חומת ברלין

חומת ברלין
	חומת ברלין עם "רצועת המוות" (משמאל), שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה	13 באוגוסט 1961 – 1980 (כ־18 שנים)
תאריך פירוק	9 בנובמבר 1989

חומת ברלין (בגרמנית: Berliner Mauer) הייתה חומה מבוצרת באורך כולל של כ-155 קילומטר, שהקיפה את מובלעת ברלין המערבית ששכנה בליבה של מזרח גרמניה, בין השנים 1961–1989. החומה חילקה את ברלין, בירת גרמניה, לשני חלקים לא שווים: ברלין המזרחית שבשליטת גרמניה המזרחית וברלין המערבית שבשליטת גרמניה המערבית^[1], וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה.

שורשי החומה בחלוקתה של ברלין בתום מלחמת העולם השנייה לארבעה רבעים, אחד מהם בשליטת ברית המועצות והאחרים בשליטת בעלות הברית המערביות: ארצות הברית, בריטניה וצרפת. כבר מהתחלה הקשו הסובייטים על מעבר של כוחות ואספקה בין שטחי גרמניה שהיו בשליטת מדינות המערב לבין המובלעת של ברלין, שהייתה מוקפת כולה בשטח בשליטה סובייטית.

ב-1949 הקימו בעלות הברית המערביות את גרמניה המערבית בשטחי שליטתן, וכתגובת נגד הוקמה גרמניה המזרחית בשטח שבשליטת הסובייטים. ב-1952, לנוכח נטישה המונית של תושבי מדינתם אל גרמניה המערבית, סגרו המזרח גרמנים בהוראתו של סטלין את הגבול בין שתי הגרמניות, על ידי בניית גדר מבוצרת לאורכו. הסגירה ההרמטית של הגבול לא הייתה אפקטיבית, מאחר שהתנועה בתוך ברלין עצמה המשיכה להתנהל באין מפריע, ובריחת תושבים אל המערב, לא רק ממזרח גרמניה אלא גם משכנותיה הקומוניסטיות, נמשכה כל העת וכמעט באין מפריע. ההנהגה המזרח גרמנית בראשות ולטר אולבריכט הביעה באוזני הסובייטים חשש עמוק מהמשך הבריחה למערב, וקיבלה אישור לתוכניותיה לסגור הרמטית גם את מובלעת ברלין המערבית.

ב-13 באוגוסט 1961 החלה מזרח גרמניה בבניית החומה, שניתקה כמעט לחלוטין את הקשר בין מזרח למערב, והשפיעה בצורה דרמטית על חייהם של תושבי ברלין משני צדדיה. החומה, שנקראה על ידי השלטונות המזרח-גרמניים "חומת-הגנה אנטי-פשיסטית" (antifaschistischer Schutzwall) ו"גבול מבוצר" (befestigte Staatsgrenze), נחשבה לאחד מסמליה העיקריים של המלחמה הקרה לאורך יותר מ-28 שנים. בפי מתנגדיה נקראה החומה לעיתים "חומת הבושה" (Schandmauer).

החומה הפכה בן לילה למחסום שמנע מתושבי ברלין המזרחית לממש את חופש התנועה בעירם, ואלה מהם שניסו לחצותה מצאו את עצמם חשופים לסיכון גבוה להיהרג מכדורי שומרי הגבול המזרח-גרמנים. עם השנים בוצרה החומה ותוגברה באמצעים נוספים, עד שהפכה למחסום כמעט בלתי עביר, ובשל כך נעשו ניסיונות הבריחה נדירים בשנים האחרונות לקיומה.

נפילתה של החומה ב-9 בנובמבר 1989 הייתה אירוע מכונן, שסימל יותר מכול את נפילת המשטרים הקומוניסטיים באותן שנים ואת קץ המלחמה הקרה. בעקבות הפלתה אוחדה גרמניה בשנת 1990, וברלין המאוחדת חזרה להיות בירתה של גרמניה^[2].

רקע היסטורי ופוליטי

ערך מורחב – הגבול בין שתי הגרמניות

בועידת פוטסדאם, ביולי 1945, מספר שבועות לפני תום מלחמת העולם השנייה, וכחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, החליטו ארבע המעצמות המנצחות: ברית המועצות, צרפת, בריטניה וארצות הברית לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש^[3]. האזור הסובייטי כלל כשליש מהשטחים שנותרו בגרמניה^[4] ונכללו בו מדינות תורינגיה, סקסוניה, סקסוניה-אנהלט, ברנדנבורג ומקלנבורג-מערב פומרניה, כשבמרכזו הבירה ברלין. עוד קודם לוועידת פוטסדאם התריע צ'רצ'יל, שטבע מאוחר יותר את המונח "מסך הברזל", בפני עמיתו האמריקאי, הנשיא הארי טרומן, על הסכנה שבנוכחות הסובייטית בלב אירופה^[5].

כאשר נכנעה גרמניה, במאי 1945, נמצאו הכוחות של ארצות הברית הרבה מעבר לקווים שנקבעו כקווי הפרדה; הם הגיעו ללייפציג, האלה וערים נוספות, והבריטים כבשו חלק ממקלנבורג. צ'רצ'יל חתר לכיבוש שטחים נוספים בגרמניה על ידי המערב ולהימנעות מנסיגה משטחים שכבר נכבשו. אך טרומן, שאך זה נכנס לתפקידו, נטה להתפשר עם הסובייטים, וביוני נסוגו הכוחות המערביים לגבול שנקבע, על גדת האלבה, ופינו את מקומם לסובייטים.

ברלין, שנכבשה על ידי הצבא האדום באפריל 1945 והייתה בלב אזור הכיבוש הסובייטי, חולקה באופן דומה לארבעה רבעים, כשהאזור שבשליטת הסובייטים גדול בהרבה מהאחרים. במסגרת ההסכם לא נקבעו בכתב סידורי גישה הולמים לכוחות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, משטחיהן שבמערב לשטחי ברלין שבאחריותן, מרחק של כמאה ושישים קילומטר בעומק השטח שבשליטת ברית המועצות. כבר מהרגע הראשון הקשו הסובייטים על המעבר החופשי של הכוחות המערביים מהאזורים שבשליטת בנות הברית במערב, דרך השטחים שבשליטתם, לברלין. משלחת אמריקאית ובה שיירה של מאה כלי רכב ומאות חיילים, שהגיעה אל נהר האלבה, ליד דסאו, מיד לאחר ועידת פוטסדאם וניסתה לממש את זכותה למעבר אל העיר המחולקת, נעצרה, רק לחלק ממנה ניתן אישור מעבר, וגם אותו חלק שאושר המשיך בליווי צבאי סובייטי כמעט עד ברלין, אך נאלץ לבסוף לחזור על עקבותיו^[5].

ברלין שלאחר המלחמה הייתה הרוסה כמעט לחלוטין, ואוכלוסייתה, שמנתה יותר מארבעה ורבע מיליון בני אדם טרם המלחמה, פחתה בעשרות אחוזים^[6]. לאחר המלחמה החלו לזרום אל העיר ההרוסה מיליוני פליטים והמערכות העירוניות התקשו לתפקד. בשנת 1945, מיד לאחר ועידת פוטסדאם, הייתה ההפרדה בין חלקי העיר סמלית בלבד – עמודי עץ בצבעי צהוב ולבן, שהוצבו בגבולות בין ארבעת חלקי העיר, בלא שהיה צורך אפילו ברישיון מעבר כדי לחצותם. ב-1946 החלו שלטונות הכיבוש הסובייטי להגביל את התנועה בין החלק המזרחי שבשליטתם ליתר החלקים, ממש כפי שעשו עוד קודם לכן לגבי המעבר משטחי המעצמות האחרות בגרמניה כולה אל השטח שבשליטתם, לרבות המעבר מהשטחים שבמערב אל ברלין.

הסגר על ברלין

ערכים מורחבים – הסגר על ברלין, הרכבת האווירית לברלין

ב-1948 החליטו שלוש המעצמות המערביות על כינון חוקה חדשה לחלקה המערבי של גרמניה. ביוני אותה שנה הוצא הרייכסמארק מהמחזור בחלק המערבי, ושטרות חדשים של מארק גרמני נופקו כנגד הישנים. בברלין הוחלפו השטרות הישנים בשטרות חדשים שעליהם הוטבעה האות B, לציון ברלין. ב-24 ביוני נקטו הסובייטים צעד חסר תקדים וסגרו במחאה את דרכי הגישה לברלין המערבית, ששכנה עמוק בתוך השטח הסובייטי. היה זה למעשה המשבר הראשון של המלחמה הקרה, והוא בחן את נחישותה של ארצות הברית להגן על בעלות בריתה באירופה. הפתרון האמריקני למשבר היה העברה באמצעות רכבת אווירית של ציוד, מזון ודלק ליותר מ-2 מיליון התושבים הנצורים. לבסוף, כעבור אחד עשר חודשים, הבין סטלין כי לא ירוויח דבר ממצור זה, והסיר אותו מעל העיר במאי 1949.

ב-1949 הכריזו שלוש המעצמות המערביות על הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היא גרמניה המערבית, בשטחם של אזורי הכיבוש שבשליטתן. השטח שבשליטת הסובייטים הפך במקביל לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית). המובלעת המערבית של ברלין אוחדה אף היא, ונקראה מעתה "ברלין המערבית".

סגירת הגבול בין הגרמניות

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה התנועה בין אזורי הכיבוש טבעית לגרמנים, שארצם לא הייתה מחולקת קודם לכן. רוב האזרחים לא חשבו לעזוב את מקום מגוריהם. אך התגבשותה של גרמניה המערבית יצרה מציאות חדשה, וסביב שנת 1950 החל גל של הגירה המונית שלא על מנת לחזור. כ-198,000 איש נטשו את גרמניה המזרחית ב-1950, כ-166,000 ב-1951 וכ-182,000 ב-1952, למרות הגבול שבוצר באותה שנה^[5]. ההגירה הייתה תהליך פשוט יחסית, שכן מצידו השני של הגבול מצאו המהגרים את אותן התרבות והשפה שהשאירו מאחוריהם.

ב-1952 הציע סטלין לשלוש מעצמות המערב לאחד את גרמניה, ובלבד שהמדינה המאוחדת לא תוכל לחבור לברית צבאית שתופנה כלפי אחת מהמעצמות, בכלל זה ברית המועצות. ההצעה נדחתה על ידי הקאנצלר קונראד אדנאואר שבעיניו נראה טבעי כי גרמניה תהיה חלק מגוש מערב-אירופי. בנוסף על כך, קבלת ההצעה הייתה מחייבת את הגרמנים לוותר סופית על השטחים שנלקחו מהם בפולין, שלזיה ופומרניה.

בתגובה הורה סטלין למנהיגי מזרח גרמניה לפעול להקמת מדינה עצמאית. הוא סבר כי הגבולות הפתוחים בין שני חלקי גרמניה הם מצב "בלתי נסבל", והתבטא כי "על קו ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה להפוך לגבול, לא קו-גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן..."^[7]. הגבול בין שתי מדינות גרמניה נסגר ב-26 במאי 1952. במבצע שכונה "מבצע שרצים" (Aktion Ungeziefer) פונו אלפי תושבים לאורך הגבול, וגודר בגדר תיל דוקרני שלצידה רצועה מפורזת שרוחבה מספר קילומטרים.

בריחת המוחות לאחר סגירת הגבול

ערך מורחב – בריחת המוחות מגרמניה המזרחית 1949–1961

בינואר 1953, משהבינו מנהיגי גרמניה המזרחית שהגישה החופשית מברלין המזרחית למערבית שמה לצחוק את גדר הגבול, החליטו, בעצה אחת עם הסובייטים, להציב שומרים לאורך תוואי הגבול בין שני חלקי ברלין ולהחמיר את הגבלות התנועה ביניהם; סטלין אף נתן לכך את אישורו. עם זאת, מותו של האחרון במרץ 1953 מנע את יישום התוכנית בשלמותה. ההנהגה החדשה של ברית המועצות החליטה להימנע מצעדים שיגררו אחריהם תגובה מערבית חריפה: שר החוץ מולוטוב אמר כי יישומה של התוכנית עלול להביא "להפרה של הסדר הקיים"^[8]. הגבול עם ברלין המערבית נשאר אפוא אזור החיץ היחיד בין שני הצדדים שלא גודר, והיה האזור היחיד בגרמניה המזרחית שדרכו ניתן היה לעבור לגרמניה המערבית כמעט ללא כל קושי.

ב-16 ביוני 1953 פרצה בברלין המזרחית, בעקבות התקוממות דומה בצ'כוסלובקיה, התקוממות של פועלי בניין, שהפכה עד מהרה להתקוממות של כלל פועלי התעשייה, בתגובה למכסות ייצור מוגזמות שהוטלו עליהם. תושבי מערב ברלין חצו את קווי החיץ והצטרפו להפגנות; חנויות בבעלות ממשלתית הוצתו. על שער ברנדנבורג טיפסה קבוצה של מפגינים צעירים ותלשה ממנו את דגל ברית המועצות. בתגובה הכניסו הסובייטים טנקים לתוך העיר, ירו לעבר מפגינים והכריזו על תקנות חירום.

לאחר מותו של סטלין חשבו הסובייטים שהפתרון לבעיית הבריחה הוא מתן הקלוֹת בתנאי חייהם של תושבי גרמניה המזרחית, ועל ידי כך הפחתת התמריץ להגר. עם זאת, לא עלה בידם להביא לשיפור המקוּוה. בזמן שגרמניה המערבית, בתמיכת מדינות המערב, הפכה למדינה משגשגת (הנס הכלכלי של גרמניה), נשרכה שכנתה הקומוניסטית, בהנהגת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, מאחור. רמת החיים הלכה וירדה, והדיבורים על "בניית סוציאליזם" בצד מעשים שכללו הפקעת רכוש פרטי ואיסור על מסחר פרטי, הובילו לגל הגירה חסר תקדים: בשנת 1953 ערקו למערב קרוב ל-350 אלף איש, ובשנים הבאות התייצב מספרם על בין 200,000 ל-250,000 בשנה^[9]. משנת הקמת גרמניה המזרחית, 1949, ועד לבניית החומה ב-1961 ערקו על פי הערכות שונות, בין 2.7 ליותר מ-3 מיליון מזרח-גרמנים מהמזרח אל המערב – כשישית מתושביה^[10]^[11]. הייתה זו בריחת מוחות של ממש – רובם היו אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים או בעלי מקצוע מיומנים; לא רק גרמנים ערקו – גם אזרחים צ'כים ופולנים, שהזדמנו לברלין המזרחית.

ב-1958 התבטאו מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, ועושה דברו המזרח-גרמני ולטר אולבריכט בחריפות בשאלת ברלין. אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, קבע שברלין על כל גזרותיה היא חלק מגרמניה המזרחית. חרושצ'וב התבטא כי "ברלין היא נקודת התורפה^[12] של המערב. בכל פעם שאני רוצה לגרום למערב לצרוח, אני לוחץ על ברלין"^[13]. חרושצ'וב לא הסתפק במילים: ב-27 בנובמבר 1958 הוא העביר למערב אולטימטום לפיו על המערב לחתום על הסכם שלום עם גרמניה בתוך 6 חודשים ולהסכים להפיכת ברלין המערבית ל"עיר חופשית", נטולת "משטר כיבוש", ואם לא יעשה כן, תחתום ברית המועצות על הסכם שלום חד-צדדי עם גרמניה המזרחית ותעביר לה את כל הסמכויות הנוגעות לדרכי הגישה לברלין המערבית ביבשה, באוויר ובים. מועד האולטימטום פג, ודבר לא קרה.

בסוף 1960 נבחר ג'ון קנדי לנשיא ארצות הברית. כבר בראשית דרכו הנשיאותית נקלע לעימות עם הסובייטים – הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה באפריל 1961. ברית המועצות, נשענת על הישגיה בחלל ופיתוחיה בתחום הטילים והנשק הגרעיני, חשה ביטחון רב להגיע לסף עימות עם המערב. ב-25 ביולי 1961 נשא קנדי נאום לאומה בו ציין את הנחישות של ארצות הברית להילחם על הזכויות של מעצמות המערב בברלין ועל החופש של אוכלוסיית מערב ברלין^[14]:

" עלינו להיות מוכנים להגן על הזכויות והמחויבויות האלה (בברלין המערבית)... עלינו להיות מוכנים גם להתנגד בכוח, אם ישתמשו בכוח כנגדנו "

קנדי נרתע, ככל הנראה, מעימות נוסף. ליועצו, וולט רוסטו, אמר כי "אם (חרושצ'וב) יאבד את גרמניה המזרחית, יאבד גם את פולין ואת יתר מזרח אירופה... יהיה עליו לעשות משהו כדי לעצור את זרם הפליטים – אולי חומה, ואנו לא נוכל למנוע זאת".

המזרח-גרמנים לא חדלו מלהעלות בפני הסובייטים את עניין הנהירה של תושבי המזרח למערב. שגריר ברית המועצות בברלין, מיכאיל פרווחין, דיווח במאי 1961 לממונים עליו כי^[15]

" ידידינו היו רוצים... כפי שהם אומרים, לסגור את הדלת למערב, לצמצם את הנהירה של האוכלוסייה מהרפובליקה ולהחליש את השפעת הקנוניה הכלכלית נגד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית המתבצעת ישירות מברלין המערבית ".

בינתיים החליטו שלטונות גרמניה המזרחית על קו נוקשה יותר במעברים בעיר, ובכלל זה הגבלות גם על כניסה של תושבי מערב ברלין, שנהגו להיכנס למזרח על מנת לבלות ולערוך קניות במחירים נמוכים, לעיתים מסובסדים. בחודשים האחרונים שלפני בניית החומה החלו השלטונות להתנכל ל"חוצי הגבול" (בגרמנית: Grenzgänger) – תושבי העיר המזרחית שעבדו בחלק המערבי של העיר וחצו את הגבול מדי יום. הם זומנו לחקירה, ולעיתים הופעל עליהם לחץ לעזוב את מקום עבודתם ולעבור לעבוד במזרח. צעד נוסף נגד "חוצי הגבול" היה דרישה לשלם מראש ובמרקים מערב-גרמניים^[16] עבור שכר דירה, חשמל ומים.

באזורים הסמוכים לגבול בין ברלין המזרחית למערבית הופעלו גם חיפושים אקראיים ברחובות ובתחנות הרכבת, ביקורות פתע ופשיטות, מעצרים זמניים והחרמת תעודות זהות. תושבי המזרח שניסו לעבור למערב באופן בלתי חוקי (אף על פי שלא עבדו שם) ונתפסו, הוחזרו לבתיהם. עם זאת, השטאזי העריך כי בתקופה שמתחילת אפריל ועד 13 באוגוסט 1961, רק 15 אחוז מניסיונות אלה סוכלו^[17] וגם אלה שנתפסו - חזרו וחצו את הגבול.

שנתיים לאחר פקיעת האולטימטום של חרושצ'וב למערב, הלך קצב הבריחה מגרמניה המזרחית וגבר. במאי 1961 היגרו כ-18,000 איש, ביוני 19,200. הלחץ הגובר הפך את זרם הבורחים לשיטפון: ביולי 1961 הגיע מספר העוזבים ליותר מ-30,000^[18], מספר שיא מאז יוני 1953, ובשבוע הראשון של אוגוסט ערקו כמעט 10,000 מזרח-גרמנים אל המערב – כ-1,500 ביום, ויותר מ-40,000 בקצב חודשי. ב-12 באוגוסט לבדו הגיע מספר הבורחים ל-2,400. רוב הפליטים שוכנו במחנה המעבר מריינפלדה (Marienfelde) עד לקליטתם במערב. מפעלים ומשרדים שלמים התרוקנו, וברור היה כי ללא צעד דרסטי לסגירת המעברים, גרמניה המזרחית כולה בסכנה. המזרח-גרמנים החלו במסע תעמולה, במסגרתו הציגו את ההגירה למערב כקונספירציה קפיטליסטית, שמשלבת גם חטיפות של אזרחים ופיתוים לערוק בתשלום.

בניית החומה

התוכנית לבניית חומה נחשבה בגרמניה המזרחית לסוד מדינה. ב-15 ביוני 1961 התקיימה מסיבת עיתונאים, במהלכה נשאל ולטר אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, שהיה היוזם העיקרי לבניית החומה, שאלה שלא התייחסה כלל לחומה: "האם לדעתך הקמתה של עיר חופשית משמעה שהגבול המדיני יוקם בשער ברנדנבורג?". בתשובתו לשאלה זו, שהופנתה אליו מטעם כתבת העיתון המערב גרמני פרנקפורטר רונדשאו, נכשל אולבריכט בפליטת פה כשענה: "לאף אחד אין כוונה לבנות חומה".

האזהרות התכופות של אולבריכט נפלו על אוזניים קשובות. הסובייטים הסכימו עקרונית להקמת החומה, ואף גילו מעורבות עמוקה בתכנונה. עם זאת דחו הסובייטים את הצעתו של אולבריכט לסגור את המסדרונות האוויריים משדות התעופה של ברלין המערבית, דרכם הוטסו הבורחים מערבה.

אריך הונקר מונה לאחראי על הפרויקט. בתחילת יולי 1961 מינה הונקר מטה, בו שותפו בין היתר אריך מילקה, השר לביטחון המדינה והממונה על השטאזי, וכן שרי הפנים, ההגנה והתחבורה. מתחילת יולי עבד המטה בקדחתנות על התוכניות להקמת הגדר. שיתוף הפעולה של הסובייטים התבטא גם בהזרמת כוחות של הצבא האדום לגרמניה המזרחית לאבטחת המבצע. בסוף יולי נקבע במפה תוואי החיץ בין שני חלקי העיר, ושר הפנים הוציא הוראות לתכנון ולביצוע הפרויקט. החל מתחילת אוגוסט החלו גורמי הביטחון לרכז את הציוד להקמת החומה, ובכלל זה מעל 18,000 עמודי בטון ו-150 טון של תיל דוקרני. כ-400 משאיות שימשו להובלת הציוד, החומרים והעובדים שיועדו לעבוד בסגירת הגבול ובהנחת הגדר. המשאיות נשלחו בנתיבים מפותלים ולא ישירות לברלין כדי לא לעורר חשד. עד הרגע האחרון לא הבינו בשירותי הביון של נאט"ו את גודל האירועים הקרבים.

ב-3 באוגוסט 1961 טס אולבריכט לברית המועצות על מנת להשתתף בוועידה של מדינות ברית ורשה במוסקבה. בוועידה קיבל את ברכת הדרך הסופית להקמת החומה, תוך אזהרה שאל לו לנסות ולחדור לתחומי ברלין המערבית במהלך הבנייה. ב-7 באוגוסט הודיע אולבריכט לפוליטביורו של גרמניה המזרחית על האישור שניתן להקמת החומה, ועדכן אותם בתאריך היעד. המועד לביצוע "מבצע ורד", כפי שכונה בפי המזרח-גרמנים, היה הלילה שבין 12 ל-13 באוגוסט.

אוגוסט 1961: התחלת הבנייה

הדור הראשון של החומה, 1961: לוחות בטון ולבנים בגובה של כשני מטרים ומעליהם תיל דוקרני

ביום ראשון, 13 באוגוסט 1961, החלו המזרח-גרמנים בהקמת גדר, שהפכה אחר כך לחומה. "מבצע ורד" יצא לדרך.

החל משעה אחת בלילה סגרו כוחות צבא ומשטרה מזרח-גרמניים, שמנו כ-15,000 איש, ובהם אנשי קבוצות המאבק של מעמד הפועלים, את הגבולות והמעברים בין החלק המערבי למזרחי, והחלו בהקמת מחסומים לאורך הרחובות. לוחות בטון שעליהם לבנים ותיל דוקרני הונחו לאורך קו הגבול, לאורך 43 קילומטר בקו החיץ בין הרבעים המערביים לבין ברלין המזרחית, ועוד 112 קילומטר מסביב לרבעים המערביים לאורך הגבול עם מזרח גרמניה עצמה. הפעולה כולה בוצעה בפיקוח צמוד של משקיפים צבאיים סובייטיים, אם כי הסובייטים שמרו את הכלים הצבאיים הכבדים במרחק, ולא היו מעורבים במלאכת הקמת הגדר עצמה. המבצע נתקל בהתנגדות מעטה בצד המזרחי, ובהפגנות בצד המערבי שכללו יידוי אבנים וצעקות נגד המשטר הקומוניסטי.

קווי הרכבת והתחתית שקישרו בין המערב למזרח פוצלו לשניים, ולא התאפשר עוד לנוסעים מהמערב לרדת בתחנות שבחלק המזרחי של העיר.

ברחובות מסוימים שבאזור החיץ, כמו רחוב ברנאואר, עמדו המבנים בצד המזרחי בעוד הרחוב עצמו נכלל בצד המערבי. תושבי רחובות אלה חויבו להיכנס לבתיהם מהכניסה האחורית, כדי לא לעבור דרך הצד המערבי, והמרווחים בין הבניינים נאטמו בקירות של לבנים. חלק מהדיירים ניצלו את קרבתם למערב והצליחו להימלט דרך החלונות הקדמיים. אזרח שניסה לקפוץ מהקומה השנייה של בית ברחוב ברנאואר אל הקהל שעמד מצידו המערבי של אזור הגבול, נאחז בידיו על ידי שוטרים מזרח-גרמנים. צופים מהמערב אחזו ברגליו, ובכוח הכובד הצליחו לחלצו אל החופש. האירוע צולם בידי צלמים שעמדו מול החלון.

מזלם של אחרים שניסו להימלט דרך חלונות הבניינים לא שפר עליהם, והם נהרגו במהלך הבריחה (ראו בהמשך: ניסיונות בריחה). עד אוקטובר 1961 פונו תושביהם של בניינים אלה, וחלונותיהם נאטמו. שנים לאחר מכן הם נהרסו ושטחם הפך לחלק מ"רצועת המוות". הקורבן הראשון של החומה הייתה אידה זיקמן, בת 59, שב-22 באוגוסט 1961 ניסתה לקפוץ מחלון דירתה בקומה השלישית ברחוב ברנאואר אל השטח המערבי, ונהרגה. ב-24 באוגוסט נורה ונהרג גינתר ליטפין, בן 24, במהלך ניסיון בריחה, ובכך היה לאדם הראשון שנורה ונהרג בעת ניסיון לחצות את החומה. מקרי המוות לא הרתיעו את שלטונות המזרח. הממשלה המזרח-גרמנית הודיעה על צמצום מספר מעברי הגבול מ-12 לשבעה, החל מ-23 באוגוסט. בנוסף, נדרש כל אזרח מערב גרמני להחזיק אשרת כניסה.

פועלים מזרח גרמנים מניחים לוחות בטון, אוגוסט 1961
ברלין המזרחית והחומה ב-1963
חיילי משמר הגבול של גרמניה המזרחית מאבטחים את הקמת הגדר באזור שער ברנדנבורג, 14 באוגוסט 1961

מגדר לחומה: 1962 – 1975

בשבועות הראשונים של בניית החומה הונחה בעיקר גדר תיל בסיסית, שתוגברה בלוחות בטון בגובה של כשני מטרים ובעמודי עץ. לנוכח הגינויים הפושרים שקיבלו מהמערב, עברו המזרח-גרמנים לשלב הבא – הפיכת הגדר לחומה לאורך התוואי שנקבע. ב-20 בספטמבר 1961 דנו הונקר ומטהו בליקויים שנמצאו בגדר הגבול. בישיבה התגלעו חילוקי דעות בשאלה האם יש לעבור מגדר תיל לחומה מבוצרת. תמיכתו של אולבריכט בעמדתו של הונקר הכריעה את הכף לטובת החומה.

ההצעות שעלו בישיבה - להקים חומת גבול משולבת בתעלות נגד כלי רכב, ליצור "דרך טשטוש" שתקל על איתור נמלטים, ולחסום את מערכות הביוב שגם דרכן עברו הבורחים – כל אלה התקבלו גם כן ויושמו בהדרגה^[19]. עוד הוחלט בישיבה על פינוי מוחלט של תושבי הבתים שגבלו בתוואי הגדר, ואלה אכן פונו בשבועות שלאחר מכן^[20]. עוד נקבע בישיבה כי ניתן לירות בחוצי הגבול^[19]. הוראות הפתיחה באש, שהגבילו את הירי רק לכיוון רגליו של הנמלט, וגם זאת רק לאחר אזהרה מפורשת וירי באוויר, לא יושמו.

באוקטובר 1961 עוד הצליחו צעירים ממערב העיר לגזור ולפנות קטע של גדר התיל, ו-22 ברלינאים מהמזרח הצליחו לחמוק מערבה. בסוף 1961 ובתחילת 1962 נעשו מספר ניסיונות לפוצץ את החומה באמצעות TNT, אך הם לא גרמו לנזק ממשי.

ב-1962 הוחל בהקמתה של גדר נוספת, משופרת, מקבילה לראשונה, בעומק של כ-80 מטר לתוך הצד המזרח גרמני ("החומה האחורית"), כשהבתים בין שתי הגדרות נהרסו ותושביהם הועברו למקומות אחרים. התווך בין שתי הגדרות הוכרז כשטח סטרילי, שלימים נודע בשם "רצועת המוות". אזור חיץ זה כוסה בשכבת חצץ מגורפת, שנועדה להקל על מציאת עקבות. לאורך הגדר הוצבו מגדלי שמירה שמספרם הגיע בשיאו ל-302. בין השנים 1965 ל-1975 נבנה "הדור השלישי" של החומה, שכלל את הגבהתה והפיכתה למכשול מבוצר, כמעט בלתי חדיר.

הדור הרביעי של החומה: מ-1975 ועד נפילתה

ב-1975 החל השלב הרביעי בבניית החומה, שהסתיים ב-1980. על תוואי החומה הונחו לוחות בטון מזוין ענקיים, בגובה של 3.6 מטרים וברוחב של 1.20 מטר, שכל אחד מהם שקל 2.75 טונות. חלקם העליון כוסה בצינור מעוגל, שהקשה עוד יותר על הטיפוס. הלוחות לבדם עלו לממשלת מזרח גרמניה יותר מ-16 מיליון מארק מזרח גרמני. (כ-3.6 מיליון דולר אמריקאי).

לוחות אלה הם החומה המוכרת מהצד של ברלין המערבית. ואולם החומה כללה עוד מספר אלמנטים בצד המזרחי, ברצועה שרוחבה היה עשרות מטרים (במקומות מסוימים, כמו בכיכר פוטסדאם, רוחבה היה מאות מטרים) שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים, ושנקרא בשם "רצועת המוות".

האמצעים לעצירת הבורחים כללו:

"החומה האחורית" (Hinterlandmauer) – חומת בטון בגובה של כשני מטרים שחסמה את הגישה לרצועת החיץ. העובר אותה היה בגדר נמלט.
גדר התרעה (Signalzaun או Kontaktzaun) – גדר רשת ותיל דוקרני משופע, באורך כולל של 127.5 קילומטר^[21], שנועדה למנוע את המשך הבריחה ולהתריע לשומרים, על ידי אזעקה או הפעלת זרקורים, על ניסיון בריחה. גדר זו הייתה מחוזקת בחלקה התחתון כדי למנוע מעבר בזחילה.
רצועה בת מספר מטרים שכללה מכשולים שונים, כמו מחסומי מתכת מחודדים (בזנ"טים) שנקראו Hockersperre. מכשול נוסף נקרא רשמית "מחסום פני השטח" ("Flächensperren"), או "מיטת אספרגוס" כפי שקראו לו השומרים, או "המדשאה של סטלין" כפי שנקרא במערב. היה זה משטח שהיה מצויד במסמרי מתכת, שנועדו לפצוע את הנמלטים שקפצו מגדר ההתרעה אל הקרקע, מעין מיטת מסמרים.
רצועה שבה עמדו מגדלי שמירה ועמודי תאורה (רצועת "פס האור")
דרך פטרולים מוארת
דרך טשטוש ("Kontrolstreife") לגילוי עקבות נמלטים ברוחב של שבעה מטרים ובאורך כולל של 124.3 קילומטר. בצמוד לדרך הטשטוש נעו לעיתים כלבי רועה גרמני לאורך כבל שנמתח בגובה של מטר וחצי מעל הקרקע.
תעלות נגד מעבר כלי רכב ("Fahrzeugsperren") באורך כולל של 105.5 קילומטר.
החומה עצמה – לוחות בטון מזוין בגובה של 3.6 מטר – החומה המוכרת במערב.

לאורך החומה הוצבו מגדלי שמירה ובונקרים.

לא היו בחומה שני אלמנטים שהיו קיימים בגדר הגבול בין שתי הגרמניות – מוקשים נגד אדם ומקלעים מופעלים אוטומטית (ללא מגע יד אדם).

התגובות להקמת החומה

התגובות הבינלאומיות לבניית החומה היו פושרות. מזכיר המדינה האמריקאי, דין ראסק, הגיב ב-13 באוגוסט בהצהרה רפה, בתיאום עם הנשיא קנדי, כי "הצעדים שננקטו עד כה מכוונים כלפי תושבי ברלין המזרחית וגרמניה המזרחית, ולא כלפי מעמדן של בעלות הברית בברלין המערבית או דרכי הגישה אליה".

ראשי המעצמות האחרות, הרולד מקמילן בבריטניה והגנרל דה גול בצרפת, נמנעו מתגובה פומבית מיידית. בריטניה הייתה טרודה בבעיות כלכליות מבית, וצבאה היה עדיין מעורב בסכסוך עם עיראק בשאלת כווית. צרפת הייתה שקועה עד צוואר באלג'יריה. לפיכך, כל עוד לא נפגע מעמדן, העדיפו להתעלם מסוגיית החומה. מפקדי הכוחות המערביים בברלין נפגשו עם וילי ברנדט, ראש עיריית ברלין המערבית. הם ביקשו להוציא הודעה שתביע מחאה על הצעד הסובייטי החד-צדדי, וסולידריות עם תושבי ברלין המערבית, ואולם בשיחת טלפון עם עוזרו של מזכיר המדינה בוושינגטון קיבל המפקד האמריקאי הוראה ברורה לא לפרסם שום הודעה^[22]. תושבי ברלין נאלצו להסתפק בהודעת מחלקת המדינה.

תגובתו של קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר, הייתה מאופקת להפליא: "יחד עם בעלי בריתנו, אמצעי הנגד הדרושים מיושמים. ממשלת מערב גרמניה קוראת לכל הגרמנים לתת אמון באמצעים אלה. יש חשיבות עליונה להגיב בתקיפות אך בשלווה על הפרובוקציה של המזרח ולא לעשות דבר שיכול להפוך את המצב לקשה יותר מבלי לשפרו"^[23].

לעומתו, יריבו הפוליטי וילי ברנדט, שסייר לאורך תוואי הגדר ביום הראשון להקמתה, נאם מאוחר יותר לפני הסנאט של ברלין המערבית, שפרסם הודעה המגנה את הפעולה בחריפות:

הסנאט של ברלין מגנה את הפעולות הבלתי חוקיות והבלתי אנושיות לפיצול גרמניה, לדיכוי מזרח ברלין ולהפחדת מערב ברלין. הפרדת האזור הסובייטי ממערב ברלין משמעה כי גדר של מחנה ריכוז עוברת בלב ברלין. הסנאט והעם של ברלין מצפים ממעצמות המערב לנקוט צעדים נמרצים נגד השלטון הסובייטי^[24]

.

ההודעה והנאום שנשא ברנדט עוררו את רוגזו של הנשיא קנדי, ששאל: "מי הוא חושב שהוא?"^[25]. היו שפירשו את התגובה המתונה של ארצות הברית כהשלמה עם ההשתלטות הסובייטית על מזרח ברלין, וכראייה מפוכחת של המציאות: אם הסובייטים בונים חומה בברלין, משמע שאין להם תוכניות להשתלט על העיר כולה^[26], מעין גרסה של ריאלפוליטיק. בפועל, הסתכמה התגובה האמריקאית במשלוח תגבורת מינורית של 1,500 חיילים לכוחותיהם בברלין.

בגרמניה המערבית החליטו האיגודים המקצועיים (Gewerkschaftsbundes) על השבתת מחאה של התנועה ושל העבודה למשך רבע שעה ביום שלמחרת, 14 באוגוסט.

החיים בצל החומה

הגדר גרמה לפיצול ברלין לשני חלקים, ולמניעת יכולת המעבר של אזרחים ממזרח העיר למערבה, ולהפך. תושבים גילו לפתע כי אינם יכולים להיפגש עם קרוביהם וחבריהם שגרו רק מספר רחובות מהם.

"חוצי הגבול" (ה-Grenzgänger, מזרח גרמנים שבחרו לעבוד במערב), גילו שמקום עבודתם נמנע מהם. לחלקם נמצא מקום עבודה חלופי, אך הם סומנו כאויבי המפלגה, והוגבלו בסוגי המשרות שבהם יכלו לעבוד. חלקם נשלחו לעבוד בפסי ייצור של מפעלים ברחבי המדינה, ללא קשר להשכלתם ולרקע התעסוקתי שלהם. תלמידים שלמדו בכיתות גבוהות במערב הופלו גם הם לרעה, מחשש שישפיעו על חבריהם, ולא יכלו להמשיך ללמוד כרצונם.

לאחר הקמת החומה החל במזרח גל מעצרים של מתנגדי המשטר, ששכך עד סתיו 1962. השטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית, גדלה מאוד לאחר בניית החומה. בשנות השבעים עבדו בה יותר מ-50,000 איש במשרה מלאה, שהפעילו מאות אלפי מלשינים. המתנגדים למשטר היו חשופים להלשנה אף מצד עמיתים לעבודה, ולעיתים אף מצד קרובי משפחה.

כלכלית, הצליח המשטר לאפשר רמת חיים נאותה, בהסתמכו על תמיכות שקיבל ממדינות אחרות בגוש הקומוניסטי, ומשנות השמונים – על הלוואות שנטל מבנקים במערב. רמת החיים הייתה נמוכה במושגים מערביים, אך סבירה באופן יחסי למדינות מזרח אירופיות אחרות. רוב התושבים החזיקו במכשירי חשמל בסיסיים, כמקרר ומכונת כביסה, ומיעוטם אף במכוניות, ברובן טראבנט או מתוצרת רוסית. חינוך ניתן בחינם, וכך גם טיפול רפואי ושירותים אחרים.

הדור החדש שנולד בסמוך למועד בניית החומה לא הכיר מציאות שונה מזו שאליה הורגל. כאשר חדרה תרבות הפאנק למדינה בסוף שנות השבעים, בני נוער שלא הלכו בתלם, ובחרו בהתנהגות אנטי-חברתית לטעמו של המשטר, כמו היעדרות מבית הספר, גידול שיער ארוך, או כל סטייה אחרת מהנורמות שהוכתבו, היו מטרה להצקות בלתי פוסקות של חוקרי השטאזי ולעיתים קרובות מצאו את עצמם במוסדות לחינוך מחדש בתנאים מחמירים^[27].

על תושבי העיר המזרחית נאסר לעבור למערב, למעט מקרים מיוחדים, ובהם גמלאים (מ-1964), ביקור קרובי משפחה בעניינים משפחתיים דחופים, ואנשי מקצוע בתחומים מסוימים, שהורשו לבקר במערב העיר. תושבי ברלין המערבית לא הורשו להיכנס לחלק המזרחי עד 1972, למעט במקרים מיוחדים. תושבי גרמניה המערבית שאינם תושבי ברלין, וכן תיירים ממדינות המערב, הורשו להיכנס לתחומי העיר המזרחית. לשם כך היה צורך להצטייד באשרה מתאימה מספר שבועות מראש.

"אני ברלינאי"

ערך מורחב – אני ברלינאי

ב-1963 ביקר בעיר נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי. הוא הפתיע את תושבי מערב העיר בנאום שנשא מול מאות אלפים מהם, ובו קרא בגרמנית את הקריאה המפורסמת: "אני ברלינאי". הוא תקף את החומה בחריפות שהדהימה את שומעיו, ובמיוחד את ראש העיר ברנדט, ששנתיים קודם לכן כמעט והתעמת עם קנדי באותו נושא, אלא שהפעם השניים התחלפו בגישתם. ברנדט נעשה פרגמטי הרבה יותר וקיבל את החומה בהשלמה. בשנים אלה הגה את "המדיניות המזרחית" – האוסטפוליטיק – שגרסה גישה של הפשרת יחסים עם המזרח.

ב-1964 כבר לא היו שלושה מהמנהיגים בתפקידם: קנדי נרצח, אדנאואר פרש וחרושצ'וב הודח. וילי ברנדט, ראש העיר של ברלין המערבית במועד תחילת הבנייה, ומנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שצברה תאוצה, נבחר ב-1966 לשר החוץ של גרמניה. כשר חוץ יכול היה להתחיל ליישם את מדיניות האוסטפוליטיק, תחילה בזהירות, והחל מ-1969, משנבחר לקנצלר מערב גרמניה, ביתר שאת.

וכך, מאמצע שנות השישים, החלה גרמניה המזרחית לנוע בנתיב של הכרה כלל עולמית כמדינה גרמנית נפרדת. זליגת האוכלוסייה למערב פחתה לממדים אפסיים.

הסכם ברלין

ב-1971 נחתם בין המעצמות הסכם ברלין, שבמסגרתו נחתמו מאוחר יותר הסכמים נוספים (ובהם הסכם המעבר – Transit Agreement) בין שתי הגרמניות, ויושמו הקלות שונות על המעבר בין חלקי העיר. גרמניה המזרחית נהייתה, יחד עם שכנתה המערבית, לחברה מלאה באו"ם ב-1973, ושתי המדינות הקימו נציגויות דיפלומטיות זו אצל זו.

ההסכם התיר לתושבי ברלין המערבית להיכנס לתחומי המזרח כתיירים, ולהיפגש עם בני משפחותיהם, אך נאסר עליהם ללון בעיר, והם נדרשו לעזוב עד חצות. במעברים הייתה חלוקה ל"תושבי מערב ברלין", "תושבי הרפובליקה הפדרלית" (גרמניה המערבית) ו"מדינות אחרות".

קובץ:Stamps of Germany (DDR) 1986, MiNr 3037.jpg

בול מזרח גרמני, 1986: 25 שנים ל"חומת ההגנה האנטיפשיסטית"

ב-1971 הודח אולבריכט על ידי הסובייטים. את מקומו תפס יורשו, אריך הונקר, האיש שהיה אחראי על ביצוע בניית החומה מתחילתה. בזמן כהונתו כמנהיג נבנה הדור הרביעי של החומה (החל מ-1975), מבוצר יותר מאי פעם, וגדר הגבול בין שתי הגרמניות תוגברה במקלעים אוטומטיים, ללא מגע יד אדם, ובשדות מוקשים.

בעוד שבמהלך שנות השבעים הפכה החומה למחסום בלתי חדיר ומילאה את ייעודה היטב, בשנות השמונים חל פיחות במעמדה. הסיבה לכך הייתה כלכלית: בשל משבר הנפט והפסקת אספקה של סחורות מסובסדות מברית המועצות, נאלצה גרמניה המזרחית לקחת אשראי מבנקים מערב גרמניים, והגיעה במהלך שנים אלו לרמת חוב של יותר מ-40 מיליארד מארק גרמני (מערבי) (רמת החוב הכוללת הייתה גדולה בהרבה). בתמורה נאלצו השלטונות להגמיש את מדיניות ההגירה ולהתיר את הגירתם של כ-30,000 תושבים למערב ב-1984, ורבים יותר בשנים שלאחר מכן. מספר האישורים שהונפקו עלה משנה לשנה, וב-1987 הגיע מספר הבקשות לצאת ל-112,000.

בינואר 1989 הגיעה קבוצה של 20 תושבים ממזרח ברלין לנציגות הדיפלומטית של גרמניה המערבית, לאחר שבקשתם לצאת סורבה, וביקשו מקלט מדיני. הם הורשו לצאת את גבולות גרמניה המזרחית ללא כל סנקציה.

מעברי גבול

ערך מורחב – צ'ק פוינט צ'ארלי

בחומה היו שמונה מעברי גבול בין מערב העיר למזרחה, כשהמפורסם שבהם היה מעבר צ'ק פוינט צ'ארלי, ברחוב פרידריכשטראסה. במעבר זה הורשו לעבור צוותי בעלות הברית ואזרחים שאינם גרמנים. בנוסף למעברים אלה היו מעברים בין מערב ברלין לשטחי מזרח גרמניה שלא דרך ברלין המזרחית, בין היתר להוצאת אשפה מתחומי המובלעת על פי ההסכמים שנחתמו ב-1972.

קווי הרכבת

קווי הרכבת (ה-U-Bahn וה-S-Bahn) שחיברו בין שני חלקי העיר פוצלו לשניים. קווים מסוימים של הרכבת התחתית שקישרו בין יעדים במערב העיר, אשר עברו גם במזרח העיר וכללו עצירה גם בתחנות במזרח, הורשו לעבור תמורת תשלום שנתי. התחנות באזור המזרחי לא היו בשימוש בקווים אלה, כך שהרכבות יכלו רק לחלוף דרכן מבלי לעצור. הנוסעים מהמערב, שחלפו על פני תחנות ריקות אלו במהירות, כינו אותן "תחנות רפאים". התחנות הושמו תחת משמר משטרת התחבורה, כדי למנוע אפשרות בריחה דרכן.

תחנת הרכבת ברחוב פרידריכשטראסה, ששימשה את שני חלקי העיר, פוצלה לשתי תחנות שלא היה קשר ביניהן. התחנה שימשה שניים מקווי ה-S-Bahn שעברו במערב העיר, וגם את קו הרכבת התחתית U6. בתחנת פרידריכשטראסה הותר לנוסעים ממערב ברלין לעבור מרציף אחד למשנהו, אך לא הותר להם לצאת מהתחנה לרחוב ללא המסמכים המתאימים. חלק זה של התחנה היה נתון תחת אבטחה כבדה, והיה מנותק לחלוטין מהחלק הקטן יותר של התחנה ששימש את קווי האס-באהן של מזרח העיר.

גלריית תמונות: החיים בצל החומה

מזרח גרמניה חוגגת 25 שנים לחומה, 1986. הכיתוב בשלט: "1961–1986: 25 שנה לחומת ההגנה האנטיפשיסטית"
מעבר לרכבות בתוואי החומה, לא הרחק משפנדאו. המסילות מוקפות אף הן בחומה משני צדדיהן
כיכר פוטסדאם כשטח הפקר בין החומות, 1982
כיכר פוטסדאם חצויה, חורף 1975
צ'ק פוינט צ'ארלי ב-1982 בצילום מהצד המערבי – שימו לב לחסימת הרחוב בצד המזרחי
תור במעבר הגבול דרוויץ-דריילינדן ("צ'ק פוינט-בראבו"), בין מזרח גרמניה לברלין המערבית, 1972
1989 – קטע מהחומה במבט ממעוף הציפור, במובלעת שטיינשטיקן (Steinstücken). המובלעת הייתה "מובלעת של מובלעת", כלומר היא הייתה שייכת למערב ברלין, אך נמצאה בשטח מזרח גרמניה, כשמוביל אליה כביש גישה. המזרח-גרמנים לא ויתרו, והציבו חומה משני עברי הכביש, אותו ניתן לראות מצד ימין.

ניסיונות בריחה

תמונתו המפורסמת של קונרד שומן חוצה את הגבול בין מזרח ברלין למערבה

לאחר הקמת הגדר, ובעקבותיה החומה, ניסו תושבי מזרח העיר לחצות אותה למערב, לא תמיד בהצלחה. ראשון החוצים ומהמפורסמים שבהם היה רב"ט קונרד שומן, חייל בן 19 מסקסוניה. ב-15 באוגוסט עמד שומן לבדו מול הפגנה של מערב ברלינאים, שהחלו לצעוק לעברו ולעודד אותו לעבור לצד המערבי. הוא החל לרוץ לעבר הגדר, השליך את כלי נשקו ודילג מעל התיל, כל זאת כאשר קפיצתו מתועדת בידי פטר לייבינג, צלם עיתונות צעיר. התמונה פורסמה למחרת בעיתון בילד, ומייד זכתה לפרסום עולמי.

חציית הגבול נחשבה לעבירה פלילית שגררה סנקציות נגד מבצעיה (החל מ-1968 העונש בגינה היה בין שתיים לחמש שנות מאסר, לפי סעיף 213 לחוק הפלילי המזרח-גרמני, ובהמשך אף יותר). החשש העיקרי של הבורחים היה מתגובתם של השומרים המזרח גרמנים, שהצטוו לירות בבורחים. למרות זאת לא פסקו ניסיונות הבריחה^[28]. כ-5,000 ניסיונות בריחה הסתיימו בהצלחה^[29], ומאות אחרים נכשלו. מעריכים שלפחות 136 איש נהרגו^[30] בניסיון לחצות את החומה^[31], ויש הנוקבים במספרים גבוהים יותר, אף מעל 200. מתוך 136, 98 היו כאלה שניסו לברוח, 30 נהרגו ללא כוונת בריחה, ו-8 היו שומרים שנהרגו מאש חבריהם, מירי של נמלטים, או מירי שוטרי ברלין המערבית. כ-200 נפצעו קשה.

ב-1964 הצליחה קבוצה בת 57 איש לברוח דרך מנהרה באורך 145 מטרים שנחפרה תחת החומה בידי תושבים ממערב העיר.

ב-6 בפברואר 1989, כחצי שנה לפני נפילת החומה, נהרג האדם האחרון בניסיון לחצותה.

חלק מדיירי הבתים ברחובות ששכנו באזור החיץ נמלטו דרך חלונות בתיהם. חלקם הצליחו, וארבעה מהם נהרגו במהלך הבריחה. עד אוקטובר 1961 סיימו השלטונות לפנות את הדיירים מבניינים אלה, ואטמו את חלונותיהם בלבנים.

ב-22 באוגוסט ניסתה אידה זיקמן^[32], בת 59, לקפוץ מחלון דירתה בקומה השלישית ברחוב ברנאואר, ונהרגה. זיקמן נחשבת לקורבן הראשון של החומה^[33].
ברנד לינזר^[34] בן 22, שניסה ב-4 באוקטובר להשתלשל באמצעות חבל כביסה מגג בניין ברחוב ברנאואר 44, התגלה על ידי שוטרים שדלקו אחריו על גגות הבתים ופתחו לעברו באש. שוטרי מערב ברלין שניסו לחפות על הבורח, פתחו אף הם באש, ומהירי נפצע שוטר מזרח גרמני. כמוצא אחרון, קפץ לינזר מגג בגובה 5 קומות אל יריעת הצלה (אנ') שמתחו עבורו כבאים, אך החטיא את היריעה ונהרג במקום^[35].

גינתר ליטפין, בן 24, שוליית חייטים שעבד בבית אופנה בברלין המערבית, נורה ונהרג בעת ניסיון בריחה ב-24 באוגוסט, ובכך היה לקורבן החומה הראשון שנורה. ליטפין תכנן לברוח עוד לפני ההכרזה על בניית החומה, ואף שכר לעצמו דירה במערב. הוא הגיע לנמל הומבולדט, ליד גשר הרכבת שעבר מעל התעלה המתחברת לנהר שפרה, וקפץ למי התעלה, בהתעלמו מקריאות השוטרים לעצור. אחד השוטרים רץ אחריו לאורך הגשר וירה לעברו צרור ממקלעו. ליטפין נפגע בצווארו, וגופתו נמשתה מהמים מאוחר יותר.
עיתונה של מפלגת השלטון, "נויס דויטשלנד", הצדיק את הירי בליטפין. בידיעה שכותרתה "פושע מבקש לברוח" כתב העיתון כי ליטפין לא ציית להוראות לעצור וליריות האזהרה, ולכן נורה^[36].
המקרה המפורסם ביותר של אדם שנורה ונהרג בעת ניסיון בריחה, היה זה של פטר פכטר. ב-17 באוגוסט 1962, ניסה פכטר, נער מזרח גרמני, להימלט אל הצד המערבי. הוא נורה ונפצע באגן הירכיים בידי שומרים מזרח-גרמנים. גופו הסתבך בתיל הדוקרני והוא החל לדמם למוות, אל מול עדשות המצלמה של התקשורת העולמית. לא היה ביכולתם של חיילים אמריקאים לחלץ אותו מכיוון שעדיין נותר מטרים אחדים בתוך האזור הסובייטי, והשומרים המזרח-גרמנים לא רצו להתקרב אליו כדי לא להתגרות בחיילים בצד המערבי, שאחד מהם ירה בשומר גבול מזרח-גרמני רק ימים ספורים קודם לכן. רק לאחר שעה חילצו המזרח-גרמנים את גופתו של פכטר. מותו של פכטר, לאחר שגסס שעה ארוכה ללא מושיע, הביא לגלי מחאה נגד שלטונות מזרח גרמניה.

הוראות פתיחה באש

עוד מראשית בניית הגדר הורה המרשל איבן קונייב, מפקד הכוחות הסובייטיים בברלין, לשר ההגנה של מזרח גרמניה כי על תוואי החומה להיות אזור צבאי סגור, וכי נגד "בוגדים ומפרי גבול" יש להשתמש בנשק חם^[37]. הוראות פתיחה באש ("Schießbefehl") שעל פיהם פעלו כוחות הביטחון של מזרח גרמניה עוד לפני הקמת החומה (בעיקר לצורך יישום בגבול בין שתי הגרמניות), קבעו:

תחילה יש לצעוק לעבר הנמלט "עצור או שאני יורה" ("Halt, stehenbleiben, oder ich schieße")
אם הנמלט לא עצר, לירות יריית אזהרה
לבסוף, יש לירות על מנת לפגוע, עדיף ברגלי הבורח

בפועל הייתה היד על ההדק קלה הרבה יותר. שומרים שהצליחו לסכל ניסיונות בריחה צוינו לשבח. אף אחד מהם לא הועמד לדין על הריגה או על שימוש בלתי חוקי בנשק. דווקא במקרים בהם הצליחו ניסיונות בריחה נפתחה חקירה נגד האחראים. ולטר אולבריכט עצמו הבהיר בנאום שנשא לפני פקידים של הנוער הגרמני החופשי, כי "אנו נירה בכל מי שמתגרה בנו... רבים אומרים שגרמנים פשוט אינם מסוגלים לירות בגרמנים... גרמנים שמייצגים את האימפריאליזם, ונעשים חצופים, אנו נירה בהם"^[38].

בשנים הראשונות להקמת החומה היו ניסיונות רבים לחצותה, וכמחצית ממקרי המוות קרו בחמש השנים הראשונות. השיא היה ב-1962 – 22 מקרים, בכללם 4 שומרים שנורו על ידי נמלטים או על ידי משטרת מערב ברלין. בשל הפיכת החומה למכשול כמעט בלתי עביר, פחתו מאוד ניסיונות הבריחה דרכה, ומ-1967 ירד מספרם השנתי של הקורבנות למספר חד-ספרתי. מ-1976, בעקבות חתימת הסכמי הלסינקי והשיפורים הנוספים שהוכנסו בחומה, ירד המספר למקרה אחד או שניים בשנה.

גלריית תמונות: ניסיונות בריחה וקורבנות החומה

איש של משטרת התחבורה המזרח-גרמנית בודק מנהרת מילוט בתחנת הרכבת Wollankstraße, פברואר 1962.
גופתו של גינתר ליטפין נמשית מהמים בנמל הומבולדט

נפילת החומה

ערך מורחב – סתיו העמים

ב-18 בינואר 1989 אמר אריך הונקר כי "החומה תעמוד חמישים ואפילו מאה שנה אם יהיה צורך בכך". התהליכים ההיסטוריים שהחלו בשנות השמונים בברית המועצות, ועלייתו של מיכאיל גורבצ'וב להנהגה שם, הביאו את החומה לסוף דרכה, דווקא בתקופה בה מילאה את תפקידה בצורה כמעט מושלמת. בחמש השנים שבין 1982 ל-1987 נהרגו בניסיון לעבור את החומה שישה אנשים בלבד, אך לא בשל שינוי מדיניות הפתיחה באש, אלא משום שהמזרח-גרמנים למדו שניסיון לחצות את המכשול הבלתי עביר משול כמעט לניסיון התאבדות. במקום להסתכן בחציית החומה הם הגישו בקשות לעזוב למערב, שמספרן ב-1987 הגיע ל-112,000^[39].

נאום רייגן. "מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!" (סוף הדקה ה-11)

ביוני 1987 הגיע נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן לביקור בברלין. בנאומו מול החומה, ליד שער ברנדנבורג, קרא למיכאיל גורבצ'וב להפיל את החומה. ב-1989 החל במדינות מזרח אירופה גל של שינויי משטר שהתגלגל עד מהרה לכדור שלג, תהליך שקיבל מאוחר יותר את הכינוי סתיו העמים: בפולין ניצחה תנועת סולידריות בהנהגתו של לך ואלנסה את השלטון הקומוניסטי בבחירות ב-4 ביוני 1989, במדינות הבלטיות החלה תסיסה, ובהונגריה הונהגה "חבילת הדמוקרטיה". ב-2 במאי פתחה הונגריה את גבולה עם אוסטריה. ביולי התנער גורבצ'וב מ"דוקטרינת ברז'נייב" שהתירה למדינתו להתערב בכל אחת מגרורותיה, והצהיר כי כל מדינה רשאית לבחור את המשטר שיונהג בה.

הפגנות המוניות

באוגוסט ובספטמבר 1989, בעוד ההנהגה המזרח-גרמנית מתכוננת לחגיגות ארבעים שנה לייסוד המדינה בתחילת אוקטובר, ברחו עשרות אלפים מתושבי מזרח גרמניה למערב דרך הונגריה, בנצלם את הגבול הפתוח עם אוסטריה. אחרים הגיעו למדינות במזרח אירופה ופנו לשגרירות גרמניה המערבית לקבלת מקלט מדיני. המצב הגיע עד כדי סגירת השגרירות בבודפשט בתאריך הסמלי, 13 באוגוסט 1989, שבו מלאו 28 שנים לחומה, בשל אי היכולת להתמודד עם עומס הפונים. השגרירות המערב-גרמנית בפראג התמלאה אף היא בפליטים מזרח גרמניים, כ-4,000 במספר, שישנו באוהלים.

החל מ-4 בספטמבר פרצו הפגנות בעיר לייפציג. ההפגנות חזרו על עצמן מדי יום שני, כשמספר המשתתפים הולך וגדל. על אף כל אלה הונקר, בן ה-77, שהיה מאושפז במשך שישה שבועות במהלך אוגוסט וספטמבר עקב שני ניתוחים שעבר וגילוי של גידול ממאיר בגופו, עמד בסירובו לכל רפורמה פנימית. המשטר התכונן להצגה הגדולה – חגיגות יום השנה ה-40 להקמת גרמניה המזרחית.

ב-6 וב-7 באוקטובר 1989 ביקר גורבצ'וב במזרח גרמניה כדי להשתתף בטקסים, אך את ביקורו ניצל כדי להיפגש עם הפוליטבירו המזרח גרמני ולהמריץ את חברי ההנהגה להסכים לרפורמה. בשיחותיו עם הונקר ניכרו חילוקי הדעות החריפים ששררו ביניהם. הונקר אף הציג את כלכלת מזרח גרמניה כאחת מ-10 הכלכלות המובילות בעולם^[40]. גורבצ'וב, שידע היטב כי גרמניה המזרחית על סף פשיטת רגל, היה המום מניתוקו של הונקר מהמציאות^[41].

ההפגנה ב-2 באוקטובר בלייפציג, בה השתתפו כ-10,000 איש, הייתה נקודת המפנה. בין הסיסמאות שנשמעו בהפגנה היו "!Wir wollen raus" ("אנחנו רוצים החוצה") ואחר כך גם "!Stasi raus" ("השטאזי החוצה!"). בימים הבאים התפשטו ההפגנות גם לערים אחרות, בהן דרזדן, בדרישה לשינוי פוליטי במזרח גרמניה, והן התקיימו גם בזמן חגיגות ה-40. לאחר שהסתיימו החגיגות, ב-8 באוקטובר, הוציא אריך מילקה צו המורה על פיזור הפגנות לא חוקיות, והשטאזי פתח בגל מעצרים.

למרות צעדים אלה הלכו ההפגנות וגברו: ב-16 באוקטובר הגיעו להפגנה בלייפציג 120,000 איש. הונקר ויֶתר חברי ההנהגה שצפו בהפגנה שצולמה בחשאי, היו המומים^[42], אך מלבד הונקר איש לא הציע לפעול נגד המפגינים. למחרת, בישיבת הפוליטבירו, כשברקע התסיסה האזרחית המתמשכת, הודח הונקר על ידי חבריו להנהגה, בידיעתו של גורבצ'וב ובתמיכתו, והוחלף באגון קרנץ.

החומה נופלת

הרשויות בגרמניה המזרחית לא יכלו, ואולי גם לא רצו, לחסום את זרם המהגרים לגרמניה המערבית דרך הונגריה, צ'כוסלובקיה ופולין. לפי דו"ח שהגיע אל הפוליטבירו ב-30 באוקטובר 1989 (דו"ח שירר, Schürer-Papier), היה מצבה הכלכלי של גרמניה המזרחית על סף תהום, וכדי לעמוד בהחזר חובותיה למערב היה עליה, על פי הדו"ח, להביא לגידול חד בייצוא, יעד בלתי אפשרי לנוכח מצבה של התעשייה המקומית, על ציודה המיושן ורמת הפריון הנמוכה שלה, ולירידה דרסטית של 30%-25% ברמת החיים - מה שהיה מביא בוודאות לסופו של המשטר^[43].

בחלק חסוי של הדו"ח, שהובא רק לידיעתם של קרנץ וראש ממשלתו וילי שטוף, נקבע כי גרמניה המזרחית תלויה לחלוטין בהלוואות משכנתה המערבית, ואם לא תצליח לגייס מדי שנה 8 עד 10 מיליארד מארק, לא תוכל לעמוד בפירעון חובותיה. הדו"ח קבע למעשה כי גרמניה המזרחית היא מדינה חדלת פרעון.

בסיכומו של דבר הציע הדו"ח "ליצור עוד במאה הנוכחית תנאים שייתרו את הגבול הקיים בין שתי המדינות הגרמניות", שמשמעותו איחוד הגרמניות. קרנץ עוד ניסה להתמודד עם המצב, אך בפגישתו עם גורבצ'וב במוסקבה ב-1 בנובמבר סורבה בקשתו לסיוע^[44].

חמור מכך, ההתנגדות למשטר הקומוניסטי החריפה, והוא איבד את השליטה גם על ההפגנות, שהגיעו כבר לברלין. בתחילת חודש נובמבר נערכה הפגנה ובה השתתפו חצי מיליון בני אדם. בימים הבאים התפשטו ההפגנות בברלין מול בנייני וסמלי השלטון. צעקות כמו "הלאה חזירי השטאזי!", שבזמנים קודמים אזרחים לא היו מעזים לאומרן, היו לדבר שבשגרה. ב-7 בנובמבר התפטרה הממשלה.

בבוקר 9 בנובמבר התבשרו חברי הפוליטבירו כי במהלך היממה שחלפה עזבו כ-20,000 מאזרחי המדינה לאוסטריה דרך צ'כוסלובקיה. בהחלטה שהתגבשה בבהילות, על רקע מחאות מהשכנה הקומוניסטית, קבעו חברי הפוליטבירו בין היתר כי:

"יציאה של קבע תתאפשר דרך כל מעברי הגבול של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לרפובליקה הפדרלית הגרמנית ולברלין".

עוד נקבע בהחלטת הממשלה, כי למעט מקרים חריגים, מתן ההיתרים ליציאה יהיה ללא תנאים וללא הוכחת הצורך בנסיעה. ההחלטה הייתה אמורה להיכנס לתוקף החל מ-10 בנובמבר. גינטר שבובסקי, חבר המפלגה הקומוניסטית ודובר הוועד המרכזי, כינס מסיבת עיתונאים ב-9 בנובמבר בשעות הערב ששודרה בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה המזרח גרמניים. כשנשאל לתוקף ההחלטה, ציין בטעות כי היא תקפה מרגע שהתקבלה ללא דיחוי.

הידיעה על כך התפשטה כאש בשדה קוצים, והמונים החלו לצבוא על מעברי הגבול בתור להחתמת דרכונים. הלחץ היה כה גדול, ומספר הפקידים מועט, עד כדי סיכון חייהם. בשעה 23:30 פרצו האלפים שניצבו בתור במעבר הגבול את הגדר ברחוב בורנהולמר, הדפו את קומץ השומרים וחדרו לשטח ברלין המערבית. הקצין הממונה על המעבר, אוברסטלויטננט^[45] האראלד יגר (Harald Jäger) החליט לוותר על אקט החתמת הדרכונים. תוך פחות משעה נפתחו כל מעברי הגבול, ללא התערבותם של אנשי משמר הגבול, שבנסיבות אחרות היו יורים בנמלטים. מאות אלפי אנשים ניצלו את ההזדמנות החדשה, ופרצות נפרצו בחומת ברלין ובגדרות הגבול עם המערב.

השריד הארוך ביותר מחומת ברלין, גלריית הצד המזרחי

החומה נפלה. לאחר 28 שנות פיצול של העיר ושל המדינה, הייתה נפילתה סמל לסיום המלחמה הקרה, כפי שבעת קיומה הייתה לסמל הסכסוך הבין-גושי. להפלת החומה היו השלכות מרחיקות לכת על גרמניה המזרחית ועל הגוש הקומוניסטי כולו. בדצמבר הוחלף קרנץ, והמונופול של המפלגה הסוציאליסטית בשלטון הסתיים. מאורע זה הוביל להאצה ברפורמות במזרח גרמניה שהביאו עד לאיחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990. גם מעבר לגבולות גרמניה, ברומניה, השפיעו חדשות אלה על תחילת האירועים, שהובילו למהפכה הרומנית. רבים סברו שיש לציין את 9 בנובמבר כיום האחדות הגרמנית; בתאריך זה גם נוסדה רפובליקת ויימאר בשנת 1918 ונכשל ניסיון הפוטש במרתף הבירה ב-1923. עם זאת, 3 באוקטובר נבחר ליום המציין את האיחוד, שכן ב-9 בנובמבר 1938 התחולל ליל הבדולח, כך שבחירת תאריך זה נחשבה בלתי הולמת.

בחג המולד 1989 הופיע המנצח ליאונרד ברנשטיין בקונצרט חגיגי בברלין, בו הושמעה האודה לשמחה של בטהובן. ברנשטיין ביצע משחק מילים והגדיר את היצירה כ"אודה לחופש" על ידי החלפת המילה Freude (שמחה), שהייתה אמורה לשיר המקהלה, במילה Freiheit (חופש). ב-1990 הופיעה סולנה לשעבר של להקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס בכיכר פוטסדאם, שלא הרחק ממנה עבר קטע של החומה, באירוע צדקה ששיחזר את מופע החומה, יחד עם אמנים רבים נוספים, ובהם הסקורפיונז, שינייד או'קונור וואן מוריסון.

שרידי החומה

חלקים מעטים בלבד מהחומה נותרו ומשמשים אתרי הנצחה. רוב החומה נהרס לחלוטין על ידי ההמונים, אשר מיהרו לקחת פיסות בטון "מקוריות" מהחומה כמזכרת. גם הקטעים שנותרו אינם נראים בעשור השני של המאה ה-21 כפי שנראו בתקופת העיר המפוצלת.

בין הקטעים שנשארו קטע הקרוי "גלריית הצד המזרחי", בן 1,300 מטרים, ליד תחנת הרכבת המזרחית (Ostbahnhof), בו הצד המזרחי של החומה מכוסה בציורי קיר של אמנים; דבר זה לא היה מתאפשר בתקופת גרמניה המזרחית – בתקופה זו היה זה דווקא צידה המערבי של החומה שכוסה בגרפיטי. חלקים אחדים מהגלריה עוסקים בביקורת על גרמניה המזרחית. ציור אחד מן החומה מוקדש לישראל, ובו דגל ישראל מצויר על דגל גרמניה. חלקים נוספים של החומה אשר עומדים על תילם ניתן למצוא בכיכר פוטסדאם ובקרבת צ'ק פוינט צ'ארלי.

קטע נוסף, ברחוב ברנאואר שבצפון ברלין, הוגדר כאתר הזיכרון הרשמי לחומת ברלין (Gedenkstätte Berliner Mauer). לאורך קטע מהחומה שוחזרה 'רצועת המוות' במלואה, כולל מגדלי שמירה ותאורה, וניתן לצפות עליה ממגדל שנבנה בסמוך. במגדל יש מרכז תיעוד לתולדות החומה ולאורך הרחוב פזורים שלטים רבים הממחישים נושאים הקשורים לחומה ולבריחה (בין השאר מסומנות באבנים מספר מנהרות-בריחה שנחפרו שם).

ב-2011, כחלק מחגיגות 100 שנה להולדתו של נשיא ארצות הברית לשעבר רונלד רייגן, הוצבה פיסה מחומת ברלין המנותצת, לצד פסל שלו, בכיכר גרוונר, בלונדון, ליד השגרירות האמריקאית שם, כאות הכרה בפועלו של רייגן להפלתה של החומה^[46]. שרידים מהחומה מונחים גם במקומות רבים בעולם, וביניהם, עין הוד בישראל.

גלריית תמונות: הפלת החומה ושרידיה

פירוק החומה, דצמבר 1989
רחוב פרידריכשטראסה נפתח לתנועה לאחר שסולקו ממנו מבני צ'ק פוינט צ'רלי
נתיב החומה מסומן על הכביש