קרב עדווה
| מלחמה: המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריך | 1 במרץ 1896 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב תיגראי | |||||||||||||||||
| מקום | העיירה עדווה, מחוז תיגראי | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אתיופי מוחץ | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב עדווה הוא קרב שהתרחש ב-1896 סמוך לעיר עדווה במחוז תיגראי שבאתיופיה במסגרת המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה בין ממלכת איטליה לממלכת אתיופיה. הקרב הסתיים בניצחונם המוחלט של האתיופים שהצליחו לשמור על עצמאותם המדינית והיו בכך המדינה היחידה באפריקה (למעט ליבריה) שלא הפכה לקולוניה אירופאית. כמו כן הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה) בתולדות הקולוניאליזם שבה הצליחה מדינה אפריקנית נחשלת להביס מעצמה אירופאית.
רקע
בשלהי המאה-ה-19 הייתה אפריקה כולה למעט אתיופיה וליבריה תחת שליטה אירופאית. ממלכת איטליה שנכנסה באיחור למירוץ הקולוניאלי זכתה בשתי מושבות, אריתריאה וסומליה, על גבול אתיופיה, ולטשה עיניה על שכנתם הדרומית העצמאית.
ב-1889 נחתם הסכם ווצ'ל בין שתי המדינות שהבטיח, לפי הגרסה האיטלקית, כי אתיופיה תהפוך לפרוקטורט (מדינת חסות) של איטליה שתנהל את ענייני החוץ שלה. אך האתיופים סירבו להתחייב על כך, וגרסו כי הם רשאים להיעזר בשירותי התיווך של איטליה לפי בחירתם. המשמעות לכך הייתה שאתיופיה סירבה למעשה לוותר על ריבונותה ועל עצמאותה המדינית. האיטלקים לא היו מוכנים לקבל זאת ופלשו לאתיופיה.
בסוף 1895, לאחר שהתקדמו לעומק שטחה של אתיופיה, הובסה יחידת חוד איטלקית שסבלה מנחיתות מספרית בקרב אמבה אלגי (1895) והאיטלקים נאלצו לסגת לעמדות מוגנות יותר במחוז תיגראי, שם התייצבו שני הצבאות זה מול זה.
לקראת סוף פברואר 1896, החלה האספקה של שני הצדדים להדלדל. מפקד הכוחות האיטלקים, הגנרל אורסיטה בארטיירי, זימן ישיבה של כלל מפקדי הכוחות, והודיע להם שהאספקה עומדת לאזול בתוך כחמישה ימים. הוא הציע לסגת ולהיערך מחדש באזור אסמרה, אולם שאר המפקדים התנגדו לכך, וטענו שנסיגה בשלב זה תגרום לפגיעה קשה במורל החיילים האיטלקיים.
אחד מהמפקדים הבכירים, דבורמידה, צוטט באמרו "איטליה תעדיף אובדן של 2000 או 3000 חיילים מאשר נסיגה חסרת כבוד". בארטיירי עיכב החלטתו למספר שעות בטענה שהוא נצרך להשיג מודיעין, אך לבסוף הודיע כי המתקפה תיפתח למחרת בשעה 9:00 לפנות בוקר.
הקרב
הצבא האיטלקי היה מורכב מארבע בריגדות, ובהן סה"כ 17,978 חיילים ו-56 מרגמות. עם זאת, קרוב לוודאי שרק 14,923 נלחמו בפועל, והשאר שימשו כתומכי לחימה ולאבטחת קווי התקשורת העורפיים. הבריגדה בראשותו של גנרל אלברטון הייתה מורכבת מחיילים אריתראים (אסקארי) בפיקודם של קצינים איטלקיים, שאר הבריגדות היו איטלקיות, והכילו מס' קטן של יחידות עלית. אולם רוב החיילים היו מגויסים טריים ובלתי מנוסים מרגימנטים באיטליה לגדודים ייעודיים באפריקה.
הצבא האיטלקי סבל מנחיתות מספרית משמעותית כאשר ההערכות לגבי סדר הכוחות האתיופים נעות בין 73,000 איש לבין למעלה מ-120,000 לוחמים, לעומת כ-15,000 לוחמים בלבד בכוחות האיטלקיים. כמו כן הוא סבל משורה של כשלים: מפות לא מדויקות, רובים מיושנים, ציוד תקשורת לקוי ונעליים לא מתאימות לשטח הסלעי (בארטיירי העדיף מתוך חסכנות להשתמש ברובים ישנים על מנת לנצל עד תום את מלאי המחסניות על אף שהיו ברשותו רובים חדישים מסוג קרקנו מודל 91). כמו כן היה מחסור בפרדות משא ובאוכפים. המורל היה ירוד בקרב החיילים הוותיקים שסבלו מגעגועים למולדתם, והחיילים החדשים היו בלתי מנוסים ובלתי מיומנים.
הכוחות האתיופיים תחת הקיסר מנליק השני חולקו בין הקיסר, אשתו המלכה טיטו בטול, ראס (מס' 2) וולה בטול, ראס מנגשה אטיקם, ראס מקונן מיכאל, פיתאווררי גביהו, ראס אלולה אניגדה ונגוס תכלה היימנות תסמה. בנוסף לכך נסתפח מס' לא ידוע של כוחות בלתי סדירים מקרב האיכרים המקומיים שאף סיפקו לצבא את המזון מתוצרתם החקלאית.
רוב הצבא האתיופי היה בנוי מיחידות חי"ר מצוידות ברובים, אך עם זאת היה גם מס' משמעותי של פרשים ושל לוחמים מצוידים בחניתות. כמו כן הייתה בצבא האתיופי קבוצה קטנה של יועצים צבאיים רוסים ויחידה רוסית קטנה של קוזקים בפיקודו של נ.ס. ליאונטייב.
ב-29 בפברואר, בחסות החשכה, החלו שלוש מהבריגדות האיטלקיות להתקדם בנפרד לכיוון עדווה, דרך מעברים הרריים צרים, בעוד שהבריגדה הרביעית נשארה במחנה ככוח עתודה.
תוכנית הקרב האיטלקית הייתה לצעוד בשלושה טורים מקבילים לעבר פסגות שלושת ההרים, כאשר דבורמידה מפקד על הימין, אלברטון על השמאל וארימונדי במרכז - וכוח עתודה נוסף שהיה אמור להתקדם בעקבות ארימונדי במטרה לנצל את יתרון הגובה. במהלך המצעד הלילי הבריגדות נותקו זו מזו תוך שהחיילים עוברים מס' מיילים בדרך הררית קשה. המפות הלקויות גרמו לאלברטון לזהות את ההר הלא נכון ככידאנה מהרת (היעד המקורי), ולצעוד ישר לעבר העמדות של ראס אלולה. עובדה שלא הייתה ידועה לבארטיירי היא שמנליק עמד לפרק את המחנה (וככל הנראה לנטוש את המערכה) כבר ביום המחרת, עקב חוסר היכולת של האיכרים להמשיך ולקיים את הצבא.
הקיסר הנוצרי התעורר בשעת בוקר מוקדמת על מנת להתחיל את תפילות יום א', כאשר מרגלים של ראס אלולה דיווחו לו על התקדמות הכוחות האיטלקיים. הקיסר כינס את מפקדי הכוחות, וכשהנסיכה טאיטו לצידו, הורה להם להתחיל ולהתקדם לעבר האיטלקים. נגוס טסמה פיקד על האגף הימני, ראס אלולה על השמאלי, והראסים מקונן ומנגשה במרכז, כאשר ראס מיכאל בראש חיל הפרשים; הקיסר ובת לוייתו נותרו מאחור בעתודה. הכוחות האתיופיים מיקמו עצמם בראש הגבעות המשקיפות על עמק עדווה בעמדה מצוינת להקביל את פני האיטלקים, שהיו חשופים ופגיעים לאש צולבת.
האסקארי של אלברטון היו הראשונים להתקל בכוח הנגדי סמוך לכידאנה מהרת. האתיופים הצליחו למקם את הארטילריה שלהם על הגבעות המשקיפות אל העמק והשיגו בכך יתרון משמעותי. ההערכות לגבי כמות התותחים מגוונות. היועץ הצבאי הרוסי ליאונטייב טען שהארטילריה הייתה מורכבת מ-42 מרגמות רוסיות, אך היסטוריונים בריטים גורסים כי היה מדובר בתותחים מדגם הוטצ'קיס ומכונות ירייה מקסים, שנקנו מספקי נשק צרפתיים ואירופאים אחרים.
בקרב שהתחולל הצליחה יחידת האסכארי להחזיק בעמדות במשך שעתיים, תוך שהיא סופגת אבידות כבדות. אלברטון נשבה בקרב ושרידי הכוחות נאלצו למצוא מפלט בבריגדה של ארימונדי. ארימונדי הצליח להדוף גלי הסתערות חוזרות ונשנות של האתיופים במשך כשלוש שעות, כשכוחותיו הולכים ונחלשים. לבסוף הטיל למערכה מנליק את הכוחות השוואנים, כ-25,000 לוחמים, בהסתערות רבתי לעבר קווי האיטלקים והמגנים נאלצו להיכנע. שתי היחידות של בארטיירי נחסמו ולא יכלו לסייע.
הבריגדה האיטלקית של דבורמידה, שהתקדמה על מנת לסייע לאלברטון, הגיעה באיחור. כשהם מנותקים משארית הצבא האיטלקי, החל דבורמידה בקרב נסיגה לעבר עמדות ידידותיות, אולם הוא הצעיד את כוחותיו בטעות לתוך עמק צר, וחיל הפרשים של ראס מיכאל ערך בהם טבח כשהם צועקים "אבלגומה" "אבלוגמה" (לקצור לקצור בשפת האורומו). שרידי גופתו של דבורמידה מעולם לא נמצאו אם כי אחיו שמע מפי אשה זקנה מקומית שסיפרה כי נתנה מים לקצין איטלקי שסבל מפצעים אנושים, אותו כינתה "צ'יף, אדם חשוב, עם משקפיים ושעון וכוכבי זהב".
שרידי הבריגדות של בארטיירי אוגפו והושמדו טיפין טיפין במורדות הר בלה. מנליק צפה בצהרי היום כיצד כוחותיו של היימנות מכריעים למעשה את הבריגדה האיטלקית, כאשר הניצולים מהקרב נמצאים בנסיגה מוחלטת והקרב מסתיים. היחס לשבויים האיטלקים היה סביר ביחס לנסיבות, אך האסכארי שנשבו נחשבו כבוגדים בעיני האתיופים, ולכן הם כרתו את ידם הימנית ואת כף רגלם השמאלית.
בעקבות התבוסה המשפילה נאלצה איטליה לחתום על אמנת אדיס אבבה המכירה בעצמאותה של ממלכת אתיופיה. ב-1999 נעשה סרט דוקומנטרי אתיופי בשם עדווה המתאר את הקרב ותוצאותיו.
קישורים חיצוניים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על קרב עדווה, 2 במרץ 2010
הערות שוליים
24974898קרב עדווה