ض

דאד מייצגת עיצור מכתשי סותם קולי מלועלע (IPA‏: /dˤ/) - מעין דל"ת משולבת עם עי"ן. צ'אד היא אחת מחמשת העיצורים הנחציים (האחרים הם צאד, טא, ט'א וקאף), והיא הגרסה הנחצית של د. ישנן שתי דרכים לתעתק את האות לעברית: כדל"ת, על-פי השמיעה; או כ-צ' (או צֿ) על-מנת לשמר את הכתב הערבי. נראה שבערבית הקוראנית, זו שדוברה בזמנו של מוחמד, דאד בוטאה כמכתשי, חוכך צדי קולי מלועלע (IPA‏: /ɮˤ/), זהו עיצור מיוחד מאוד ולא נפוץ, שהוביל את המדקדקים הערביים הראשונים לכנות את הערבית "שפת הדאד" (لغة الضاد), היות שהם הכירו את העיצור הזה כייחודי לערבית^[1]. כינוי זה מצוי עד היום בקרב דוברי הערבית, המִתכנים "אלה שמבטאים את האות דאד" (الناطقون بالضاد, "אלנאטקון באלד֗אד").

דאד היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ח'א, ד'אל, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ፀ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן עוצבה האות כגרסה של צאד.

בשחזורים של פרוטו-שמית מופיע עיצור מכתשי, חוכך צדי, מסודק (IPA‏: /ɬʼ/) כאב הישיר של העיצור שמייצגת דאד, אם כי הוא אינו האב של צורת האות. ברוב השפות השמיות עיצור זה התמזג עם המקבילות של צאד.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט אותיות "דוד'ארז".