לילית

לילית בחז"ל ובזוהר היא שדה, אשתו הראשונה של אדם הראשון, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל, מקובל שלילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות ייעודיים. לילית מוזכרת פעם אחת בתנ"ך בספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ד: ”וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ” (ישעיהו, ל"ד, י"ד). יש המפרשים שמדובר במין ציפור, בעוד שלדעת אחרים המדובר בשדה מכונפת (רש"י) או באם השדים (מצודת ציון).

במקורות

בתלמוד הבבלי מופיעה לילית כסוג של שֵׁדה, שזהותה אינה ברורה ("מגדלת שער כלילית"; "אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית, אמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפים. תניא נמי הכי, אמר רבי יוסי: מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפים"; "אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית"; "אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית").

במדרשים מסוימים, מופיעה לילית כאשתו הראשונה של אדם הראשון, לפני חוה. המדרשים מנסים להסביר מדוע לאחר שכבר נכתב "זכר ונקבה ברא אותם", מסופר כיצד היה האדם בודד, והאישה נבראה מצלעו כדי להיות עזר כנגדו. המדרשים מציעים בעצם שהיו שתי נשים. לילית נבראה ראשונה מן האדמה, ואילו חוה נבראה מן הצלע. על פי סיפור אחד, אדם ראה אותה כשנולדה מתוך ריר ודם, נגעל ממנה, ולא רצה בה. גרסה אחרת מספרת כי לילית לא נבראה מעפר נקי, אלא מפסולת וזוהמה, ולכן לא עלה יפה זיווגה עם אדם. בזרם המרכזי של דברי חז"ל אין זכר ללילית כאשתו של אדם הראשון, אולם רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה דוחה את המסורת הזו ומכאן שהכיר אותה: "דבר לילית - דרש"(בראשית, ב, כג), גם בספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל מסופר: "ובזה יובן עניין אדם הראשון שהיה לו ב' נשים, א' נקרא לילית וב' היא חוה".

בספרות הקבלה מתוארת לילית כשדה החונקת תינוקות והמחטיאה גברים בהוצאת זרע לבטלה. בספר הזוהר ובספרי קבלה אחרים היא קרויה לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האיוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. על-פי דברי האר"י לתלמידו רבי חיים ויטל, האיסור "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך" מתייחס אף להזכרת שמות שדים כמו סמאל, ולכן יש הנוהגים לכנותה בשם 'פלונית'.

יש המזהים את לילית עם מלכת שבא. לדברי רבי יוסף אנג'לינו בספר לבנת הספיר, מלכת שבא בחידותיה לשלמה חזרה על פיתויי לילית כלפי האדם הראשון.

סיפורים מפורסמים

הסיפוא המפורסם ביותר הקשור ללילית מקורו במדרש אלפא ביתא דבן סירא, והוא מספר על בריחתה מאדם לים סוף וחבירתה לאשמדאי מלך השדים. לאחר שמאסה באדם, החליטה לילית לנוס ממנו. היא הגיעה לים סוף, פגשה את אשמדאי, וילדה לו המוני ילדי שדים מדי יום. אדם התלונן לפני ה' כי אשתו נעלמה, והוא שלח שלושה מלאכים להחזיר את לילית, סנוי, סנסנוי וסמנגלף. על המלאכים הוטלה משימה לשכנע את לילית לחזור לאדם, אך לא להכריחה אם היא לא רוצה בכך. כשמצאו המלאכים את לילית, בקשו ממנה לחזור, ולא, יטביעו אותה בים. כתשובה ענתה להם לילית כי היא יודעת שה' ברא אותה כדי להרוג תינוקות בנים בני פחות משמונה ימים, ומקץ ימים אלה לא תוכל לגעת בהם. בנוגע לתינוקות בנות, לילית טענה שבמשך 12 ימים יהיה לה חופש בנוגע אליהן. בנוסף לכך, היא סיפרה להם שילדה לאשמדאי שדים, והרי אישה לא יכולה לחזור לבעלה לאחר שבגדה בו. שלושת המלאכים עזבו את לילית לנפשה, אך מכיוון שפחדו מאיומיה, השביעוה שלא תיגע בתינוק אם תראה אותו במקום מגוריו, או תראה קמע שעליו כתובים שמותיהם (סנוי, סנסנוי וסמנגלוף). בנוסף, על כל אחד מבני האדם שתהרוג, יהרגו מאה מבניה, ועל כן מתים מאה שדים כל יום.

בתרבות היהודית

ערך מורחב – קערת השבעה

מההמאה ה-4 החלו היהודים להשתמש באמצעי ייחודי ששימש כהגנה בפני שדים בכלל ולילית בפרט - קערות השבעה. מדובר בקערות חרס המשתמשות כקמע, אשר לאחר שמוטבע בהם כתב מסוים והטקס הנלווה לכך, נקברות מתחת לרצפת הבית הפרטי או הבניינים הציבוריים. מתוך הנוסחאות של ההשבעות עולה כי השדה לילית מהווה איום מחריד יותר מאשר המתואר בגמרא^{[דרוש מקור]}. היא אינה "רק" מפתה אנשים אלא היא מחרידה את בני האנוש ומרתיעה אותם בכך שהיא מאיימת על חיי תינוקות בני יומם, מפחידה נשים הרות, ומפתה ומחטיאה רבנים ותלמידי חכמים. פגיעתה של לילית בבני אנוש היא פיזית ונפשית כאחד. מגוון ההתעללויות שלה בבני האדם הוא רב ומשקף את הפחדים והחרדות ולמעשה את השדים הפרטיים של כל איש ואישה בתקופה העתיקה^{[דרוש מקור]}.

בימי הביניים היו נפוצים קמעות יהודיים נגד לילית עם שמות המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלף. מקרים רבים של מיתת תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית. להגנה על היולדות והיילודים מפני לילית, יש השמים בחדרה של היולדת קמעות ובהם שמות המלאכים השומרים מפני לילית, סנוי, סנסנוי וסמנגלף, יחד עם ציור דמותם. נוסח עברי ראשון של קמעות אלה מופיע באלפא ביתא דבן סירא, וקדם לו נוסח בארמית. לפי ספר שימוש תהלים, לאישה שמתים ילדיה כתבו קמע ובו מזמור קכ״ו מתהילים ושמות שלושת המלאכים. בקמעות מופיעה לעיתים לילית כשידיה כבולות.

ראו גם

• גירוש שדים
• השבעת שדים ומלאכים

קישורים חיצוניים

• לילית: הסיפור המלא, הרב מנחם לוין
• לילית: תולדות ומאפיינים מתוך "דמונולוגיה יהודית בראי הסיפור העממי"
• חן מלול, מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 26.1.2020
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• לילית (מיתולוגיה שמית), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36882565לילית (מיתולוגיה)