מזרח אפריקה האיטלקית

מזרח אפריקה האיטלקית
Africa Orientale Italiana

דגל סמל
חלוקה אדמיניסטרטיבית של מזרח אפריקה האיטלקית
חלוקה אדמיניסטרטיבית של מזרח אפריקה האיטלקית
ממשל
שפה נפוצה	איטלקית
עיר בירה	אדיס אבבה 9°01′38″N 38°44′13″E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה	המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה
תאריך	9 במאי 1936
פירוק	המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה
תאריך	27 בנובמבר 1941
ישות קודמת	אריתריאה האיטלקית סומלילנד האיטלקית האימפריה האתיופית סומלילנד הבריטית
ישות יורשת	הממשל הצבאי הבריטי באריתריאה הממשל הצבאי הבריטי בסומליה האימפריה האתיופית סומלילנד הבריטית
שטח בעבר	1,729,281 קמ"ר (נכון ל־27 בנובמבר 1941)
אוכלוסייה בעבר	12,100,000 (נכון ל־1939)
כלכלה
מטבע	לירה איטלקית

מזרח אפריקה האיטלקית

מזרח אפריקה האיטלקית, או "האימפריה המזרח-אפריקאית של איטליה" (איטלקית: Africa Orientale Italiana), הייתה קולוניה איטלקית קצרת ימים שהורכבה מאתיופיה שזה עתה נכבשה במלחמת איטליה-אתיופיה השנייה ומהקולוניות של סומלילנד האיטלקית ואריתריאה. המושבה לא כללה את לוב, שהייתה באותה עת מושבה איטלקית נוספת באפריקה. המושבה נוצרה ב-1936 בזמן שלטונו של בניטו מוסוליני, לאחר הבסתה של אתיופיה במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. לאחר כיבוש אתיופיה התמזגו שתי הקולוניות של איטליה עם אתיופיה ליצירת מזרח אפריקה האיטלקית, עם אדיס אבבה כבירת הקולוניה המאוחדת.

באוגוסט 1940 כבשו האיטלקים את סומלילנד הבריטית (כיום סומלילנד) וסיפחו אותה למזרח אפריקה האיטלקית, ובשנה שלאחריה התנהלה המערכה במזרח אפריקה, שבה הביסו הבריטים את האיטלקים. סילוקם הסופי של האיטלקים ממזרח אפריקה הושלם בנובמבר 1941.

מזרח אפריקה האיטלקית הייתה מושבה איטלקית בקרן אפריקה.

היא הוקמה בשנת 1936 באמצעות מיזוג של סומליה האיטלקית, אריתריאה האיטלקית והאימפריה האתיופית החדשה שנכבשה במלחמת איטליה-אתיופיה השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, מזרח אפריקה האיטלקית נכבשה על ידי יחידות קולוניאליות ולוחמי גרילה אתיופיים בהנהגת בריטניה בנובמבר 1941.

לאחר המלחמה נכנסו סומליה האיטלקית ואריתריאה לממשל בריטי, ואילו אתיופיה חזרה לעצמאותה. ב-1950, סומליה הכבושה הפכה לשטח האמון של האו"ם של סומלילנד, בניהולה של איטליה משנת 1950 ועד לעצמאותה ב-1960.

אריתריאה הכבושה הפכה לחלק אוטונומי מאתיופיה ב-1952, וזכתה לעצמאות דה פקטו (למעשה, בתקף העבדה הקיימת) במאי 1991, ולעצמאות מלאה ב-1993.

היחס ליהודי אתיופיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ערך מורחב – חוקי הגזע באיטליה

המקורות המשמעותיים ביותר לעניין קורות יהודי אתיופיה בתקופת הכיבוש האיטלקי הם דו"ח שחיבר עו"ד קרלו אלברטו ויטרבו וכן מכתביו של מנהל בית הספר היהודי תאמרת עמנואל.

נוכח מקורות אלו, ובהתבסס על מאמרים שנכתבו בנושא, עולה כי הממשל האיטלקי לא גילה יחס עוין, יוצא דופן, כלפי יהודי אתיופיה במהלך הכיבוש הקולוניאלי.

עם זאת, רבים מהם הצטרפו לכוח גדעון - הכוח הקיסרי ולתנועת הפטריוטים האתיופית. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה כוונו כנגד כל המיעוטים באתיופיה. בשנת 1937 נהרגו בעיר בשם "מרווה" כ-33 יהודים, יחד עם כ-130 אתיופים שאינם יהודים, בתור עונש על הסכמות שבין המקומיים לבין מורד אתיופי.

לא נמצאו ראיות התומכות בטענות לפיהן הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכנית להשמדת יהודי אתיופיה, או כי חוסלו כ-44 ממנהיגי יהדות אתיופיה, שהואשמו בבגידה והמרדה.

ב-26 באוקטובר 1938 פרסמה המועצה הפשיסטית העליונה הצהרה בנושא הגזע, אשר כונתה דף הנחיות ובאיטלקית Foglio d'ordine. בהקדמה נאמר:

לאור דחיפות הנושא והצורך בתודעה בנושא הגזע האיטלקי, אנו מכריזים:

• אסורים נישואין עם בני גזע חם ושם ולא אריים.
• נאסר על המועסקים על ידי הממשלה או ברשויות ציבוריות - אזרחים וחיילים - לבוא בברית נישואין עם נשים מכל גזע שהוא.
• נישואין של איטלקים או איטלקיות עם זרים - מכל גזע שהוא - חייבים באישור משרד הפנים.
• יש לכפות הוראות אלה, לשמירת הכבוד של הגזע, גם במדינות שנכבשו על ידי איטליה.

היסטוריה

היסטוריונים עדיין חלוקים בדעותיהם בנוגע לסיבות של המתקפה האיטלקית על אתיופיה בשנת 1935.

חלק מההיסטוריונים טוענים שהפלישה הייתה מעשה של אימפריאליזם חברתי, בטענה שהשפל הגדול פגע קשות ביוקרתו של מוסוליני, ושהוא הזדקק למלחמת חוץ כדי להסיח את דעת הקהל.

היסטוריונים אחרים טוענים שהמתקפה נעשתה כחלק מתוכנית התפשטות כדי להפוך את איטליה לכוח מרכזי באזור הים האדום והמזרח התיכון.

הוצעה אף פרשנות נוספת למתקפה ע״י היסטוריון נוסף, שאומרת שהמתקפה מסיבות פנים ומסיבות חוץ, הרי היא הייתה חלק מתוכניות ההתפשטות ארוכות הטווח של מוסוליני ונועדה להעניק לו ניצחון מדיניות חוץ שיאפשר לו לדחוף את המערכת הפשיסטית לכיוון קיצוני יותר בבית.

בניגוד ל40 שנים קודם לכן, הכוחות של איטליה היו חזקים בהרבה מהכוחות של אתיופיה, במיוחד הכוח האווירי. מהר מאוד הם ניצחו.

הקיסר היילה סלאסי נאלץ לברוח מהמדינה, כשכוחות איטלקיים נכנסו לעיר הבירה, אדיס אבבה, כדי להכריז על "אימפריה איטלקית על אתיופיה" עד 5 במאי 1936.

כמה אתיופים קיבלו את פני האיטלקים ושיתפו איתם פעולה בממשלת האימפריה האיטלקית החדשה שנוצרה.

הניצחון האיטלקי במלחמה התרחש באותו זמן עם הפופולריות הבינלאומית של משטרו הפשיסטי של הדיקטטור בניטו מוסוליני, שבמהלכו מנהיגים קולוניאליסטים שיבחו את מוסוליני על מעשיו.

הפופולריות הבינלאומית של מוסוליני ירדה כאשר הוא אישר את סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, והחלה נטייה פוליטית לכיוון גרמניה שהובילה בסופו של דבר לנפילת מוסוליני והמשטר הפשיסטי באיטליה במלחמת העולם השנייה. מזרח אפריקה האיטלקית נוצרה ב-1 ביוני 1936, זמן קצר לאחר הכיבוש, על ידי מיזוג המושבות הקיימות של סומלילנד האיטלקית ואריתריאה האיטלקית עם השטח החדש שנכבש. תחזוקה ויצירה של מושבות אתיופיות היו יקרות מאוד.

ב-10 ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על בריטניה וצרפת, מה שהפך את כוחות הצבא האיטלקיים בלוב לאיום על מצרים ועל אלו במזרח אפריקה האיטלקית לסכנה לשטחים הבריטיים והצרפתים באפריקה.

לוחמת איטליה גם סגרה את הים התיכון בפני ספינות סוחר של בעלות הברית וסיכנה את נתיבי האספקה הבריטיים לאורך חופי מזרח אפריקה, מפרץ עדן, ים סוף ותעלת סואץ, מצרים (ממלכת מצרים נשארה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה, אך האמנה האנגלו-מצרית משנת 1936 אפשרה לבריטים לכבוש את מצרים ואת סודאן האנגלו-מצרית), תעלת סואץ, סומלילנד הצרפתית.

גם סומלילנד הבריטית הייתה חשופה לפלישה, אבל המטכ"ל האיטלקי תכנן מלחמה אחרי 1942. בקיץ 1940, איטליה הייתה רחוקה מלהיות מוכנה למלחמה ארוכה או לכיבוש אזורים נרחבים באפריקה. פעולות האיבה החלו ב-13 ביוני 1940, עם תקיפה אווירית איטלקית על בסיס טייסת 1 של חיל האוויר הדרומי של רודזיה (237 (רודזיה) טייסת RAF) במזרח אפריקה (קניה).

באוגוסט 1940 נכבשה אזור החסות של סומלילנד הבריטית על ידי כוחות איטלקיים ונקלטה במזרח אפריקה האיטלקית. עיסוק זה נמשך כחצי שנה. בתחילת 1941, הכוחות האיטלקיים נדחקו במידה רבה מקניה ומסודאן.

ב-6 באפריל 1941 נכבשה אדיס אבבה על ידי הדיוויזיה ה-11 (אפריקאית), שקיבלה את כניעת העיר. שרידי הכוחות האיטלקיים ב-AOI נכנעו לאחר קרב גונדר בנובמבר 1941, למעט קבוצות שלחמו במלחמת גרילה איטלקית באתיופיה נגד הבריטים עד שביתת הנשק של קסיבילה (3 בספטמבר 1943) סיימה את הלחימה בין איטליה לבעלות הברית.

בינואר 1942, עם הכניעה הרשמית הסופית של האיטלקים, הבריטים, תחת לחץ אמריקאי, חתמו על הסכם אנגלו-אתיופי זמני עם סלאסי, המכיר בריבונות אתיופיה. מקונן אנדלקצ'יו נקרא ראש הממשלה וב-19 בדצמבר 1944 נחתם ההסכם האנגלו-אתיופי הסופי.

בהסכם השלום בפברואר 1947, איטליה ויתרה רשמית על הריבונות על המושבות האפריקאיות שלה. אריתריאה הופקדה תחת הממשל הצבאי הבריטי למשך התקופה, ובשנת 1950 היא הפכה לחלק מאתיופיה.

לאחר 1945, בריטניה שלטה בשתי המדינות הסומליות, כמדינות חסות. בנובמבר 1949, האומות המאוחדות העניקו לאיטליה אמון על סומלילנד האיטלקית בפיקוח צמוד, בתנאי שסומליה תשיג עצמאות בתוך עשר שנים. סומלילנד הבריטית הפכה לעצמאית ב-26 ביוני 1960 כמדינת סומלילנד, טריטוריית הנאמנות של סומליה (לשעבר סומלילנד האיטלקית) הפכה לעצמאית ב-1 ביולי 1960 והשטחים התאחדו כרפובליקה הסומלית.

ממשל קולוניאלי

טריטוריה

כאשר הוקמה בשנת 1936, מזרח אפריקה האיטלקית הייתה מורכבת מהנכסים האיטלקיים הישנים בקרן אפריקה: אריתריאה האיטלקית וסומלילנד האיטלקית, בשילוב עם האימפריה של אתיופיה שנכבשה לאחרונה. ויקטור עמנואל השלישי מאיטליה אימץ כתוצאה מכך את התואר "קיסר אתיופיה", אם כי זה לא הוכר על ידי אף מדינה מלבד גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית. השטח חולק לששת המחוזות: אריתריאה וסומליה, המורכבות מהמושבות לשעבר, שהוגדלו בשטח מאתיופיה. שאר "אתיופיה האיטלקית" כללה את מחוזות הראר, גאלה-סידמו, אמהרה ואדיס אבבה. מחוז אדיס אבבה הורחב למחוז סצ'ואה עם שטחים מהראר, גאלה-סידמו ואמהרה השכנות בנובמבר 1938.

מזרח אפריקה האיטלקית הורחבה לזמן קצר ב-1940, כאשר הכוחות האיטלקיים כבשו את סומלילנד הבריטית, ובכך הביאו את כל השטחים הסומליים, מלבד המושבה הקטנה של סומלילנד הצרפתית, לניהול איטלקי. עם זאת, המושבה המוגדלת נבקעה רק שנה לאחר מכן, כאשר במהלך המערכה במזרח אפריקה נכבשה המושבה על ידי כוחות בריטיים.

התפתחות כלכלית

למדיניות הקולוניאלית הפשיסטית במזרח אפריקה האיטלקית הייתה מאפיין של הפרד ומשול (צירוף של פסיכולוגיה מדינית, אסטרטגיה צבאית ואסטרטגיה כלכלית שלפיהן ניתן להשיג ולשמור על עוצמתו של השולט על ידי פיצול העוצמה המצויה בידי האחרים לנתחים קטנים. השימוש במונח מקובל גם לכינוי השיטה, שלפיה מונעים מגופים קטנים להתאחד ולהשיג עוצמה רבה יותר, מאשר בהיותם במצבם העכשווי).

המשטר הפשיסטי של איטליה עודד את האיכרים האיטלקיים להתיישב באתיופיה על ידי הקמת חוות ועסקים קטנים של ייצור.  עם זאת, מעט איטלקים הגיעו למושבה האתיופית, כאשר רובם נסעו לאריתריאה ולסומליה. בעוד אריתריאה האיטלקית נהנתה ממידה מסוימת של התפתחות, שנתמכה על ידי כמעט 80,000 קולוניסטים איטלקים. עד 1940 הגיעו לאתיופיה רק 3,200 חקלאים, פחות מעשרה אחוזים מהיעד של המשטר הפשיסטי. מחסור במשאבי טבע, שטחים קשים וחוסר ודאות בתנאים הפוליטיים והצבאיים לא עודדו את הפיתוח וההתיישבות באזורים הכפריים.

האיטלקים השקיעו באופן משמעותי בפיתוח תשתיות באתיופיה. 900 ק"מ של מסילות ברזל שוחזרו או הופעלו, נבנו סכרים ומפעלים הידרואלקטרים (תחנות כוח המפיקות חשמל ממים), וחברות ציבוריות ופרטיות רבות הוקמו במדינה הלא מפותחת. החשובים ביותר היו: תעשיית הכותנה, תעשיית המלט, תעשיית המינרלים, תעשיית החשמל, תעשיית חימוש, תעשיית מכונאות ותחבורה.

טליאן אפילו יצרו שדות תעופה חדשים ובשנת 1936 התחילו את "Linea dell'Impero" המפורסמת בעולם, טיסה המחברת את אדיס אבבה לרומא. הקו נפתח לאחר הכיבוש האיטלקי של אתיופיה ובעקבותיו הגיעו קישורי אוויר ראשונים עם המושבות האיטלקיות במזרח אפריקה האיטלקית, שהחלו בצורה חלוצית מאז 1934. המסלול הורחב ל-6,379 ק"מ ובתחילה הצטרף לרומא עם אדיס אבבה דרך סירקיוז, בנגאזי, קהיר, ואדי חלפה, חרטום, קאסאלה, אסמרה, דירה דאווה. היו החלפות מטוסים בבנגאזי (או לפעמים בטריפולי). המסלול בוצע בשלושה וחצי ימים של טיסה בשעות היום והתדירות הייתה ארבע טיסות בשבוע לשני הכיוונים. מאוחר יותר מאדיס אבבה היו שלוש טיסות בשבוע שהמשיכו למוגדישו, בירת סומליה האיטלקית.

עם זאת, אתיופיה ואפריקה התבררו כיקרות מאוד לתחזוקה, שכן התקציב לשנת הכספים 37–1936 נקבע על 19.136 מיליארד לירה ליצירת התשתית הדרושה עבור המושבה. בזמן שכל ההכנסות השנתיות של איטליה היו רק 18.581 מיליארד לירות.

אדריכלי המשטר הפשיסטי ניסחו פרויקטים אורבניסטיים גרנדיוזיים להרחבת אדיס אבבה, על מנת לבנות בירה חדישה של מזרח אפריקה האיטלקית, אך התוכניות האדריכליות הללו - כמו כל שאר הפיתוחים - נעצרו על ידי מלחמת העולם השנייה.

חינוך

לפני שהפשיזם התפשט באפריקה, החינוך היה בידי מיסיונרים רומאים קתולים ופרוטסטנטים.

בתקופת שלטון מוסוליני נוצרו בתי ספר ממשלתיים, שלבסוף עירבו את התוכניות החינוכיות של המיסיונרים הקתולים, בעוד אלו של המיסיונרים הפרוטסטנטים הוגבלו ולא ניתן להם מקום.

ממשלת איטליה הנחילה בבתי הספר ידע על מורשת איטליה ותהילתה, שהופיע בספרי הלימוד של הילדים האפריקאים, ונועד לקדם את הפשיזם וליצור אזרחים צייתנים הכפופים למדינה.

בנוסף, למדו התלמידים על היסטורית האימפריה הרומית, שהרי האיטלקים ראו את עצמם כממשיכיה.

באריתריאה לא הורשו התלמידים ללמוד מעבר לכיתה ד', מתוך הנחה שהם עלולים ללמוד חומרים שיעוררו אותם למצב שלהם, ולניצול שהם עוברים, כדי שלא ימרדו ויעצרו את האימפריאליזם.

בסומליה הורשו האנשים ללמוד עד לכיתה ז', השכלה שהייתה מספקת לתפקידים טכניים ומנהליים נמוכים.

מערכת החינוך האיטלקית הציגה בעין רעה את האימפריות ששלטו בחבלי הארץ שעברו לשליטתם, לדוגמה האימפריה העות'מאנית.

בבתי הספר השימוש בהצדעה הפשיסטית היה חובה, ובכל יום התקיים טקס בוקר בו הונף דגל איטליה ושרו שירים פטריוטיים, למען הפיכתם למאמיני איטליה ולעודד אותם להתקבל לצבא.

הממשלה הפשיסטית העדיפה את חינוכם של ילדים איטלקיים על פני ילדים אפריקאים, וניסתה לנטרל את מוסדות החינוך שסיפקו לאפריקאים הוראה מעבר לרמה המותרת.

לבסוף, למרות ניסיונות החינוך הפשיסטים רוב האתיופים לא הפכו לנאמנים לאיטליה, ובגלל החינוך המצומצם לאחר שאתיופיה קיבלה עצמאות היא הייתה בבעיית מחסור של עובדים מיומנים מקצועיים.

ב־1937, בעקבות ניסיון רצח של רודולפו גרציאני, שהיה קצין צבא איטלקי פשיסטי ששם הרבה אתיופים משכילים במחנות ריכוז, שם רבים מתו. רודולפו כמעט נרצח בידי שני אריתראים.

אתיופים רבים אחרים הוגלו למושבות עונשין באיים שבשליטת איטליה בים התיכון.

דמוגרפיה

בשנת 1939 היו 165,267 אזרחים איטלקים במזרח אפריקה האיטלקית, רובם מרוכזים באזורים העירוניים הגדולים של אסמרה, מוגדישו ואדיס אבבה.

האוכלוסייה הכללית מנתה 12.1 מיליון נפשות, וממוצע התושבים לקמ"ר היה 6.9.

אבל פיזור האוכלוסייה היה מאוד לא אחיד, החל מאריתראה עם 230,000 קמ"ר ובערך 1.5 מיליון תושבים עם צפיפות אוכלוסין של 6.4 לקמ"ר, אתיופיה עם 790,000 קמ"ר אוכלוסייה של 9.5 מיליון איש וצפיפות אוכלוסין של 12 לקמ"ר, וכלה בסומליה עם 700,000 קמ"ר אוכלוסייה של רק 1.1 מיליון איש וממוצע אוכלוסין נמוך של 1.5 איש לקמ"ר.

בשנת 1934 לאסמרה הייתה אוכלוסייה של בערך 3500 אלף איטלקים ו-12000 מקומיים.

ב־1939 האוכלוסייה האיטלקית גדלה ל-48,000, בזמן שהיו 36,000 אפריקאים.

העיר הפכה למרכז כלכלי של האימפריה האיטלקית, ולאחר עצמאות אתיופיה הוקמו בה מאות מפעלים.

זוועות איטלקיות

בפברואר 1937,בעקבות רציחות רבות של חיילים אריתראים ואיטלקים וניסיון התנקשות במושל רודולפו גרציאני, חיילים איטלקים שדדו את המנזר האתיופי המפורסם דברה ליבנוס באתיופיה.

מתכנני הרציחות מצאו מקלט במנזר והוציאו להורג את הנזירים והנזירות, דבר שגרם לחיילים האיטלקים להרוס יישובים ילידים באזור אדיס אבבה, להרג של 30,000 אתיופים ולהריסת בתיהם.

הטבח נודע בשם יקתית 12 (תאריך בלוח השנה האתיופי), ולאחריו נודע רודולפו גרציאני כ"הקצב של אתיופיה".

בהמשך רודולפו הוחלף על ידי מוסוליני בנסיך אמדיאו, דוכס אאוסטה, שנקט במדיניות פייסנית יותר כלפי הילידים, והצליח להרגיע את הרוחות.

ערב כניסת מלחמת העולם השנייה, עדיין שלטו לוחמי הגרילה האתיופים (הארבגנוך- Arbegnoch) בכמה אזורים.

מדיה וקבצים בנושא מזרח אפריקה האיטלקית בוויקישיתוף

The Eighth Vibration. Asmara and Dek’emhare, Cities of Work, Cities of Leisure

Modern Education Development, Challenges and Current State in Eritrea (1839 to 2016)

Education during the Italian fascism period

• צבא מזרח אפריקה האיטלקית, 10 יוני 1940
• הקרב האווירי במזרח אפריקה האיטלקית, 10 יוני 1940
• מזרח אפריקה האיטלקית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מזרח אפריקה האיטלקית34055754Q328478