פונמה
בשפה מדוברת, 'פונמה' (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: 'הֶגְיָן') היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בין מילים; כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מילה אחת למילה שונה. פונמות מייצגות, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.
שתי מילים השונות זו מזו במשמעותן ויש ביניהן הבדל בפונמה אחת בלבד (למשל "קַו" ו"קַר") נקראות "זוג מינימלי" (או "זוג מזערי").
יש להבחין בין פונמה, שהיא יחידה לשונית תאורטית; לאלופון, שהוא ביצוע ממשי של פונמה; וגרפמה, שהיא סימן יסודי בכתב. הבלשנים מסמנים את הפונמות בין שני לוכסנים, למשל /k/, /e/ ואילו את הביצועים הממשיים כהגאים מסמנים בסוגריים מרובעים, למשל [k]. משערים שכל אלפבית שנוצר הוא פונמאטי, כלומר כל גרפמה באלפבית מייצגת פונמה בשפה, אולם ברור שלאורך הזמן מתערער הקשר בין הכתב, שהוא שמרני יותר, והמערכת הפונמאטית, שנוטה לשינויים. לפעמים מספר פונמות מיוצגות על ידי גרפמה אחת (כמו th באנגלית או ש' בעברית) ולפעמים פונמה אחת מיוצגת בכמה גרפמות (כמו הפונמה /e/ שמיוצגת בעברית מודרנית בצירה, סגול ושווא נע).
לכל שפה יש אוסף פונמות משלה. למשל בעברית אין הבדל בין ר' המבוצעת בקדמת הפה לבין ר' אחורית ושתיהן מסמלות את אותה הפונמה, אולם בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), וניתן למצוא זוגות מינימליים המבחינים ביניהן.
מספר הפונמות בכל שפה משתנה. יש שפות בנות 140 פונמות ויש שפות עם 10 פונמות. ברוב השפות יש 30-50 פונמות. בעברית המודרנית יש כ-30 פונמות. בדרך כלל פונמות הן עיצורים או תנועות, אך יש שפות רבות שבהן גם למשך ההברה או לטון (הנגנה) יש ערך פונמי. שפות שבהן לטון יש ערך פונמי מכונות "שפות טונאליות".
בשנת 2011, פרסם Quentin D. Atkinson מאמר פורץ דרך, בכתב העת היוקרתי Science[1], שבו לפי מדגם של 504 שפות הוא הוכיח, שככול שמוצאה של שפה רחוק יותר ממערב אפריקה, כך יהיו בה פחות פונמות. אטקינסון טען, שמספר הפונמות בשפה ילידית יורד עם המרחק ממערב אפריקה, כפי שהשונות הגנטית של אוכלוסייה כזו יורדת, וזאת בגלל סדרת אפקטים מסוג הגורם המייסד דמוי צוואר בקבוק.
פונמות בעברית
רוב הפונמות בעברית מסומנות בכתיבה מנוקדת.
- כל אות בעברית מייצגת פונמה עיצורית אחת נפרדת (ראו אבג'ד), להוציא את השימוש של אותיות אהו"י כאמות קריאה. בפרט:
- סמ"ך, שי"ן שמאלית ושי"ן ימנית הן פונמות נפרדות.
- כל-אחת מאותיות בג"ד כפ"ת מיצגות פונמה אחת (דגש קל אינו פונמי).
- אל"ף נחה היא אלופון שאינו נהגה: מאתיים, תאהב, ראש.
- א פרוסתטית (שמתווספת בתחילת מילים כמו: תמול - אתמול) אינה פונמה.
- דגש חזק מסמן הכפלת פונמה (או שהוא פונמי בעצמו).
- התנועות השונות הן פונמות, פרט ל:
- שוואים ותנועות חטופות
- פתח גנוב
- התנועה האחרונה במילים במשקלים סגוליים
- אורך התנועות הוא פונמי, או לחלופין ההטעמה.
דגש חזק בסוף מילה או באות אהחע"ר הוא פונמה שאינה מסומנת. ישנן 23 פונמות עיצוריות.
השתנות פונמית בעברית
לפעמים מצאי הפונמות בשפה משתנה לאורך הזמן.
חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה הפרוטו-שמית. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25.
תרגום השבעים מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בלשון המקרא שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, הזוג המינימלי שָׂר - סָר מבחין ביניהן), אולם בלשון חז"ל התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.
דוגמה להשתנות פונמית שככל הנראה מתרחשת בימינו בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כ-כֿ, ב-בֿ, פ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית מקראית, ובמידה רבה עדיין גם בעברית החדשה, כּ ו-כֿ הן שני אלוֹפוֹנים של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ: לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף - תופים", "בין - לבין", "שכח - נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך הפונולוגיה של השפה - כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו דגש קל). הפונולוגיה של העברית המודרנית היא פחות עקבית בהקשר זה, ובימינו הולכות ומתרבות ראיות לכך, שהזהות הפונמית הזו הולכת ונעלמת. במילים אחרות: באזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כ ו-כֿ, ב ו-בֿ, או פ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה.
דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"(ויקימילון). מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את תהליך התרחקותה של הפונולוגיה של העברית החדשה מזו של העברית המקראית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש - לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.
מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה - תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר תחיליות בכ"ל. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותן של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר.
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מכלבלב |
| ערך מילוני בוויקימילון: משמרטף |
| ערך מילוני בוויקימילון: משפכטל |
| ערך מילוני בוויקימילון: משפמפם |
| ערך מילוני בוויקימילון: משפנפן |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פונמות |
לקריאה נוספת
- האוניברסיטה הפתוחה, מבוא לבלשנות, יחידות 5-4.
| צלילי שפות העולם | |
|---|---|
| עיצורים | |
| בסיסי החיתוך | אופני החיתוך |
| דו־שפתיים - שפתיים־שיניים - שיניים־שפתיים - לשוניים־שפתיים שיניים - מכתשיים - בתר־מכתשיים - מכתשיים־חיכיים - כפופים חיכיים - וילוניים - ענבליים - סדקיים - כיסוי־גרוניים - לועיים בסיס חיתוך משני: מלועלעים - מוולנים - מחונככים - משופתתים |
ריאתיים: אפיים - סותמים - חוככים - מקורבים מקישים - רוטטים - צידיים - מחוככים לא ריאתיים: מסודקים - מפונמים - מצוצים |
| תנועות | |
| מיקום התנועות | גובה התנועות |
| אחוריות - כמעט־אחוריות - מרכזיות - כמעט־קדמיות - קדמיות | סגורות - כמעט־סגורות - חצי־סגורות - אמצעיות חצי־פתוחות - כמעט־פתוחות - פתוחות |
| ראו גם: אלפבית פונטי בין־לאומי - פורמנט | |
