קהילת יהודי מרקש
הקהילה היהודית במרקש היא קהילה אשר נכון ל-2019 מונה כ-200 תושבים. עד שנות ה-40 של המאה ה-20 מנתה הקהילה כמה אלפי תושבים. ראש הקהילה הוא ג'קי (יעקוב) מרקש.[1] העיר נוסדה בשנת 1062 בידי יוסף בן תאשפין, מנהיג המראבטון, (תנועה דתית-חברתית-צבאית שביקשה לטהר את חיי הדת של הברברים) ונעשתה לבירתם. מיד כשנוסדה באו יהודים להתיישב בעיר לרגל עסקיהם.[2]
היסטוריה
ב-1136 אסר עלי, בנו של יוסף בן תאשפין, על היהודים להתיישב במרקש, אך הזמין את הרופאים היהודים אברהם אבן קמניאל ושלמה בן אל-מועלם לשרת בחצרו, ובכך יצר גרעין של עדה יהודית. בשנות החמישים והשישים של המאה ה-12 ערכו שליטי שושלת אל-מוואחידון מסעות כיבוש, ותוך כך פגעו בקהילה היהודית ורבים נהרגו.[3] בראשית המאה ה-13 הייתה במרקש קהילה יהודית לצד קהילה נוצרית. ב-1231 נכבשה מרקש ושוב נהרגו יהודים, אך הקהילה לא התחסלה, עדות לכך אנו מוצאים בהתכתבות הרשב"א עם חכמי המקום.[4] בני מרין כבשו את מרקש מידי המומינים (משושלת אל-מוואחידון) ב-1269.
מגורשים יהודים מקשטיליה, אראגון וקטלוניה בשנת קנ"א (1389) הגיעו גם למרקש, ביניהם היה ר' אפרים אנקווה[5] ושלמה בן תאמצות[דרוש מקור: אין שום תיעוד לזה].
ב-1523 כבשו השריפים מבני סעד את מרקש. בימי השריפים עלה מעמדה של מרקש, שנהייתה לראשונה לבירת הארץ במקום פס (1557). היהודים נטלו חלק פעיל במסחר שהחל להתפתח עם ארצות אירופה.[2]
החל מסוף המאה ה-15 הגיעו לעיר מרקש פליטים יהודים ספרדים רבים מספרד ומפורטוגל, אולם יהודי האטלאס הוותיקים עדיין היוו את עיקר הקהילה. רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל עסקו בייצור נשק וסייעו למוסלמים נגד הכובשים הפורטוגלים. סוחרים יהודים יוצאי פורטוגל במרקש סייעו לפורטוגלים בענייני מודיעין. יהודים ניהלו משא ומתן עם שליט מרקש כדי שיקבל חסות פורטוגלית על האזור.[2]
בואם של מגורשי ספרד, שהביאו עמם את המטען התרבותי והמנהגים שלהם (בעיקר המנהגים שכונו "מנהגי קשטילי"א"), גרם למתיחות רבה בינם לבין הקהילה הוותיקה. המגורשים לא השתלבו בקהילה היהודית ונאלצו להקים מוסדות קהילה משלהם, ביניהם בית הכנסת "אל עזאמה" ("המגורשים"). בראשם עמד רבי יצחק דלויה. מסורת מקומית מספרת על הבטחה שהעניק רבי יצחק דלויה לסולטן, שבתמורה להבטחת זכויות המגורשים, יתפלל עבור הגשמים בכל עת של בצורת. המצב השתנה במאה ה-16 כאשר מרקש נעשתה מרכז גדול לאנוסים שביקשו לחזור לחיק היהדות, וקהילת המגורשים צברה כוח גדול יותר, ועם הזמן קיבלו יוצאי ספרד ופורטוגל את השליטה בקהילה לדורי דורות. הם התגוררו בשכונות משלהם עד שכל יהודי המקום, כ-25,000 במספר רוכזו בפקודת השולטן בגטו (מלאח, 1557).[1]
יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצר השריפים. השייח' יעקב רותי היה בעל השפעה רבה. היו מתורגמנים, סוכנים, דיפלומטים ומתווכים, כמו בני משפחת פליאג'י, שניהלו בראשית המאה ה-17 את הקשרים עם הולנד, עם ספרד ועם אנגליה מטעם הסולטן. עם שקיעת שושלת הסעדים הסתיים תפקידה של המשפחה ואין זכר לפעילותה במחצית השנייה של המאה ה-17.
מולאי איסמאעיל (1727-1672) העביר את הבירה למקנס. בתחילת המאה ה-18 נחשבה הקהילה במרקש לשנייה בגודלה ובחשיבותה במרוקו. בתחילת המאה ה-19 סבלה הקהילה מפגיעות בשל התמרדויות נגד הסולטאן סלימאן החסיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי בעיר כדי להיפגש עם הסולטן ולשכנעו להיטיב עם יהודי מרוקו. נתלוו אליו נכבדי העדה של מרקש, של קורקוס ושל נהון, אולם הפגישה לא העלתה דבר. באותה התקופה היו בקהילת מרקש כ-10,000 יהודים.
מעמדה של מרקש שב לעלות כבר לקראת סוף המאה ה-19 בעת שנעשתה למרכז מדיני של הברברים התומכים בשלטון הצרפתי. אך במהומה שהשתררה עם הכיבוש הצרפתי (1912) לא שפר חלקה של קהילת מרקש והיהודים סבלו ונפגעו. בקהילה היו אז 15,000 יהודים. בעקבות התעוררות הלאומנות הערבית בשנות ה-30 החלה תעמולה אנטי-יהודית. ב-1931 היו בעיר 21,607 יהודים. ב-1937 ניסה הפאשה של מרקש להטיל הגבלות על היהודים. בשנים 1936–1937 עלה מספר היהודים ל-25,646. במפקד 1946–1947 נמנו 18,311 וב-1951 ירד מספרם ל-16,832. בשנת 1955, ערב העלייה לישראל היו במרקש כ-18,000 יהודים. במפקד 1960 נמנו 10,007 יהודים. ב-1970 נותרו כמה מאות יהודים בלבד. רובם עזבו את המלאח' והתגוררו בעיר עצמה.
פעילות ציונית החלה כבר ב-1901 עם הקמת תא ציוני. ב-1920 הוקמה אגודה ציונית מאורגנת ראשונה. יהודים החלו לעלות לישראל כבר[6] ב-1919 ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות. ב-1947 יצאו בספינות מעפילים כמה עשרות יהודים. גל נוסף של עולים היה בשנים 1955–1956 בעקבות התגברות המגמות הלאומניות במרוקו. באותן השנים התקבצו במרקש יהודים רבים מהרי האטלס, שהתגוררו בכפרים ומכרו את רכושם כדי לעלות לישראל, אך נידחו מפאת מדיניות שהייתה נהוגה לגבי עלייה זאת. ב-1961–1962, היה גל עלייה נוסף לאחר שהוסר האיסור על העלייה. לאחר מלחמת ששת הימים יצאו יהודים רבים נוספים ובמרקש נותרה קהילה קטנה בלבד.[2]
ההשכלה התורנית במרקש
ישיבות מרקש נודעו בשיטת הלימוד העמקנית והחריפה שלהן והן היוו אבן שואבת לכל יישובי וכפרי הסביבה. אחד הרחובות הראשיים במלאח נקרא "לישיבה", שנקרא כן על שם השיבה ששכנה בו. בין ראשי הישיבות הנודעים במרקש היו: רבי אברהם אזולאי ורבי שלמה עמאר שהיו גם רבני העיר בראש המאה ה-18; תלמידם רבי מרדכי עטייא, בעל "מר דרור" על התלמוד (דפ"ר איזמיר ת"ץ); רבי אברהם פינטו בעל חסד ואמת על כתובות (שאלוניקי תקע"ג); רבי אלעזר הלוי בעל "עבודת הלוי" על התלמוד; רבי משה רוזיליו בעל "קול מבשר" על התלמוד; רבי אהרן חרוש; רבי דוד שלוש (אביו של הרב יוסף שלוש); רבי אברהם אביטבול; רבי יעקב דהאן; רבי מרדכי אבטאן; רבי שלמה הכהן ורבי דוד סויסה. ועוד.
ההשכלה העברית במרקש
- כי"ח – נוסד בשנת 1860 ארגון כל ישראל חברים. ארגון זה בא במטרה לייצג את היהודים בתפוצות. הארגון פעל בתחומי הלימוד ודרך תנועות נוער. מטרותיו היו הגנה על היהודים, לימוד היהודים בבתי הספר והכשרתם לעתיד.
מצבה החברתי-פוליטי של יהדות מרוקו היה ייחודי ומלא בסתירות. מצד אחד היו בתי ספר מודרניים ששפתם הייתה צרפתית; בית הספר "אליאנס" שאותו הקים ארגון כי"ח במאה ה 19, ומצד שני מעמדן של הקהילות היהודיות היה מופלה לרעה על פי המסורת האסלאמית. כמו כן יהודי מרוקו היו נתונים לחסדי המלך. לאור כיבוש השלטון הצרפתי מצבם של היהודים החמיר, מה שגרם לכך שהחינוך הצרפתי במרוקו השתלט על המסורת היהודית.
במלאח' היו כמה בתי כנסת ובהם פעלו תלמודי תורה במתכונת של צלא (חדר). בנוסף פעלו תלמודי תורה של רשת החינוך "אוצר התורה" ורשת "אהלי יוסף יצחק" שהייתה נתמכת על ידי חסידי לובביץ'. בית ספר רגיל נפתח ב-1901 וכן נפתח בית ספר חקלאי מקצועי.[2]
- אליאנס – בית הספר אליאנס היה בית ספר שבו למדו היהודים מקצועות שונים; בעיקר צרפתית אנגלית ועברית, אך היו גם לימודים לבעלי מלאכה על מנת להכשיר את היהודים לעבודה פיזית. ככל שבית הספר הלך והתרחב תנועתו הפכה לנשלטת יותר על ידי הצרפתים. יש לציין כי המגזר היהודי שהתחנך בבית הספר אליאנס שמרו על הזיקה לדתם ולמוצאם. רוב רובם של היהודים שלמדו בבית הספר היו יוצאי שכונת המלאח – אזור די מסוגר שהיהודים שכנו בו.
- הג'ורנל – עיתון מקומי. בעיתון זה היו דיווחים על כניסת הגרמנים במהלך המלחמה ועל המתרחש בעולם בכלל.
- למונד – היה עיתון עולמי ובו היה מסופר על כל המתרחש בעולם.
- אנדלוסית – במרוקאית "עליאן" זוהי קבוצה שצמחה מתוך הקהילה היהודית, ושרה שירים ופיוטים בשפה המרוקאית. את שיריה שרו במנגינה מסורתית דתית וזמריה היו תלמידי חכמים ומשכילים, מוזיקה זו נשמעה בבתיהם של היהודים.[7]
תנאי החיים
מרקש היא עיר ערבית בה חיו יהודים ומוסלמים תחת כיבוש הצרפתים, כאשר המלך מוחמד החמישי היה בשלטון. היהודים חיו באזור המלאח, ובשמו השני - גטו. זהו אזור בו שכנו יהודים בלבד.
המלאח הורכב מקבוצות קטנות – מלאחים קטנים שהתרחבו לאזור אחד גדול של יהודים. תנאי החיים במלאח היו מגוונים: הרחובות היו צרים וארוכים, וההליכה בהם הייתה קשה בגלל צרותם והיותם עשויים אדמת כורכר. הבתים היו סבירים בתנאים יחסית נמוכים. יש לציין כי גם בקרב היהודים היו קיימים הבדלי מעמדות. בני המעמד הגבוה חיו בתנאים טובים יותר ועסקו במקצועות חשובים בעלי הכנסה גבוהה; הם היו סוחרים גדולים ועסקו במקצועות מכובדים כגון רפואת שיניים. היו להם ברזים בבתים, והם לא נאלצו להביא מים מן הבארות. ואילו היהודים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שעסקו במכירת תבלינים, נעליים ומקצועות פשוטים חיו ברמה נמוכה מאוד. הם נאלצו להביא מים מן הבארות. המים הובאו דרך בארות משותפות של כמה בתים, והם לא תמיד היו נקיים, מפאת הסביבה הלא היגיינית. המלאח היה אזור מושבי קטן עם בעיות של עוני, היגיינה ומחלות. הבאת המים מבארות הגדילה את הסיכון להתפתחות מחלות, כיוון שהמים עומדים.[7]
מלחמת העולם השנייה
ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה
בשנת 1941 הגרמנים שלטו באירופה ובאותה העת החלו השמועות שיש אנטישמיות נגד היהודים שם. מאוחר יותר הגיעה השמועה שהגרמנים מתכננים לפלוש למדינות צפון אפריקה, כאשר הם כבר נכנסו לתוניס ובנו בה תנורי ההשמדה[דרוש מקור]. במרקש הפחד היה נראה על פניהם של היהודים מהחשש כי תוכניתם של הגרמנים להגיע למרוקו תמומש. הצרפתים החלו בעזיבת העיר לכיוון צרפת.[8]
יחסם של היהודים היה אוהד כלפי המלך מוחמד החמישי. עם זאת, היחסים בין היהודים למוסלמים שהיו טובים בתחילה, השתנו כאשר נודע כי הגרמנים מגיעים לתוניס והערבים החלו להתנכל ליהודים. כל בתי היהודים במרקש סומנו בצלב והיהודים חשו בפחד וחיפשו מקום מקלט. הם חפרו תעלות מתחת לאדמה על מנת שכשיגיעו הגרמנים יהיה להם מקום מקלט; בין היתר הם היו חופרים תעלות בדרך לבית הספר. במלאח לא התגוררו ערבים ובימי שישי הוצב במקום שומר (אל קעיד) מטעם המלך. היהודים סגרו את דלתותיהם על מנת שלא ייכנסו לבתיהם ערבים ויהרסו להם את השבת. היהודים הפכו למקור לזעם ולשעיר לעזאזל, והחלו פרעות והריגת יהודים.[8]
בתי הכנסת והקהילה היהודית
- ערך מורחב – צלאת אל עזמה
בין בתי הכנסת הרבים באזור המלאח ובמרקש היה בית כנסת אחד בתוך המלאח הידוע ביותר בשם "סלט לעז'מה", פירושו: בית הבחורים מגורשי ספרד. בית כנסת זה שימש ללימודי תורה ודרשות ושיעורים מפיהם של תלמידים חכמים ורבנים ידועים. כאשר הייתה הודעה חשובה לכל שוכני המלאח כולם היו מתקבצים בבית הכנסת זה על מנת לשמוע הודעות חשובות אלו. הקהילה הייתה מאוד מאוחדת, ובין לימודי בית הכנסת היו גם לימודי שירה ופיוטים, והיו מכינים את בני בר המצווה ללימוד הדרשה שלהם.
בזמן המהומות שהתרחשו עם הודעת כוונתם של הגרמנים להגיע למרוקו, היו סוגרים את דלתות המלאח בשבתות עם שומר מטעם המלך וכך השקט היה נשמר בזמן התפילה.[8]
השלטונות הקימו מחוץ לחומות המלאח שיכונים עממיים ליהודים. ב-1947 הוחלט שנציג אחד מהקהילה יהיה חבר במחלקה המרוקנית של מועצת הממשל הצרפתי של מרוקו. השינוי באופן התארגנות הקהילה ובהנהגתה בא בעקבות הפרדת הדת מהמדינה בצרפת. לאחר הכיבוש הצרפתי של מרוקו החל לכהן ועד נבחר לקהילה ובראשו נשיא לתפקידים חילוניים; לצידו כיהנו רב ראשי ושייח'.[2]
שוק הג'מאלפנה
בין השווקים הרבים שקיימים במרקש ישנו שוק מרכזי ששמו הג'מאלפנה (בעברית: שמחת ההתקהלות). בשוק זה במהלך המאה ה-19 היו סוחרים גם יהודים וגם מוסלמים. זה השוק הגדול והידוע ביותר בעיר מרקש. בין החנויות השונות נמצאות חנויות תבלינים; נעליים מרוקאיות (סירביל- נעליים רקומות) בבוצ'ה. נעלי רחוב ובית, שמלות בית, רחוב הקפטנים, סוחרים שמאלפים חיות כגון נחשים; כלי בית, דברי מזון וכיוצא בזה. שוק זה קיים עד היום ומרהיב ביופיו, ומאות תיירים מדי שנה מבקרים בו.[1]
הפרנה
פרנה זהו התנור המקומי של המלאח. בתנור זה היו אופים את הלחמים של כל יהודי המלאח, במשך כל ימי השבוע. בסופי השבוע כל תושבי המלאח היהודים היו מביאים את חמין השבת לפרנה על מנת שיהיה אפוי וחם לשבת. כל יהודי שהביא את הסיר שלו סימן את הסיר שלו לפי סימניו האישיים, ובכך לא היה בלבול לגבי איזה סיר שייך למי. חשוב לציין שבמאה ה-19 לא היו בבתים פלטות חימום של שבת ולכן למקום זה הייתה חשיבות רבה בקרב היהודים שומרי המסורת.[1]
בית הקברות היהודי
- ערך מורחב – בית הקברות היהודי במרקש
בית קברות זה נקרא "בית מועד לכל חי" או "מעארה" ועל שמו שם רחוב הכניסה לבית העלמין. זהו בית הקברות העתיק של יהדות מרקש ובו קבורים כל צדיקי הדור לדורותיהם. בין הרבנים חכמי הדור שקבורים שם נמנים רבי פנחס הכהן, ורבי חנניה הכהן. יש לציין כי יש פינה המוקצה לכהנים שנמצאת בכניסה לבית הקברות, שם קבורים הכהנים המקובלים. בצד שמאל של בית הקברות קבורים כל הילדים שחלו במחלות הטיפוס במאה ה-19. לימים בית קברות זה הפך לאתר תיירות שאליו באים אלפי יהודים מכל רחבי העולם.[1]
העלייה לארץ ישראל
- ערך מורחב – העלייה ממרוקו
בשנת 1904 (תרס״ה) עלו לארץ 35 משפחות והגיעו לעיר יפו בחשון בשנת תרס״וֹ ובהם רבי דוד שלוש (מרקש) ומשפחתו. התיישבו בעיר העתיקה ״רובע המערבים״[9].
בשנת 1947 החלה במרקש התארגנות חשאית לקראת יציאה לארץ ישראל דרך הסוכנות היהודית. מאבקם של היהודים לצאת ממרקש היה מונע מרעיונותיה של תנועת הציונות. עלייתם של יהודי מרוקו עברה לפסים מחתרתיים ורק אלפים בודדים הצליחו לצאת מדי שנה. בשנת 1954 מרוקו קיבלה עצמאות וממשלתה הטילה אסור יציאה מהארץ. לחלק מן היהודים לקחו את הדרכונים מה שהקשה יותר על היציאה ממרוקו.
בימינו מונה קהילת יהודי מרקש כ-200 איש, רובם הגדול מפוזר בין השכונות החדשות ברחבי העיר; כמה משפחות בודדות גרות עדיין בקרב המלאח העתיק של מרקש.[8]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של קהילת יהודי מרקש- אוסף על יהדות מרקש, באתר הספרייה הלאומית
- טרז זריהן דביר, מרוקו, מרקש. תיעוד 'קולות המזרח'. ראיון מלא, באתר יוטיוב, 10 ביולי 2018
- אליעזר היון, לירון נגלר-כהן, פעם הייתה פה "ירושלים הקטנה": מרקש נפרדת מהקהילה היהודית, באתר ynet, 15 באפריל 2022
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 קהילת יהודי מרקש
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 קהילת יהודי מרקש, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 28-02-2019
- ^ על כך קונן האבן עזרא בקינתו המפורסמת אהה ירד עלי ספרד: "וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מַרְאכָס הַמְיֻחַסָה".
- ^ ההתכתבות מובאת בשו"ת תשב"ץ ד טור א סימן לג.
- ^ רבי אפרים אנקאווה שער כבוד ה' פח ב (תוניס תרס"ב).
- ^ ראה למטה (העליה לארץ ישראל) ש-35 משפחות עלו כבר ב-1904
- ^ 7.0 7.1 ד"ר ירון צור, "יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית", מכון בן צבי, ירושלים תשס"ד
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 מרוקו, ד"ר חיים סעדון, מכון בן צבי, 2003
- ^ הוד יוסף [שלוש], עמ' כו
קהילת יהודי מרקש36783282Q55650239