שלש עשרה מדות האמורות בחנינה הוא פיוט סליחות מסוג שלמונית[1], המסודר לפי סדר אלפביתי כפול למחצה (בסימן אב"ב גד"ד) שחובר על ידי רבי שלמה בן מנחם. מנהג פולין וליטא לומר את הפיוט בערב ראש השנה, כשהחזן קורא כל בית והקהל אחריו. לפי חלק ממנהגי אשכנז הפיוט נאמר בסליחות של שחרית ביום כיפור[2].
שלש עשרה מידות האמורות בחנינה
|
הנוסח המקורי
שְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּחֲנִינָה.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. חַלִּי פְּנֵי מַלְכֵּךְ בִּתְחִינָה.
חַפֵּשֹ זְכוּת כְּנוּיִים קְרוּאִים שׁוֹשַׁנָּה.
וּמַלְּטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזֹאת הַשָּׁנָה:
אִם אַשְׁמָתָם גָּדְלָה עַד שְׁמֵי רוּם וְכוֹכְבֵיהֶם.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה בַקֵּשִׁי רַחֲמִים עֲלֵיהֶם.
בַּטֵּל מֵהֶם כָּתוּב אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם.
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם:
אִם גָּבְרוּ עֲוֹנוֹת וְעָצְמוּ מִלְּסַפְּרָה.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה דְּחִי אוֹתָם לְהַסְתִּירָה.
דִבְבֵי עֹז בְּתַחַן בַּטֵּל כָּתוּב אַסְתִּירָה.
לָמָה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה:
אִם הֶעֱווּ פְּנֵי מַלְכָּם בְּעַזּוּת פָּנִים וּמֵצַח.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה וְהִתְחַנְּנִי לוֹ בְּפֶצַח.
וְשִׁפְכִי כַּמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח אָדֹם וָצַח.
לָמָּה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח:
אִם זְדוֹנוֹת הִשִּׁיאוּ לֵב טִפֵּשׁ וְנִשְׁחַץ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה חַלֵּץ אוֹתָנוּ מִמַּחַץ.
חוּשִׁי וּבֹאִי נָא וּשְאִי קוֹל נַחַץ.
לָמָּה קוֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ:
אִם טָפְלוּ שֶׁקֶר בְּהֶגֶה וְהַוּוֹת לְעֻמֶּךָ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה יַשְרִי יְדִידוּת נְעִימֶיךָ.
יִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךָ עַל שְׁאֵרִית עַמֶּךָ.
לָמָּה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ:
אִם כָּבְדוּ אֹזֶן לְסַלֵּף מִנִּי הַדֶּרֶךְ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה לַחֳשִׁי עַל עַמֵּךְ בְּעֶרֶךְ.
לֵב וָנֶפֶש שִׁפְכִי פְּנֵי קוֹנֵךְ וְצוּרֵךְ.
לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ:
אִם מָרְדוּ בְּרֹב פִּשְׁעָם לְצוּר מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה נֹעַם עֲלֵיהֶם תְּבַקְּשִׁי.
נוֹרָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ בְּעֶתֶר אֵלָיו תִּדְרְשִׁי.
לָמָה יְיָ תִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי:
אִם סָרְרוּ כְּפָרָה מֵרֹב עִתִּים וְיָמִים.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה עַיִן שְׂאִי לִמְרוֹמִים.
עַל עַמֵּךְ פִּצְחִי פֶה מְעוּטֵי עַמִּים.
לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים:
אִם פְּשָׁעִים עָצְמוּ וְגָבְרוּ מְאֹד כְּתֶלֶא.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה צַפְצְפִי קוֹל לְהַפְלֵא.
צְרוּפָה אִמְרָתֵךְ לְחַלוֹת עַל עַם אֵלֶּה.
לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינְךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה:
אִם קִלְקְלוּ מַעֲשִֹים לְהָזִיד וּלְהַרְשִׁיעַ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה רַחַשִׁי לִבֵּךְ לְהוֹשִׁיעַ.
קוּמִי רֹנִּי[3] בַלַּיְלָה לָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ.
לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ:
אִם אָמְנָם שָׁבוּ כֻלָּם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ לְחַלּוֹתֶךָ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה תַּסְכִּים עִמָּם בִּמְחִילָתֶךָ.
תַּעֲשֶׂה אָדוֹן לְמַעַנְךָ מְחַל וּסְלַח לַעֲדָתֶךָ.
שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ:
|
הנוסח המקובל כיום
שְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּחֲנִינָה.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. אֲחַלֶּה פְּנֵי מַלְכִּי בִּתְחִינָה.
לְחַפֵּשֹ זְכוּת כְּנוּיִים קְרוּאִים שׁוֹשַׁנָּה.
מַלְּטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזֹאת הַשָּׁנָה:
אִם אַשְׁמָתָם גָּדְלָה עַד שְׁמֵי רוּם וְכוֹכְבֵיהֶם.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם.
לְבַטֵּל מֵהֶם כָּתוּב אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם.
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם:
אִם גָּבְרוּ עֲוֹנוֹת וְעָצְמוּ מִלְּסַפְּרָה.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה דְּחֵה אוֹתָם יְיָ לְהַסְתִּירָה.
דִבּוּבֵי עֹז בְּתַחַן לְבַטֵּל מֵהֶם כָּתוּב אַסְתִּירָה.
לָמָה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה:
אִם הֶעֱווּ פְּנֵי מַלְכָּם בְּעַזּוּת פָּנִים וּמֵצַח.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֶתְחַנֵּן לוֹ בְּפֶצַח.
וְנַפְשִׁי שִׁפְכִי כַּמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח אָדֹם וָצַח.
לָמָּה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח:
אִם זְדוֹנוֹת הִשִּׁיאוּ לֵב טִפֵּשׁ וְנִשְׁחַץ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה חַלֵּץ אוֹתָם יְיָ מִמַּחַץ.
חוּשׁ וּבֹא וְשָֹא קוֹל נַחַץ.
לָמָּה קוֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ:
אִם טָפְלוּ שֶׁקֶר בְּהֶגֶה וְהַוּוֹת לְעֻמֶּךָ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה יְדִידוּת תִּזְכֹּר מַנְעִימֶיךָ.
יִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךָ עַל שְׁאֵרִית עַמֶּךָ.
לָמָּה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ:
אִם כָּבְדוּ אֹזֶן לְסַלֵּף מִנִּי הַדֶּרֶךְ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲלַחֵשׁ עַל עַמִּי בְּעֶרֶךְ.
וְנַפְשִׁי שִׁפְכִי לִבֵּךְ פְּנֵי קוֹנֵךְ וְצוּרֵךְ.
לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ:
אִם מָרְדוּ בְּרֹב פִּשְׁעָם לְצוּר מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה נַפְשִׁי נֹעַם עֲלֵיהֶם תְּבַקְּשִׁי.
לְנוֹרָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ בְּעֶתֶר אֵלָיו תִּדְרְשִׁי.
לָמָה יְיָ תִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי:
אִם סָרְרוּ כְּפָרָה מֵרֹב עִתִּים וְיָמִים.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֶשָֹא עַיִן לִמְרוֹמִים.
עַל עַמִּי אֶפְצֶה פֶה מְעוּטֵי עַמִּים.
לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים:
אִם פְּשָׁעִים עָצְמוּ וְגָבְרוּ מְאֹד כְּתֶלֶא.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲצַפְצֵף קוֹל לְהַפְלֵא.
צְרוּפָה אִמְרָתְךָ לְחַלוֹת עַל עַם אֵלֶּה.
לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינְךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה:
אִם קִלְקְלוּ מַעֲשִֹים לְהָזִיד וּלְהַרְשִׁיעַ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה רָחַשׁ לִבִּי לְהוֹשִׁיעַ.
קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ.
לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ:
אִם אָמְנָם שָׁבוּ כֻלָּם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ לְחַלּוֹתֶךָ.
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה תַּסְכִּים עִמָּם בִּמְחִילָתֶךָ.
וַעֲשֵֹה אָדוֹן לְמַעַנְךָ מְחַל וּסְלַח לַעֲדָתֶךָ.
שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ:
|
|
|
|
|
|
תוכן הפיוט
בנוסח המקורי פונה הפיוט אל י"ג מידות הרחמים ומבקש מהן שאף אם הרבינו לחטוא ואשמתינו ”גָּדְלָה עַד שְׁמֵי רוּם וְכוֹכְבֵיהֶם”, כל אחת מהמידות תבקש מהקב"ה שימחל לנו על עוונותינו, ירחם עלינו וישמע קול תפילותינו. כל בית בפיוט מסתיים עם ציטוט מהתנ"ך המתחיל במילה "למה". בבית האחרון מבקשים ש”אִם אָמְנָם שָׁבוּ כֻלָּם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ”, שהקב"ה יסכים עמם וימחל להם ויביא את הגאולה השלמה.
פולמוס אמירתו
במשך הדורות היו שסברו שאין לומר את הפיוט שכן אין להתפלל למדותיו של הקב"ה, כפי שנלמד מהפסוק ”בכל קראינו אליו[4], אליו ולא למדותיו” (ספרי[5]). החתם סופר כתב שאף שדעתו היא שראוי להמנע מאמירת הפיוט, הוא נוהג לאמרו עם הציבור כדי שלא לפרוש מן הציבור[6]. מנגד לדעת מהר"י ברונא[7] אין איסור לאומרו מפני שזה ”אינו אלא דרך שפלות ועבדות...שהוא בוש בדבר לקרב אל המלך ואין זה דרך אמצעי כלל”. בדפוסים מאוחרים שינו המדפיסים את הנוסח בכל הפיוט ולפיו אנו מבקשים מהקב"ה שישמע תפילותינו בזכות המידות אך לא מבקשים מהמידות עצמן, וכך הוא הנוסח המקובל היום ברוב הקהילות[8].
מבנה הפיוט
הפיוט מורכב מ-12 בתים אשר בכל אחד מהם ארבע שורות מחורזות ביניהן. מהבית השני ואילך הפיוט מסודר בסדר האלף בית כפול למחצה (בסימן אב"ב גד"ד). האקרוסטיכון הוא בשורה הראשונה לאחר המילה ”אם” ובשורה השניה לאחר המילים ”נא כל מדה נכונה” ובפתיחת השורה השלישית. בשורה הרביעית מובא ציטוט מפסוק המתחיל במילה ”למה”. הבית המקדים בפיוט אינו מתחיל ב"אם" ואינו מסתיים בפסוק "למה" והוא יוצר את האקרוסטיכון "שלמה בן מנחם חזק". הש' בבית האחרון הוא אחרי "אם אמנם" והוא מסתיים בפסוק ”שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ”.
בנוסח המקובל כיום השתבש מבנה האקרוסטיכון בשל השינויים הרבים בנוסח הפיוט, ובשל כך חלק מהאותיות מופיעות באמצע מילה או בתחילת המילה הבאה.
מנהגי אמירתו
המנהג הרווח הוא לומר את הפיוט קהל וחזן פסוק בפסוק כעין פזמון[9], יש שנהגו שאת השורה האחרונה בכל בית אומרים יחד הקהל והחזן[10]. הפיוט נאמר בניגון כמו מלאכי רחמים. יש נוהגים לפתוח את ארון הקודש בזמן אמירת הפיוט[11].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פיוט המורכב ממחרוזות של ארבעה חרוזים, שהאחרון שבהם מסתיים בפסוק.
- ^ מחזור לימים נוראים-יום כיפור, באתר היברובוקס
- ^ ייתכן שצריך לגרוס רֹנִּי קוּמִי דניאל גולדשמידט, סדר הסליחות כמנהג פולין, עמ' צה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ ספר דברים, פרק ד', פסוק ז'
- ^ כך מביאים הרמ"ק בפרדס רמונים לב ב ועוד בשם הספרי אך זה לא נמצא במהדורות הספרי כיום
- ^ סימן קס"ו, שו"ת חתם סופר אורח חיים, באתר היברובוקס
- ^ ישראל מברונא, שו"ת ברונא, מהדורת יעקב וינגרטן, ירושלים, (סי' רע"ה דף ק"צ), באתר היברובוקס
- ^ להרחבה בשיטות ובמנהגים השונים, הרב שלמה שפרכר, ישורון-ג, באתר היברובוקס. ישורון-לו, עמ' תתכ"ח-תתס"ב, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ לוח הלכות ומנהגים, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים) מנהגי בית הכנסת חזו"א לדרמן, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- ^ לוח מעגל השנה-סקווירא, באתר אוצר החכמה תמידים כסדרם, באתר אוצר החכמה
- ^ הליכות קדוש-ימים נוראים, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
