מיכאל קולהאס
 | |
| פתיחת מהדורה באיורו של יעקב פינס (2003/1953) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | היינריך פון קלייסט |
| שפת המקור | גרמנית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1810 |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | מספר פעמים |
הנובלה מיכאל קוֹלהאס (בגרמנית Michael Kohlhaas), פרי עטו של היינריך פון קלייסט, פורסמה בשנת 1810. קטעים מהנובלה פורסמו לראשונה במהדורת יוני 1808 של כתב העת "פבוּס" (Phöbus), אותו ייסד וערך פון קלייסט. היצירה מבוססת על סיפור חייו של הנס קולהאזה, דמות היסטורית מעברה של גרמניה, ונחשבת לפסגת יצירתו של פון קלייסט ולקלסיקה בספרות הגרמנית. הנובלה דנה באופן מורכב בנושאים כגון גבולות רדיפת הצדק, התמודדות הפרט אל מול שחיתות השלטון וקידוש האמצעים לטובת המטרה.
רקע היסטורי
העלילה מתרחשת במאה ה-16 על רקע היחלשות הקיסרות הרומית ה"קדושה" והפילוג בנצרות בעקבות הרפורמציה של מרטין לותר. שלטון הקיסרות באותם ימים התבסס על שיטה פיאודלית וסמכויותיו של הקיסר הנבחר היו מפוזרות בין אצילים מקומיים שונים. שבעה נסיכים בוחרים (קוּרְפִירְסְט), ובהם יוהאן פרידריך הראשון, שליט סקסוניה, שלטו על מחוזות חשובים במדינה.
הנס קולהאזה, שעליו מבוססת דמותו של מיכאל קולהאס, נולד סביב שנת 1500. הוא היה סוחר גרמני, תושב קלן (אנ') שבברנדנבורג (כיום בתחומי העיר ברלין, להבדיל מהעיר קלן על גדות הריין), אשר באוקטובר 1532, בדרכו לשוק בלייפציג, הוחרמו סוסיו בכוח ובאופן בלתי חוקי בידי אנשיו של אציל סקסוני בשם גינתר פון צאשווייץ (Günter von Zaschwitz). קולהאזה נכשל בנסיונותיו לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו, לאחר שהשלטונות העלימו עין מן המקרה. בתגובה יצא קולהאזה למסע נקמה נגד האציל שפגע בו ונגד מדינת סקסוניה כולה. הוא איגד תחתיו חבורה גדולה של פורעי חוק ויצא למסעות הרס והרג ברחבי המדינה. הנסיך הבוחר של סקסוניה, יוהאן פרידריך הראשון, הכריז פרס על ראשו, אך למרות זאת לא פסק הקטל אלא לאחר זמן רב, עם לכידתו של קולהאזה והוצאתו להורג בגלגל שבירה.
פון קלייסט כתב את הנובלה במטרה להתריס נגד השלטון הצרפתי אשר שלט בפרוסיה לאחר שנכבשה על ידי נפוליאון ב-1806. הוא עשה שימוש בהתרחשויות ההיסטוריות כבסיס לסיפורו, כדי להעביר מסרים ביקורתיים כלפי השלטון בתקופתו. דמותו של קולהאס מעמתת את עולם האידיאלים עם המציאות ועם חוסר הצדק הגלום בה. באמצעותה הביע פון קלייסט את עמדתו בדבר חוסר הצדק והשחיתות שפשו בשלטון הצרפתי ובאצולה הפרוסית שקיבלה את מרותו.
עלילה
הנובלה פותחת בתיאור דמותו של מיכאל קולהאס. פון קלייסט אמנם משבח ומרומם את קולהאס ומדגיש את היותו אזרח שומר חוק, חרוץ ונעים הליכות, אך חותם את דברי ההלל בפורענות הקרבה ובאה:
"עד שנתו השלושים יכול היה האיש הבלתי רגיל הזה להיחשב לאזרח למופת. בכפר, הנושא עדיין את שמו, הייתה בבעלותו חווה והוא התפרנס בה היטב ממשלח ידו; את הילדים שהעניקה לו אשתו חינך ביראת אלוקים לחריצות ונאמנות; בין שכניו לא היה אחד שלא נהנה מנדיבותו ומצדקתו; אין ספק כי העולם היה משתבח בזכרו אילולא הפריז במעלה אחת. אך תחושת הצדק הפכה אותו לשודד ורוצח."
— מגרמנית: רן הכהן
השתלשלות המאורעות מתחילה עם יציאתו של קולהאס למסע עסקים כדי למכור את סוסיו המשובחים ביותר. בדרכו הרגילה נעצר קולהאס במחסום דרכים לא צפוי על אם הדרך של אדמות סקסוניה. שומר המחסום דורש ממנו, בשמו של האציל המקומי היוּנְקֶר וֶנצֶל פוֹן טְרוֹנקָה, תשלום מכס תמורת המעבר ואף רישיון מעבר לסחר בסוסים. קולהאס המופתע נאלץ לשלם את הסכום ולהשאיר את סוסיו המובחרים לפיקדון תחת השגחת משרתו הנאמן הֶרסֶה עד להסדרת אישוריו. בהגיעו לבירת סקסוניה, דרזדן, הוא מגלה כי דרישותיו של האציל היו מופרכות ובלתי חוקיות.
לאחר שבועות אחדים שב קולהאס לאחוזתו של פון טרונקה כדי לקבל את סוסיו חזרה, אולם, התברר כי משרתו גורש מן המקום במכות רצח וכי סוסיו הועבדו והורעבו עד אפיסת כוחות. קולהאס חזר לביתו בזעם ולאחר בדיקת העובדות הגיש תביעה נגד היונקר מתוך אמונה שמערכת המשפט תעמוד לצדו. לאחר חודשים ארוכים נודע לו כי תביעתו נגנזה בהוראת בני משפחת פון טרונקה. כל נסיונותיו לערער על ההחלטה עלו בתוהו. התמרמרותו של קולהאס אל מול חוסר הצדק והשחיתות שנחשפו בפניו הלכה וגברה, ולבסוף החליט לתקן את העוול בעצמו. אשתו, ליסְבֶּת, שנבהלה מהלך רוחו, הציעה לנצל את קשריה בארמון השליט ולהעביר אליו את הקובלנה. כעבור ימים אחדים שבה לביתם, חבולה באורח אנוש, לאחר ששומרי הארמון הִכּו אותה כשניסתה להגיש את הקובלנה. על ערש דווי מבקשת ליסבת מקולהאס שיסלח לאויביו.
קולהאס היה נחוש לפעול לתיקון העוול שנעשה לו. הוא מכר את כל נכסיו, הכין נשק וסוסים והתכונן לנקמה. ראשית שיגר פסק דין משלו לפון טרונקה מתוקף "הסמכות הטבועה בו מלידתו", ודרש כי סוסיו יוחזרו אליו במצבם המקורי. משלא קיבל תגובה, אסף את כל משרתיו ובראשם הרסה ויצא לתקוף את מצודתו של פון טרונקה. במתקפת הפתע השתלטו קולהאס ואנשיו בקלות על חצרו של פון טרונקה ושרפו את המצודה כליל. קולהאס אף הצליח לשחרר את סוסיו המורעבים מהאורוות הבוערות, אלא שפון טרונקה המבוקש נמלט מהמקום בחסות המהומה.
תחושת הצדק של קולהאס לא באה על סיפוקה; נחישותו להעניש את פון טרונקה, שהתחבא מפניו, דרבנה אותו להפיץ מסמך - "המנדט של קולהאס" - המצווה על כל תושבי הארץ להסגיר את פון טרונקה ומתריע כי מי שיסייע בידי הנמלט כמוהו כשותף לדבר עבירה. הוא אסף תחתיו כנופיה של פורעי חוק ואביונים, שקיוו לזכות בנתח מן השלל, ויצא עמה לחפש אחר היונקר הנמלט. בסיועם תקף כל כפר ועיירה שהעניקה מסתור למבוקש, והצית, קטל ובזז כל מה שעמד בדרכו. כל נסיונותיהן של פלוגות המשמר המקומיות לעצרו כשלו, ותהילת הקרב של קולהאס גדלה ומשכה לשורותיו אנשים נוספים.
אימה גדולה אחזה בתושבי סקסוניה כולה, והכומר מרטין לותר, מייסד הזרם הפרוטסטנטי בכבודו ובעצמו, פרסם כרוז המגנה את פעולותיו של קולהאס כבלתי מוסריות. קולהאס הפרוטסטנטי, שהאמין במרטין לותר וראה בו סמכות רוחנית עליונה, נעלב מכך עד עמקי נשמתו. הוא השאיר את חֵילו מאחוריו, עטה תחפושת ופנה למעונו של לותר כדי לזכות במחילתו. לותר נחרד למראה האורח הלא קרוא, אך לא הספיק לקרוא לעזרה. קולהאס אילץ אותו לשמוע את סיפורו והבטיח כי כל רצונו הוא לקבל את הזכות שנשללה ממנו: משפט צדק נגד פון טרונקה שגנב את סוסיו. לותר הופתע לשמע דרישתו הצנועה של קולהאס והבטיח כי יפנה בעניינו לנסיך הבוחר של סקסוניה.
בהשפעת לותר החליט נסיך סקסוניה להעניק חנינה לקולהאס ולאנשיו ולזמן את קולהאס לדרזדן, בירת סקסוניה, לשם הגשת תביעה נגד פון טרונקה. קולהאס שמח על ההחלטה ופיזר את אנשיו. הליכי המשפט התעכבו והתמשכו, ומקורביו של פון טרונקה רקמו קנוניה כדי לטפול על קולהאס בגידה. קולהאס הורשע בקשירת קשר נגד סקסוניה ונידון למוות למרות החנינה שהובטחה לו. לפני ביצוע גזר הדין התקבל צו מהקיסר להעמיד את קולהאס, אשר שמו יצא למרחוק, למשפט מחודש בברלין. קולהאס נשלח לשם, אולם בדרך התברר כי ברשותו פתקה שקיבל מצוענייה מסתורית, ובה נבואה לאחרית קשה לנסיך הבוחר ולשושלתו. הנסיך הבוחר שחרד לגורלו היה נחוש להשיג את הפתקה המסתורית והבטיח לקולהאס לשחררו לחופשי תמורת הפתקה, אולם קולהאס, שביקש לנקום בו על בגידתו, סירב להצעתו.
בהגיעו לברלין מונה לקולהאס פרקליט, והלה הגיש מחדש את תביעתו נגד פון טרונקה. האציל נמצא אשם וצווה לפטם את סוסיו של קולהאס ולהחזירם למצבם המקורי, אך גם קולהאס הורשע ונגזר עליו עונש מוות. בעודו ממתין לביצוע גזר הדין מופיעה שוב הצוענייה המסתורית, המציגה עצמה כאליזבת, ומבקרת את קולהאס בתא מעצרו. היא מזהירה אותו כי הנסיך הבוחר זומם לגזול ממנו את פתקת הנבואה, ומציעה לו כי יסחר בה תמורת חייו. קולהאס נחוש בדעתו למנוע מהנסיך הבוחר להשיג את הפתקה, ובעודו מובל לגרדום, לאחר שראה את סוסיו מפוטמים ובריאים, הוא בולע אותה לנגד עיניו של השליט ועולה לגרדום בשלווה. הפתקה שבה היה חתום גורלו אבדה לעד, והנסיך הבוחר חוזר לארמונו מוכה ואומלל. לאחר מותו הופך קולהאס לגיבור העם, ובניו מתחנכים כפרחי אצולה ומוכתרים לאבירים.
מוטיבים ופרשנויות
הסיפור דן בשאלת הצדק - חשיבותו, מחירו והיעדרו מהעולם. העיסוק בנושא אוניברסלי ועל-זמני זה משמר את נגיעתה המתמדת של הנובלה בענייני ההווה, ומאפשר לקורא להזדהות עם הדמויות ולהבינן. הסיפור מציג את תסכולו של הפרט לנוכח אוזלת ידה של המדינה, את מצוקתו הנובעת מאטימותה של מערכת המשפט הביורוקרטית ואת זעמו על שחיתות השלטון.
הסוסים הגנובים הם הציר שסביבו נעה העלילה, והם מגלמים את סוגיית הצדק. בראשיתו של הסיפור, טרם העבירה הראשונה, הסוסים בריאים וגאים; לאחר הגזל, ובמהלך הסיפור כולו, מתגלים חוסר הצדק והשחיתות, והסוסים מורעבים וכחושים; ובסופו של הסיפור, לאחר שנגזר דינם של פון טרונקה וקולהאס כאחד, הסוסים שוב מוצקים ואיתנים. הסוסים הם העילה לרדיפת הצדק האכזרית של קולהאס המובילה לבסוף למותו, והם ממחישים את המחיר הכבד של הצדק המוחלט ואת הגמול הפעוט המתקבל במרדף אחריו.
דמותו הנשגבת והאיומה כאחד של מיכאל קולהאס מייצגת שתי פנים: אידיאליזם טהור לעומת הרסנות חסרת רחמים - ”אחד האנשים הצדיקים ביותר וגם הנוראים ביותר שבדורו”. תמצות הקביעה "שבדורו" הוא ארמז לתיאור נח במקרא: ”איש צדיק תמים היה בדורותיו”.[1] השם מיכאל הוא רמז למיכאל, מלאך החבלה (על פי האמונה הנוצרית), שייעודו להילחם בצבאותיו של השטן בכוח הזרוע - תפקיד שקולהאס לקח על עצמו. אמנם הוא מוצג כאזרח שומר חוק וירא אל, אולם משנוכח כי לא נעשה עמו משפט צדק הוא בוחר להתעלם מהחוק - ”אדון חופשי במדינה ובעולם, הכפוף רק לאלוקים”. וזאת מתוך שאיפתו הבלתי מתפשרת להביא סדר לעולם, ”הנתון באנדרלמוסיה נוראה כזאת”, לדבריו.
במאבקו חסר הפשרות אין הוא נרתע מלפגוע בכל נפש חיה: באזרחי ערים תמימים, במשרתיו הנהרגים למען מטרותיו, ואפילו בסוסיו שהיו הסיבה לצאתו למלחמה. פעמיים היו הסוסים בהישג ידו, אך הוא זנח אותם למען השגת הצדק המוחלט שהיה חשוב בעיניו יותר מכל. קולהאס מסרב להפגין חמלה, כפי שאשתו ליסבת ומרטין לותר מבקשים ממנו, ועל כך הוא נענש בחייו. פון קלייסט מציג אותו כאביר הצדק, אך גם מבקר את יהירותו שאינה מאפשרת לו לסלוח לאויביו. דמותו של קולהאס מייצגת גישה קאנטיאנית המכתיבה עקרונות מוסר אבסולוטיים על פי צו קטגורי מוחלט.[2] ליסבת, אשתו של קולהאס, וגלגולה המיסטי כצוענייה אליזבת (ליסבת הוא שם חיבה לאליזבת), מייצגות את קול החמלה הנשית ואת האמהוּת. הנשים מפצירות בקולהאס כמה פעמים לאורך הסיפור לוותר על עקרונותיו ולמחול לאויביו למען ילדיו, אך הוא מסרב לשמוע להן.
היונקר ונצל פון טרונקה, המייצג את השלטון המושחת והמסואב, מציג השקפת עולם הדוניסטית. הוא מוצג כנהנתן, חמדן ושקרן, וסופו שהוא נענש הן על ידי קולהאס והן על ידי השלטון. דמותו שטוחה וחסרת רבדים, והיא מושא ללעג לאורך הסיפור כולו. הנסיך הבוחר, לעומת זאת, המייצג את השלטון הפורמלי והפרגמטי, הוא בעל השקפת עולם תועלתנית. הוא מתואר כמי שדן בדקדוקי העניות של החוק במטרה לנצלו כדי להשליט סדר ולשרת את השלטון, ולאו דווקא כדי להוציא את הצדק לאור. לצורך אינטרסים אישיים (השגת הפתקה) הוא אף מוכן לכופף את חוקי המדינה. פון קלייסט מעניש אותו באומללות ובחורבן שהוא ממיט על שושלתו. מערכת המשפט עצמה מיוצגת באמצעות הפרקליטים ופקידי הממשל השונים. היא מוצגת כלא יעילה, שרירותית וקרה, ואינה משרתת את הצדק אלא את הביורוקרטיה ואת הפורמליות.
מאפיין נוסף של הסיפור הוא צורת הכתיבה הלקונית ונטולת הפניות לכאורה. הסיפור כולו כתוב כתיאור היסטורי, כאשר האירועים מתוארים בסדר כרונולוגי ובאופן תמציתי וישיר. על פניו הסיפור מסופר מעמדה של מספר חיצוני כל יודע; פון קלייסט מציין לעיתים כי המידע על אירועים מסוימים בעלילה אבד, או שאינו ידוע לאשורו. פון קלייסט מאפשר לקורא להתרשם מן הדמויות באופן עקיף, באמצעות תיאור מעשיהן והתנהגותן, כמעט ללא שיפוט ערכי מפורש. התיאורים עשירים במונחים משפטיים, והדמויות מוצגות לאורך הסיפור בתואריהן הרשמיים. סגנון כתיבה זה, שהיה ייחודי לתקופתו, יוצר תחושה של קריאת מסמך משפטי ומדגיש את האפיון הביורוקרטי הקר של מערכת המשפט והצדק המתוארת בו.
ניתן לזהות בסיפור שני מסרים סותרים לכאורה. אמנם מצד אחד מגנה פון קלייסט את השלטון המושחת ומדגיש את אחריותה של המדינה לאכיפת חוקיה, ואף מתריע בפני החורבן והעוולות שהניוון השלטוני והיעדר הצדק גורמים להם, אבל מצד שני מזהיר הסיפור מהמחיר הנורא של רדיפת הצדק ללא פשרות וללא חמלה. הרעיון המרכזי של היצירה הוא אפוא מורכב, ולא ניתן לפטור אותו במסקנה חד-צדדית. פון קלייסט מבקש להדגים את משמעות מתיחת האידיאלים עד כדי אבסורד ואת אובדן האנושיות שבהיצמדות לחוקים ללא תנאי. מציאת האיזון בין השאיפה לצדק לבין הנכונות לחמלה מתאימה להשקפה האריסטוטלית, כי על האדם לפעול מתוך מתינות ושיקול דעת.[3]
השפעה
בדומה לרוב יצירותיו של פון קלייסט זכתה הנובלה להכרה רק שנים לאחר ששם קץ לחייו. למרות זאת, הנובלה נחשבת בעיניי רבים לחשובה ביצירותיו ולקלסיקה של הספרות הגרמנית, והייתה לה השפעה גדולה על אמנים ופילוסופים רבים. היצירה היא משל בהיר לחשיבותו של משפט הוגן ולמורכבותו וכן לערכה של האתיקה בניהול; הספר אף הפך לחומר קריאה מומלץ במסלולי הכשרה של משפטנים ומנהלים באוניברסיטאות ברחבי העולם.
סגנון כתיבתו הבהיר והלקוני של פון קלייסט לאורך הנובלה הקדים את זמנו ולא התקבל באהדה בתקופתו, אבל ברבות הימים התברר כי עורר השראה רבה בקרב אמנים רבים אחריו. היוצר הבולט שבהם הוא פרנץ קפקא; חברו מקס ברוד סיפר כי הסופר התרשם מאוד מכתיבתו של פון קלייסט, ובעיקר מהנובלה "מיכאל קולהאס". את אהבתו ליצירה הזכיר קפקא פעמים רבות באוזני חבריו, ואף קרא קטעים ממנה בפומבי באירוע ספרותי בפראג. קפקא ציין ביומניו את יום מותו של פון קלייסט, ושיבח את כתיבתו. השפעתה של הנובלה ניכרת ביצירתו ובמיוחד ברומן הידוע "המשפט".
מחווה ישירה ליצירתו של פון קלייסט קיימת אף בספרו של אדגר לורנס דוקטורוב, "רגטיים".[4] אחת הדמויות המרכזיות בו היא קולהאוס ווקר, מוזיקאי אמריקאי שחור, שנפל קורבן למערכת המשפט ה"לבנה" ויצא למסע של נקמה.
מהדורות בעברית
- מיכאל קולהאס, עם חיתוכי עץ מאת יעקב פינס, תרשיש, ירושלים, 1953 (תרגום:מאיר חרטינר)
- שלוש נובילות, עם עובד, תל אביב, 1968 (תרגום: ישראל זרחי (מיכאל קולהאז) ומרדכי טמקין)
- מיכאל קולהאס, משרד הביטחון, הוצאת תרמיל, תל אביב-יפו, 1982 (תרגום:מאיר חרטינר)
- מיכאל קולהאס, בבל, תל אביב, 2002 (תרגום: מרים די-נור וחנן אלשטיין)
- קולהאס ואחרים, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2002 (תרגום: רן הכהן)
ראו גם
לקריאה נוספת
- עדי פרוש, פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן והוצאת כרמל, 2018, הפרק "מיכאל קולהאס של היינריך פון קלייסט והיחס בין נקמה לצדק", עמ' 139–174.
קישורים חיצוניים
- פתיחת הנובלה בתרגום מרים די-נור וחנן אלשטיין, באתר "מכונת קריאה" של הוצאת בבל
- היינריך פון קלייסט, מיכאל קולהאס, היצירה בגרמנית
- אסף טבקה, דם, צדק, נקמה ודמעות: על "מיכאל קולהאס" מאת היינריך פון קלייסט, המשפט, כרך ח', עמ' 711–726).
- אריאנה מלמד, מי זה היינריך פון קלייסט הזה?, באתר ynet
- אוה אילוז, שיא הרגש || בחרון אף: מה מכעיס כל כך את מיכאל קולהאס, באתר הארץ, 15 במרץ 2012
- מקבץ מאמרים על היצירה, באתר עוזי דורנאי
- גיטה אבינור, "מיכאל קולהאס והצדק החמקמק", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 30–34
הערות שוליים
- ^ ספר בראשית, פרק ו', פסוק ט'
- ^ Richard Kuhns, The Strangeness of Justice: Reading Michael Kohlhaas, 1983, New Literary History, Vol. 15, No. 1, Literature and/as Moral Philosophy, pp. 73-91
- ^ Leo Zaibert, PUNISHMENT AND REVENGE, 2006, Law and Philosophy, Vol 25, pp. 81–118
- ^ Richard Sterne, RECONCILIATION AND ALIENATION IN KLEIST'S "MICHAEL KOHLHAAS" AND DOCTOROW'S RAGTIME, 1988, Legal Studies Forum, Volume 12, Number 1
30231364מיכאל קולהאס