מלאכי רחמים

פיוט מלאכי רחמים
מַלְאֲכֵי רַחֲמִים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן. חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל בְּמֵיטַב הִגָּיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן. אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם שְׁאֵרִית יוֹסֵף. שְׁפָלִים וְנִבְזִים פְּשׁוּחֵי שֶׁסֶף. שְׁבוּיֵי חִנָּם מְכוּרֵי בְּלֹא כֶסֶף. שׁוֹאֲגִים בִּתְפִלָּה וּמְבַקְּשִׁים רִשָּׁיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם מְעוּנֵי כֶבֶל. מְלֻמְּדֵי מַכּוֹת בְּעִנּוּי סֶבֶל. מְנוֹד רֹאשׁ נְתוּנִים בְּיוֹשְׁבֵי תֵבֵל. מָשָׁל בָּעַמִּים בְּקֶצֶף וּבִזָּיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם וְיֵרֶא בָּעֳנִי עַמּוֹ. וְיַקְשֵׁב וְיִשְׁמַע הַצָּגִים לְעֻמּוֹ. וְעוּדִים בְּלַחַשׁ מוּסָר לָמוֹ. וְעֵינֵיהֶם תּוֹלִים לִמְצוֹא רִצָּיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם אוֹמְרֵי סְלַח נָא. אוֹמְצֵי שְׁבָחוֹ בְּכָל עֵת וְעוֹנָה. אֲגוּדִים בַּצָּרָה לִשְׁפּוֹךְ תְּחִנָּה. אֶת פְּנֵי אֱלֹהֵיהֶם שׁוֹפְכִים לֵב דִּוָּיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם לָקְתָה בְּכִפְלַיִם. לְעוּטָה אֲרָיוֹת כְּמוֹ בְּפִי שַׁחֲלַיִם. לוֹקָה וּמִשְׁתַּלֶמֶת בַּעֲוֹן שׁוּלַיִם. לֹא שָׁכְחָה בְּכָל זֹאת מִכְתַּב עוֹז חֶבְיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם כְּבוּשֵׁי פָנִים. הַשׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְלֹא מְשִׁיבִים וְעוֹנִים. נִצְחוֹ מְקַוִּים וּלְיִשְׁעוֹ נִשְׁעָנִים כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו בְּכִלָּיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם יְחַלֵּץ עָנִי בְּעָנְיוֹ. חֲבוּשׁוֹ יַתִּיר מֵאֶרֶץ שִׁבְיוֹ. יִגְהֶה מְזוֹרוֹ וְיַחֲבֹשׁ חָלְיוֹ. צַעֲקָתוֹ יִשְמַע וְיָחִישׁ עֵת פִּדְיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם:

מלאכי רחמים הוא פיוט מפורסם מסוג סליחה (מהתת-סוג "פזמון") שחובר בשנת ד'תתנ"ו על ידי רבינו שמואל הכהן בן רבי יהודה, פייטן אשכנזי שנרצח באותה השנה, במהלך גזירות תתנ"ו. כיום, נאמר הפיוט בקהילות האשכנזים באחד מימי הסליחות של ימים נוראים (לדוגמה, הוא נאמר ביום שני בנוסח פולין ובנוסח אשכנז הכללי, ובסליחות ליום שלישי בנוסח ליטא), ולפי מנהגי אשכנז המזרחי, הוא נאמר בסליחות לאחד מימי תענית בה"ב.

תוכן הפיוט

הפיוט מתאר את סבלו הגדול של עם ישראל בגלות, כאשר בניו ”שְׁפָלִים וְנִבְזִים”, ו”מְלֻמְּדֵי מַכּוֹת בְּעִנּוּי סֶבֶל”; הגויים כולם - ”בְּפִי אֲרָיוֹת וּבְפִי שַׁחֲלַיִם”, השליטים הגדולים לצד הדוכסים והרוזנים הקטנים - מענים אותם ורומסים את זכויותיהם, מגדפים אותם תמיד ומשעבדים אותם כרצונם. ואילו ישראל, גם מתוך צערם הגדול, לא שכחו את חוקי התורה, ועודם משבחים תמיד את ה' ומקווים לישועתו; בבואם לבית הכנסת הם מתפללים אליו חרש, כשהם ”וְעוּדִים בְּלַחַש מוּסָר לָמוֹ, וְעֵינֵיהֶם תּוֹלִים לִמְצוֹא רִצָּיוֹן”, ו”אֶת פְּנֵי אֱלֹהֵיהֶם שׁוֹפְכִים לֵב דִּוָּיוֹן”.

על כן, פונה הפייטן למלאכי הרחמים ומבקש שיתחננו לה' שיושיע את עמו העני והאביון, אולי יחוס וירחם עליו ויחלצהו משביו ומסבלותיו (על משקל דברי הנביא עמוס: ”אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף”).

שפתו של הפיוט מורכבת כולה מהרמזים מקראיים, בד בבד עם ההרמזים התלמודיים השזורים בו והניבים הספרותיים (דוגמת ”הַצָּגִים לְעֻמּוֹ”, ”פְּשׁוּחֵי שֶׁסֶף”) המשתלבים בו; לדוגמה, השורה בת ארבע המילים ”לוֹקָה וּמִשְׁתַּלֶמֶת בַּעֲוֹן שׁוּלַיִם” מבוססת על דברי ירמיהו: ”וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה, בְּרֹב עֲוֺנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ”, ועל דברי איכה: ”טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים”, אולם גם רומזת לדברי התלמוד הבבלי במסכת מכות, כי לדעת חכמים ”כל המשלם אינו לוקה”, וקם ליה בדרבה מיניה, ואם כן – מתאונן הפייטן – המציאות בה עם ישראל מוכה בגלותו ובנוסף מחויב בתשלומים גבוהים לגויים, נוגד את ההלכה.

אולם לצד השפה הגבוהה והעשירה הנשמרת בפיוט, שפתו עדיין קלה ובהירה, תיאוריו חיים, וכאבו וסבלו של הפייטן משתקפים ממנה בגלוי. רדיפותיהם של הצלבנים והנוצרים מוזכרות בפיוט פעמים רבות.

מבנה הפיוט

הפיוט הוא בן שבעה בתים (לאחר הפתיחה - "מלאכי רחמים" - שבה שלוש צלעות, שהאחרונה שבהן משמשת בפיוט כרפרן), שכל אחד מהם פותח ומסתיים בשתי המילים "אולי ירחם" ובתווך מתאר את מצבו העגום של עם ישראל בגלותו. בכל בית ארבע צלעות, שכל אחת מהן בת ארבע מילים בדרך כלל; לאחריהן חוזר הרפרן, "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם". בפיוט חתום שם המחבר בחתימה מרובעת, "שמואל כהן יחי".

אמצעים אמנותיים

• אקרוסטיכון - לאחר הפתיחה הקבועה "אולי ירחם", מרכיבות האותיות שבתחילת כל צלע את שמו של המחבר, "שמואל", כאשר כל אות משמו נשנית ארבע פעמים בתוך כל בית, ובשלוש הצלעות הראשונות שבשני הבתים האחרונים נוסף המשך החתימה, "כהן יחי".
• חריזה כפולה במסגרתה נחרזות יחדיו שלוש הצלעות הראשונות בכל בית, ואילו הצלע הרביעית מתחרזת בכל הבתים עם סיומו של הרפרן, לפני הסיום "אולי ירחם".
• הצגת הנושא המרכזי של הפיוט כבר בפתיחת הפיוט: משאלתו של הפייטן כי מלאכי השרת יתפללו לה' בעד עם ישראל המדוכא בייסורים קשים.
• ההרמזים המקראיים והתלמודיים המהווים את עיקר דברי הפיוט.

על המחבר

רבינו שמואל הכהן בן רבי יהודה ממגנצא היה מחכמי לותרינגיה ("לותיר") בשנות ד'ת"ת-ד'תת"ן (1040-1090) בערך, בדורם של רבני מגנצא: רבנו אליעזר הגדול, רבנו יצחק בן יהודה ורבנו יעקב בן יקר. אביו היה מתלמידי רבנו גרשום מאור הגולה ומגדולי חכמי מגנצא, תלמיד חכם ופוסק נודע שחיבר ספר פסיקה בשם "ספר הדינין", ובנו - רבינו שמואל - מוסר הלכות בשמו. אחיו של ר' שמואל היה ר' מאיר הכהן ממגנצא, ובנו רבי אברהם ב"ר מאיר היה מצוי בקשר מכתבים עם רש"י, שכתב אליו: ”אל אדוני ומורי אב תפארת הכהונה הרב ר' אברהם ב"ר מאיר הכהן, אני צעיר גידולי משרת בית אביו משיב שלום כתלמיד לרב.”

כשהחלו הרדיפות הקשות ביהודי גרמניה בשנת ד'תתנ"ו עקב מסע הצלב הראשון, חיבר ר' שמואל - בתחילת השנה - כמה קינות על הצרות שבאו על יהודי ארצו (זולת לשבת שלפני שבועות, מאוֹרה לשבת שנייה שאחרי פסח, וכן פיוט זה); בסופה של אותה השנה, בג' בסיוון תתנ"ו, באו הפורעים הנוצרים למגנצא ופרעו ביהודיה ללא רחם. בין ההרוגים היו רבינו שמואל ומשפחתו.

הלכות משמו מובאות במספר מקומות בספרי תלמידי רש"י ("ספרי דבי רש"י"), כמו ספר האורה וספר הפרדס.

פולמוס "מכניסי רחמים"

ערך מורחב – פולמוס מכניסי רחמים

החל מתקופת הראשונים פרץ פולמוס נרחב סביב השאלה האם ראוי להפנות תפילות ובקשות אל המלאכים, או שמא ראוי להתפלל רק לה' עצמו, בהתאמה לדברי רבי יודן בתלמוד ירושלמי: ”רַבִּי יודָן אָמַר... לא יִצְוַוח לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַּבְרִיאֵל, אֵלָא לִי יִצְוַוח, וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיָּד” (ירושלמי ברכות ט א), וכן לעיקר האמונה החמישי לפי הרמב"ם. בין הפיוטים עליהם דנו הרבנים שעסקו בנידון זה היה גם פיוט "מלאכי רחמים", שהפתיחה שלו פונה אל המלאכים בבקשה שיתפללו לה' בעד עם ישראל.

לעומת המתנגדים, התומכים מסתייעים במאמרי חז"ל דוגמת ”למה יוצאין לבית הקברות... וחד [ואחד האמוראים] אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים” (תענית טז א), וכן ”ויעלו בנגב... הלך ונשתטח על קברי אבות... אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים” (סוטה לד ב). התומכים באמירת פיוטים מסוגו של "מלאכי רחמים" מחלקים בין בקשה מהמתים או המלאכים שיפעלו להיטיב לנו בכוחות עצמם, שאסורה, לבין הבקשה שיבקשו מהבורא רחמים, שאין בה חשש. אחרים טענו שבתפילה זו הכוונה לבקשה מהבורא עצמו, בדרך מכובדת: ”אינו אלא דרך שפלות ועבדות שמדבר אל המלך [על ידי פנייה] ליועציו לדבר למלך, שהוא בוש לקרוב אל המלך. ואין זה דרך אמצעי כלל”.

כדי לפתור את הבעיה גם לדעת האוסרים על אמירת פיוטים כאלו, מובא שרבי חיים מוולוז'ין נהג לומר בפתיחת הסליחה "אֲבוֹת הָעוֹלָם אֲהוּבֵי עֶלְיוֹן", במקום "מלאכי רחמים משרתי עליון", ובכך להפנות את בקשתו אל האבות שיעתירו בתפילה בעד בניהם ולא אל המלאכים. אחרים שינו רק את החרוז "חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל" לנוסח: "יְחַלּוּ נָא פְנֵי אֵל", כלומר שאין זו פנייה אל המלאכים, אלא ציון עובדה, כי המלאכים תמיד מחלים את פני ה' בעד עם ישראל. רבי זלמן גייגר (דיין בפרנקפורט, אחיו המבוגר של אברהם גייגר) כתב כי מנהגו לדלג על פתיחת הפיוט.

לעומתם, סיפר החת"ם סופר על עצמו שאף על פי שאין דרכו לומר את פיוט מכניסי רחמים, הרי שאת "מלאכי רחמים" הוא נוהג לומר תמיד עם הציבור. כן העיד גם רבי יהודה אסאד על רבו מהר"ם בנעט, שייסד נוסח אחר בפיוט "מכניסי רחמים", אולם את "מלאכי רחמים" היה אומר תמיד.

דברים דומים כתב גם רבי עקיבא איגר, ורש"ר הירש כתב באיגרת לחתנו, שפורסמה על ידי הרב שלמה שפרכר:”בענין מכניסי רחמים, זהו ענין אהוב על הקלים והחצופים ולכן חלו בו אי הבנות ורכיליות. במקום אחד אנו מתפללים למלאכי מרום, אכל בקשתנו מהם היא שיתפללו עבורנו אצל הקב"ה... הרעיון שהמלאכים יתפללו עבורנו חוזר ושב על עצמו בפיוטים שלנו, וכמו בפזמון הנאה 'מלאכי רחמים משרתי עליון, חלו פני עליון במיטב הגיון' וכו' - ומדוע לא נבקש מהמלאכים שיתפללו עבורנו? וכי אין אנו מבקשים זאת מבני אדם?”

קישורים חיצוניים

מלאכי רחמים, באתר ויקיטקסט

• השיר "מלאכי רחמים" בביצועו של הזמר החסידי מרדכי בן-דוד
• השיר "מלאכי רחמים" בביצועה של 'מקהלת שירה'

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29745227מלאכי רחמים