יאגבה ציון | 1285 – 1294 | ||
| סאנפה אראד הרביעי | 1294 – 1295 | ||
| האזבה אסגאד | 1295 – 1296 | ||
| קאדמה אסגאד | 1296 – 1297 | ||
| ג'ין אסגאד | 1297 – 1298 | ||
| סאבה אסגאד | 1298–1299 | ||
| וואדאם ערד | 1299–1314 | ||
תקופת הזוהר
| |||
| עמדה ציון הראשון | 1314–1344 | ||
| ניואיה קראסטוס | 1344–1372 | ||
| ניואיה מאריאם | 1372–1382 | ||
| דווית הראשון | 1382–1413 | ||
| תוודרוס הראשון הראשון | 1413–1414 | ||
| יסחק הראשון | 1414–1429 | ||
| אנדראיאס | 1429–1430 | ||
| תקלה מאריאם | 1430–1433 | ||
| סארוו ייאסוס | |||
| עמדה ייאסוס | 1433–1434 | ||
| זרע יעקב | 1434–1468 | ||
תקופת השקיעה
| |||
| באדה מאריאם הראשון | 1468–1478 | ||
| אסקאנדאר | 1478–1494 | ||
| עמדה ציון השני | |||
| נהאוד | 1494–1508 | ||
על אף נטייתם לאי אחדות, הכוחות המוסלמיים המשיכו להציג איומים לסירוגין על הממלכה הנוצרית. בסוף המאה ה-14, צאצאים של המשפחה השולטת של יפאט זזה מזרח לתחום בסביבות העיר הרר וחיזק מחדש את סולטנות אדאל שהפכה לישות המוסלמית החזקה ביותר בקרן אפריקה. אדאל בסופו של דבר שלטה על דרכי הסחר בין הרמות לזילע, ולכן הציגה איום אסטרטגי על אתיופיה.
אף על פי שהמדינה הנוצרית לא יכלה להטיל את ההגמוניה שלה על המדינות האסלאמיות האזוריות, היא הייתה מספיקה חזקה לעמוד כנגד הפלישות במאה ה-14.
לבסוף זרע יעקב אחד מהקיסרים אתיופיים הגדולים. השיג הישגיים צבאיים שכללו ניצחון מכריע בשנת 1445 על סולטנות אדאל ובעלי בריתה המוסלמיים, שהייתה במשך שתי מאות המקור של ההתנגדות הקבועה להגמוניה הנוצרית ברמה. זרע יעקב חיפש גם שליטה מלאה על הממלכה באופן של ביזורה של המערכת המנהלית. כמה מהישגיו המוצלחים מאוד הראויים לציון היה בעניינים כנסייתיים, היכן שהוא ארגון מחדש את הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, טיפח גם סכסוך בין מאמיני הנצרות ללא נוצרים.
בתחילת המאה ה-14, הכוח של הקיסר היה נראה כבלתי-מוגבל, אבל למעשה זה היה לעיתים קרובות במידה רבה פחות מזה. האחדות של המדינה תלתה ביכולת הקיסר לשלוט במושלים המקומיים של האזורים השונים, בדרך כלל, בית המשפט לא הפריע עם השליטים האלה אם הנאמנות המוצגת האחרונה דרך האוסף וכניעה של מס מלכותי ודרך התרומה של גברים מחומשים שהיו צריכים למלחמות הקיסר. כאשר הצבא היה בפעולה, המושלים האזוריים דאגו להם באדמה. התוצאה הייתה שההוצאות שהיו שנשאו על ידי האדמיניסטרציה הקיסרית היו קטנות, הואיל התרומות המס שסופק על ידי הפרובינציות היה רציני.
לקראת סוף מלכותו של זרע יעקב, הממלכה שוב הייתה שקועה במאבקים פנימים על הכתר. במקרים רבים הילדים של המלך המת היה יותר מדי צעירים למלוכה, ולכן הוי סכסוכים במועצה המכתרת. במשטר שהוחזק יחד בעיקר על ידי מלך לוחם חזק, מישהו או יותר דורות של סכסוך של שושלת שנוכל, להוביל לבעיות פנימיות חיצוניות ורציניות. רק העקשנות של סכסוכים פנימיים בין מוסלמים בדרך כלל ובתוך אדאל במיוחד מנעו הסתערות מוסלמית.
הפונקציה השיפוטית של הקיסר הייתה החשיבות הראשית. האדמיניסטרציה של צדק מורכז בחיזור ואולף על ידי גוף של חוק קופטי מצרי ידוע בשם הפתחה נגסט (חוק המלכים), שהגיע לאתיופיה באמצע המאה ה-15. שופטים שפקדו על ידי הקיסר היו קשורים לאדמיניסטרציה של כל מושל מחוזי. הם לא רק שמעו מקרים אבל גם קבעו כאשר מקרים יכלו להיות מיוחסים למושל או בערעור על הממשלה המרכזית.
זאת גם התקופה שבה אירופה מפתחת את המיתוס של פרסטר ג'ון קיסרה של ממלכה נוצרית חזקה, שאיתה העולם האירופי יחבור כדי למגר את האסלאם. זו תקופה שבה כתבי הקודש וספרות נוספת ומערכת מנזרים כולם מגיעים לשיא היסטורי של פריחה, צמיחה והתרחבות. זו ממלכה ימי-ביניימית, שלפי כל אמת מידה שהיא לא נפלה מהממלכות הימי-ביניימיות של מזרח אירופה באותה התקופה באשר לסדרים הפוליטיים, להרגלים הכלכליים, לתרבות ומערכת משפט. בתקופה זו המושג אתיופיה מגיע לשיאו ההיסטורי, התרבותי, הפוליטי, והצבאי.
תקופת השפל
- ערך מורחב – תקופת השפל האתיופית
תקופת השפל היא תקופה בהיסטוריה של האימפריה האתיופית לאחר תקופת תור הזהב ולפני תקופת גונדר. אין הסכמה לגבי התאריכים של התקופה. חלק מההיסטוריונים מתארכים את התחלת התקופה לתחילת הפלישה של האימאם אחמד גראן ב-1527 ואחרים לעלייתו של הקיסר לבנה דנגל ב-1508. תאריך הסיום של התקופה גם הוא נתון לדיונים. חלק מההיסטוריונים מתארכים את עלייתו של פאסילידס ב-1632 ותחילת הראנסנס האתיופי כסיום התקופה ואחרים נוקבים בעלייתו של הקיסר סוסניוס לשלטון ב-1606.
בתקופה זו כוחו של הקיסר האתיופי היה בתהליך של ירידה, האימפריה האתיופית החלה במאבקים כנגד האגרסיביות של המדינות המוסלמיות השכנות אדאל והאימפריה העות'מאנית, ההגירות המסיביות של האורומו מדרום סומליה ומזרח אתיופיה לתוך האימפריה עצמה, הלחימה העזה כנגד היהודים של ביתא ישראל בצפון מערב האימפריה והמאמצים של הפורטוגזים שהוזמנו לעזור כנגד האסלאם להעביר את תושבי אתיופיה המאמינים בכנסייה האתיופית לנצרות הקתולית.
תקופת התחייה
- ערך מורחב – תקופת התחייה האתיופית
תקופת התחייה (1632–1769) החלה עם גירוש חילות האימפריה הפורטוגזית הקתולית מאתיופיה, בהוראת הקיסר פאסיל שעלה לשלטון בשנת 1632 ומיהר לשקם את כוחה של הכנסייה האתיופית. הוא סיים את האינקוויזיציה האתיופית שהחל אביו בשנת 1624, סילק את הלוחמים היישועים והמיסיונרים מאדמת אתיופיה, ואסר על כניסת אירופאים לקיסרותו. בהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית, תרבותית ויצירתית, במקביל לתקופת רנסאנס באירופה. הסובלנות הדתית שאפיינה את תקופה זו היטיבה עם קהילת ביתא ישראל, שאומניה וחכמיה השתלבו בשכבת העלית המנהיגה את הקיסרות.
תקופת השופטים
- ערך מורחב – תקופת השופטים האתיופית
תקופת השופטים (געז: ዘመነ መሳፍንት, זמנה מספנת) נמשכה בין השנים 1769–1855, ונקראת על שם ספר שופטים. בתקופה זו השלטון על הארץ התחלק בין מצביאים, כוחו של הקיסר היה קטן והשפעתו הייתה בעיקר סביב עיר הבירה גונדר. בתקופה זו היה גם סכסוך דתי בין הכנסייה האורתודוקסית האתיופית לבין מוסלמים אתיופיים. סכסוך זה שימש לעיתים קרובות כתירוץ ללחימה בין המצביאים השונים.
התאריך המסורתי להתחלתה של התקופה נקבע לתאריך 7 במאי 1769 כאשר ראס מיכאל סהול הדיח את הקיסר ייואס ועד ה-11 בפברואר 1855 כאשר הוכתר קאסה חיילו לקיסר בשם תוודרוס השני, הביס את כל המצביאים ואיחד מחדש את האימפריה האתיופית. כמה מההיסטוריונים מתארכים את הרצח של ייואס הגדול ל 13 באוקטובר 1706 וירידת כוחם של מלכי גונדר כהתחלת התקופה. אחרים מתארכים את התקופה להתחלת מלכותו של ייואס הראשון ב-26 ביוני 1755.
על רציפות השושלת איימו האצילים על ידי הצבת מועמדים משלהם. למשל, לאחר מותו של הקיסר טאוופילוס פחדו האצילים הראשיים של אתיופיה שהמחזור של שאיפות שאפיינו את שלטונם של טאוופילוס ותקלה היימנות הראשון ימשיך אם יבחר קיסר מהשושלת הסולומונית לכן הם בחרו לקיסר אחד משלהם - את יוסטוס, כקיסר אתיופיה. אך תקופת שלטונו הייתה קצרה והכתר הושב לשושלת הסולומונית.
סוף תקופת השופטים בא עם עלייתו של קאסה חיילו הידוע יותר בשמו הקיסרי תוודרוס השני. בתחילה פעל כנגד השכנה סודאן. קאסה סלל את דרכו לשלטון באמצעות שליטתו על דמביה. הוא ניהל סדרת קרבות עם גור אמבה (ב-27 בספטמבר 1852) והקרב האחרון שלו היה בדאראסגיה (1855). הוא הצליח להשתלט על כל אתיופיה וסיים את המאבקים הפנימיים. עם הכוח הקיסרי שוב בידיו של איש יחיד הסתיימה תקופה זו (למרות מספר סממנים שעדיין לא נעלמו לגמרי), ואתיופיה נכנסה לתקופה המודרנית.
אתיופיה המודרנית
תקופת הגיבוש
- ערך מורחב – תקופת הגיבוש האתיופית
תקופת הגיבוש או תקופת השיקום הייתה מעין תקופת רסטורציה אתיופית במהלכה האימפריה האתיופית, שהייתה בתהליכי התפוררות עברה תהליך איחוד והקיסר קיבל את כוחו בחזרה. בתקופה זו הייתה מודרניזציה מסוימת במדינה, שברקע הכוחות הקולוניאליסטים השולטים מסביבה.
הקיסר הגונדרי, יואס הראשון, נרצח ב-1769 ויחד איתו פחתה חשיבותה של הקיסרות. לאחר מכן נשלטה האימפריה האתיופית על ידי מיכאל סהול, הראס של תיגראי שאייש את אזור גונדר ובאגמדיר. האימפריה נשארה במצב כאוטי, וסבלה מעימותים וממלחמת אזרחים, שנמשכו עד אמצע המאה ה-19. תקופה זו של שיקום אתיופיה נפתחה רשמית עם הכתרתו של הדג'זמאץ קאסה היילו לקיסר תוודרוס השני ב-1855 שמאחד את אתיופיה, מנסה לחסל את השיטה הפיאודלית ולמשוך את הכנסייה תחת שלטון הממשלה. תקופה זו מסתיימת עם התבוסה האתיופית תחת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שהתרחשה ב-1936.
תקופת הכיבוש
- ערך מורחב – אתיופיה הכבושה
תקופת הכיבוש היא תקופה בהיסטוריה האתיופית שבה האימפריה האתיופית נכבשה על ידי איטליה במהלך מלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, הייתה תחת שלטון איטלקי, וקיסר אתיופיה היילה סלאסי נמצא בגלות. תקופה זו של השלטון האיטלקי נמשכה חמש שנים בדיוק, מאז כניסת הכוחות האיטלקים לבירת אתיופיה אדיס אבבה ב-5 במאי 1936, עד תבוסת איטליה במהלך מלחמת השחרור האתיופית שהייתה חלק ממלחמת העולם השנייה; התאריך הרשמי לסיום הכיבוש הוא כאשר הקיסר הגולה היילה סלאסי נכנס לבירה אדיס אבבה יחד עם צבא האימפריה הבריטית וכוח גדעון הקיסרי ב-5 במאי 1941.
לאחר הכיבוש הבריטי הפכה אתיופיה למדינת חסות בריטית, ולאחר מאבק דיפלומטי מתמשך עם בריטניה על חידוש הריבונות האתיופית, שני הצדדים חתמו על הסכם הריבונות האתיופית ב-1942, ובכך קיבלה אתיופיה את ריבונותה בחזרה.
אתיופיה המשוחררת
- ערך מורחב – אתיופיה המשוחררת
בשנת 1930 הוכתר היילה סלאסי לקיסר אתיופיה, אך בתקופת הכיבוש יצא לגלות. בשנת 1941, לאחר שחרורה של אתיופיה, חזר לאתיופיה בתור מנצח. תקופת שלטונו השנייה מתאפיינת בביטול השליטה של הכנסייה הקופטית המצרית בנצרות האתיופית, ניסיונות לכינון מערכת מיסים מודרנית וחזרה לאידאולוגיה של האימפריה האתיופית הכוללת שאיפות להתרחבות ולכלול שטחים כגון אריתריאה, ג'יבוטי וסומליה. הקיסר גם יזם את כינון הארגון לאחדות אפריקה. סלאסי הופל לבסוף על ידי ועדה של קציני צבא שנקראה "הדרג" ב-1974, ונרצח כשנה לאחר מכן.
תקופת הסוציאליזם
מלחמת האזרחים
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים האתיופית
מלחמת האזרחית האתיופית היא מלחמה עקובה מדם שהתרחשה בשטחי אתיופיה ואריתריאה, וגלשה גם לעימותים עם המדינות השכנות בקרן אפריקה סומליה, סודאן וג'יבוטי. מלחמה זו הייתה חלק מהמלחמה הקרה, והמעצמות ברית המועצות וארצות הברית תמכו בצדדים השונים בחימה האכזרית שגרמה למותם של מיליוני אזרחים אתיופים. המלחמה החלה רשמית ב-12 בספטמבר 1974 כשהדרג המרקסיסטי החל בהפיכה נגד הקיסר היילה סלאסי, ונמשכה עד שארגון האיחדג, קואליציה של חבורות מורדים, הפיל את הממשלה האתיופית הסוציאליסטית בשנת 1991.
מדיניותם של קיסרי האימפריה האתיופית לאחר שלבי כיבוש הייתה תמיד של "אמהריזציה" של העמים המקומיים שכבשה, החוקים שהשליטים שמונו באותם אזורים אסרו על השימוש בשפות המקומיות ולכן פעילויות אתניות נעשו במחתרת. מטרת האמהריזציה הייתה אחת שילובם שכוח של העמים שנכבשו ולכפות עליהם את מרותה של האימפריה בנוסף להתנצרותם של עמים אלו, איישים רבים שעברו תהליך זה השתלבו באליטה השלטת כגון הבטה גיורגיס שכיהן כסגן הקיסר היה מבני האורומו השיא היה בשלטונו של ייאסו החמישי אשר אביו היה עלי מיכאל מלך וואלו מבני האורומו ואשר היה מוסלמי. השילוב נעשה בצורה כזו עד שהשם "אמהרים" נהפך להדבק התרבותי-פוליטי של הארץ כולה וצמרתם הייתה לאליטה ככל-אתיופית שהתרכזה ברובה במרכז השלטון בשוואה.
החונטה הצבאית
.svg)
- ערך מורחב – החונטה הצבאית האתיופית
כאשר קמה המפלגה החדשה היא החלה בחקיקת חוקה חדשה לרפובליקה העממית. ב-1 בפברואר 1987 החוקה המוצעת הוגשה לציבור, הממשלה המרכזית טענה ש-81 אחוז מהאזרחים אישור את החוקה החדשה. המשימה של לפרסם את החוקה ברחבי אתיופיה הוטלה על אגודות העירוניות והכפריות, קומוניסטים אתיופים רבים טענו שהחוקה המוצעת לא נכתבה כדי לעזור לעם אלא הייתה "תרגום מקוצר של החוקה הסובייטית של 1977"(אנ').
ב-10 בספטמבר 1987 אחרי שלושה עשרה שנות שלטון צבאי, אתיופיה נהפכה רשמית ל-"הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה" תחת חוקה חדשה ובראשה ממשלה אזרחית. "המועצה הצבאית המנהלית הזמנית" או ה"דרג" בוטלה וביוני של אותה שנה אזרחי אתיופיה בחרו בבחירות את האספה הלאומית (אמהרית: "שאנגו"). חרף שינויים אלו, חברי הדרג לשעבר התמודדו על מקומות באספה הלאומית. אחת הדוגמאות הם מנגיסטו שנבחר על ידי האספה הלאומית לנשיא המדינה, המזכ"ל של מפלגת הפועלים, ראש ממשלת אתיופיה ובכירים אחרים בממשלה החדשה מקורם בדרג.
למרות השינוי הפוליטי ואף על פי שהיו שינויים קטנים הממשלה לא שינתה את מדיניותה המרקסיסטית. חברי הדרג הישנים היו עדיין בשלטון וחברי מפלגת הפועלים המשיכו לפקח על האוכלוסייה העירונית. תחת השלטון החדש הוכרזו באתיופיה חמשה מחוזות אוטונומיים שבהם התקוממויות היו רבות: אריתראיה, עסב, תיגראי, דאווה דאווה ואוגדן, החוקה החדשה הייתה כפולה במשמעותה היא כללה למשל אוטונומיה לקבוצות לאומיות אך עם ממשלה לאומית ואף על פי שהחוקה הכילה הגנה על זכויות אזרחים כוחם של האגודות העירוניות והכפריות נשארו.
הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה
- ערך מורחב – הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה
לבעלת בריתה של אתיופיה ברית המועצות היה קושי עצום בלכונן מערכת יחסים עם משטר זמני ועם מטרה לא ברורה, לאחר לחץ מהגוש המזרחי ולחץ פנימי הדרג הקים את מפלגת הפועלים האתיופית ב-1984 כהכנה להקמת הרפובליקה העממית הצעד הנוסף שעשתה אתיופיה הוא שהחלה לייצור חוקה חדשה ואכן הרפובליקה העממית קמה ב-10 בספטמבר 1987.
הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה היווה את שמה הרשמי של אתיופיה בין 1987 - 1991, הוקמה על ידי הממשלה הקומוניסטית של מנגיסטו היילה מריאם ומפלגת הפועלים האתיופית ממשיכת דרכה של החונטה הצבאית האתיופית. המדינה הזו הוקמה בעקבות חוקת 1987 ב-10 בספטמבר 1987 ופורקה בסיום מלחמת האזרחים האתיופית ב-27 במאי 1991 כאשר כוחות האיחדג נכנסו לבירה והשתלטו על הממשלה.
כיום
ממשלת המעבר האתיופית
- ערך מורחב – ממשלת המעבר האתיופית
ממשלת המעבר האתיופית כינוי לתקופה שלאחר השתלטות ארגוני המורדים בראשם קואליציית המורדים האיחדג, תקופה זו מתחילה מהשתלטות המורדים על אתיופיה ב-27 במאי 1991 ועד אימוץ החוקה החדשה וההכרזה על הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה בדצמבר 1994. תקופה זו היא למעשה תקופה שמאופיינת בסכסוכים צבאיים בין ארגוני הגרילה לבין הממשלה ומפלגת האיחדג בנוסף למשבר בכלכלה האתיופית ושינוי לכלכלה קפיטליסטית נוסח ארצות הברית. בתקופה זו אתיופיה למעשה מאבדת את גישתה לים האדום מאחר שמשאל העם על עצמאות מחוז אריתריאה עבר ברוב גדול. ההיסטוריה הנוכחית של אתיופיה היא למעשה תוצר של תקופה זו.
הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה
- ערך מורחב – אתיופיה
ביוני 1994 הבוחרים אתיופיים בחרו נציגים לאספה המחוקקת, שהייתה אחראית על כתיבת חוקה דמוקרטית חדשה. האיחדג קיבלה 484 מתוך 547 מושבים באספה. החוקה החדשה שתיתן זכויות מיוחדות לקבוצות אתניות השונות באתיופיה אושרה בדצמבר, ונעשתה יעילה רק באוגוסט 1995. במאי 1995 גוף מחוקק חדש, בית הנבחרים האתיופי, נבחר עם רוב המושבים שאוישו על ידי האיחדג. באוגוסט האספה המחוקקת העבירה רשמית את כוחה לבית המחוקקים החדש, והמדינה שינתה את שמה ל-רפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה. באותו חודש בית המחוקקים בחר במלס זנאווי לכהן כראש הממשלה. בנוסף לכך ב-1994 בית המשפט האתיופי החל בתהליכים פליליים נגד חברים ותומכים של שלטון מנגיסטו בעבירות שביצעו במשך ואחרי הטרור האדום והטיהורים. עד 1997 יותר מ 5,000 חשודים הואשמו בפשעי מלחמה כמו עינויים, רצח, ורצח עם. תביעה החלה ב 1996 כנגד 73 חברי הדרג לשעבר, 23 מהם כולל מנגיסטו, נשפטו בהיעדרם. קבוצות זכויות אדם ביקרו את העובדה שרבים מהחשודים שכולל יותר מ-2,000 נכלאו בבית סוהר ללא משפט מאז שנת 1991.
קישורים חיצוניים
| היסטוריה של מדינות אפריקה | ||
|---|---|---|
|
.svg){kind=link}
| היסטוריה של אתיופיה | ||
|---|---|---|
| התקופה הקדומה | פרהיסטוריה • ארץ פונט • שבא • סבא • ממלכת דעמת • קיסרות אקסום |  |
| ימי הביניים | תקופת החושך • תקופת תור הזהב • תקופת השפל • תקופת התחייה • תקופת השופטים | |
| אתיופיה המודרנית | תקופת הגיבוש • תקופת הכיבוש • תקופת השחרור | |
| סוציאליזם | מלחמת האזרחים • החונטה הצבאית • הרפובליקה העממית | |
| כיום | ממשלת המעבר • הפדרציה האתיופית | |
