כתב דמוטי

כתב דֶמוֹטִי, אחת משלוש צורות הכתב שבהן נכתבה השפה המצרית העתיקה.

הכתב המצרי הראשון שנוצר הוא הכתב ההירוגליפי הידוע גם כ"כתב החרטומים". כתב הירוגליפי הוא כתב אסתטי, אך מסורבל ואיטי לכתיבה, ולכן התפתח ממנו הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי. הכתב קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כהן") בזמן שהכתב היה בשימוש לכתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי נכתבו בכתב אחר, שלישי, הכתב הדֶמוֹטִי (ביוונית "דמוטיקוס" – "עבור העם").

הפעם הראשונה שנתקלים בכתב הדמוטי היא בתחילת השושלת ה-26, בערך בשנת 660 לפנה"ס. סימני הכתב מראים בבירור קשר לכתב ההיראטי, על אף שהיחס המדויק אינו ברור עדיין. התווים בכתב הדמוטי מחוברים יותר ובכך דומים יותר אחד למשנהו וכתוצאה מכך יותר קשים להבנה מהכתב ההיראטי.

משקל נגד לקושי זה הוא שיש לכותב פחות חופש לשינויים אישיים. נראה שהכתב הדמוטי פותח במקור במפורש עבור שימוש ממשלתי, כלומר עבור מסמכים בהם באופן נרחב השפה הייתה רשמית ומותאמת לכן לכתב מחובר תקני.

רק זמן מה לאחר שהוכנס לשימוש לראשונה במסמכים ממשלתיים, החל השימוש בו בטקסטים ספרותיים בנוסף למכתבים ומסמכים. בשלב מאוחר הרבה יותר החל השימוש בו גם בטקסטים דתיים.

השיטה של הכתב הדמוטי תאמה לכתב ההיראטי ולכן לכתב ההירוגליפי. עם זאת, במקביל לאיות המסורתי היה גם איות אחר שהתחשב בשינויים הפונטיים הבולטים שחלו במילים על ידי איות מחדש. מאפיין זה יושם במיוחד בקבוצה הרחבה של מילים שלא היו קיימות בשפה הישנה, ולפיכך לא הייתה להן צורה כתובה מסורתית. האיות הבלתי-מסורתי היה בשימוש גם עבור מילים ותיקות ומוכרות בשפה הישנה.

הטקסט האחרון הכתוב בכתב דמוטי הוא כתובת חקוקה בסלע מהאי פילאי (Philae) והמתוארכת ל-2 בדצמבר 425 לספירה. בניגוד לכתב ההיראטי שתמיד נכתב בדיו על פפירוס או על משטח חלק אחר, כתובות דמוטיות נחקקו לעיתים קרובות על אבן או נחרתו על עץ.

לאחר שנשתכח הכתב הדמוטי מרוב העם, החליף את מקומו הכתב הקופטי.