בילהרציה

בילהרציה
Bilharzia
	זוג עלקות בילהרציה מבעד למיקרוסקופ אלקטרונים סורק. ניתן להבחין בנקבה המבצבצת מתוך הכיס של הזכר
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine	article/228392
MeSH	D012552
MedlinePlus	001321
סיווגים
ICD-10	B65

בילהרציה (מלעז: Bilharzia) או סכיסטוסומיאזיס (Schistosomiasis) היא מחלה טפילית אשר נגרמת על ידי תולעת טפילה אשר חיה חלק מחייה בתוך גוף האדם, חלק מהם במים מתוקים וחלק מהם בתוך חלזונות. זוהי מחלה עתיקה שנמצאו לה עדויות עוד במצרים העתיקה. המחלה מועברת על ידי מגע של הטפיל בעור במים מתוקים. המחלה אובחנה על ידי תאודור בילהרץ ב-1851 במצרים, ועל כן שמה. המעגל השלם של המחלה תואר לראשונה על ידי פירז'ה דה סילבה הברזילאי בשנת 1908.

עלקת הבילהרציה

ערך מורחב – עלקת הבילהרציה

עלקת הבילהרציה היא תולעת השייכת למערכת התולעים השטוחות (Platyhelminthes) ולמחלקת העלקות (Trematoda). הטפיל משתמש בחלזונות של מים מתוקים כמארחי ביניים, בייחוד חלזונות מהסוגים בולינוס (Bulinus), ביומפלריה (Biomphalaria) ואונקומלניה (Oncomelania).

לתולעת עלקת הבילהרציה יש מחזור חיים מורכב ביותר, שיש להבין אותו על מנת להבין את המחלה: התולעת שחיה בתוך גוף הפונדקאי (לאו דווקא אדם) מטילה ביצים בכמויות גדולות, שחלקן מופרשות בצואה או בשתן, בהתאם למין העלקת, ואם הביצה הגיעה לסביבת מים מתוקים בוקע ממנה זחל עטוף ריסים (מירצידיום) אשר חיי בחופשיות במים. כשהזחל נתקל בחילזון הוא חודר לחילזון ומתרבה בו ברבייה אל-זוויגית בתוך שקי נבגים. יש להוסיף שהטפיל לא הורג את החילזון והוא אף גדל, קונכייתו מתעבה ותוחלת החיים שלו גדולה משל חלזונות לא נגועים אך אין הוא מסוגל להתרבות, גלגול זה של התולעת נקרא צרקיה. לאחר מכן חוזרות הצרקיות (כ-200,000 מהן לערך) אל המים, עד שהן נתקלות בפונדקאי וחודרות דרך העור למחזור הדם, בו הם משתנות לצורה אחרת שנקראת שיסטולה, ושם מתחיל מחזור הדגירה שבו הטפיל הופך משסטולה לתולעת בוגרת (בעלת כושר התרבות), כאשר יש מפגש זכר ונקבה מתחיל שלב הטלת הביצים. בשלב הטלת ביצים התולעים מתיישבות, בהתאם למין, באיבר כלשהו בבטן המארח (בהתאם למין העלקת) ניזונות מחומרי המזון שלו ומתחילות להתרבות. התולעת לא מסיימת את חייה בשלב זה אלא מתחילה להתרבות בתהליך שיכול להימשך שנים רבות.

בזמן הרבייה נמצאת הנקבה בתוך גופו של הזכר, בכיס מיוחד והם נמצאים במגע מתמיד.

דבר נוסף שמיוחד בבילהרציה הוא צורת ההתגוננות של העלקת מפני מערכת החיסון. ברגע שהטפיל חודר לגוף המאכסן (במעבר בין צרקיה לשיסטולה) הוא מקיף עצמו במרכיבי הזיהוי (הדטרמיננטה האנטיגנית) של המאכסן, מה שגורם לכך שהגוף לא מזהה אותו כפולש. נמצא שבשלבי החיים שמחוץ למארח לא קיימת שיכבה כזו של מזהים, לכן הסיקו שהדבר קורה בשלב הפיכת הצרקיה לשיסטולה - בשלב חדירת הטפיל לגוף המארח.

סוגי המחלה ותפוצתה

מיני העלקת

ישנם מינים רבים של עלקת הבילהרציה, חלקם קטלניים לאדם, שלושת הנפוצים ביותר הם:

Schistosoma mansoni - נפוץ בדרום אמריקה, הקריביים, אפריקה והמזרח התיכון. מתרבה בעיקר במעי הגס, באזור הרקטום.
Schistosoma japonicum - נפוץ במזרח הרחוק. מתרבה בעיקר בדפנות המעי הדק.
Schistosoma haematobium - נפוץ בעיקר באפריקה והמזרח התיכון. מתרבה בכלי הדם במערכת השתן.

תפוצת המחלה

המחלה נפוצה בעיקר במקומות בעלי מקווי מים מתוקים גדולים שדרושים למחזור החיים של הטפיל (אין סכנה במי ים). למחלה יש תפוצה בעיקר במקומות שבהם אין תנאי היגיינה תקינים ולכן אנשים רבים מטילים את צורכיהם למקווי המים, מתקלחים במקורות המים הללו ושותים בהם בלי אמצעי טיהור למים אלה. בדרך כלל מדינות העולם השלישי סובלות מהמחלה. אגם מלאווי הוא דוגמה למקום נגוע בצורה זו. בעולם יש לפי ארגון הבריאות העולמי כ-207 מיליון מודבקים, 120 מיליון מהם סובלים מתסמיני המחלה, רובם באפריקה.

בישראל הייתה המחלה נפוצה בעיקר בירקון עד שנות ה-50 של המאה ה-20 אבל עקב פעילות של הסברה, מניעת כניסה למים והתקנת שירותים ציבוריים על גדות הנחל פסקה ההידבקות במחלה כמעט לחלוטין. למרבה האירוניה הכחדת המחלה התאפשרה עקב מותם של החלזונות בעקבות זיהום הנחלים; אחד החששות מפעולות שיקום הנחלים בארץ הוא חזרתה של הבילהרציה אל ישראל.

תופעות המחלה

המחלה נגרמת מביצי התולעים, ולא מהתולעים עצמן. התופעות תלויות בחלקן בסוג המחלה - סוגים שונים מתיישבים במקומות שונים בגוף הפונדקאי.

המחלה נחלקת לשלושה שלבים:

מיד לאחר חדירת הצרקיה יכול להתפתח גרד מקומי הנקרא "גרד דייגים" או "גרד שחיינים". נגרם כתגובה אלרגית קלה עקב חדירת הטפיל לגוף.
קדחת קטייאמה (Katayama fever) - לאחר כחודש לערך מופיעה עליה חריפה בחום הגוף, תגובה בכבד ופגיעה אפשרית במערכת העצבים. זוהי אלרגיה שנובעת מחדירת הטפיל. תופעה זו מתרחשת בדרך כלל אצל תיירים שנדבקו ולא אצל מקומיים, שכבר עברו את שלב התגובה הראשונית של מערכת החיסון.
שלב הטלת הביצים - זהו השלב הסופי של המחלה. מתרחש עד שלושה חודשים לאחר ההדבקה. המחלה נגרמת עקב תגובה חיסונית של הגוף לביצי העלקת. סוג התסמינים תלוי במין העלקת:

S. mansoni ו-S.japonicum - מינים אלה שמתיישבים במעיים ומטילים שם ביצים, אשר סביבן מתפתחת מעטפת של תאים חיסוניים, יגרמו להתנפחות כלי דם ודליות שעלולה ליצור דימומים תוך-בטניים, הצטברות ביצים כמו-סרטנית במעיים, שתגדל עקב ההטלות המרובות למיימת בבטן, ולשלשולים ודם בצואה (לעיתים רק דם סמוי). במינים אלה חלק מהביצים מגיע דרך דפנות כלי הדם והמעי לכבד שם הן גורמות לשחמת הכבד, לעליית לחץ דם, שמגבירה את הסיכון לדימומים פנימיים, דליות בכבד, ולכבד וטחול מוגדלים שיוצרים נפיחות בבטן.
S. haematobium - מין זה מתיישב בכלי הדם שבמערכת השתן. תסמינים: דם בשתן, הצטברות גושים בכלי הדם באזור או במערכת השתן עצמה. ישנה סחיפת ביצים לאזור הריאות, דבר העלול ליצור בצקות וגושים שם. כמו כן לנדבקים במין זה ישנו גידול משמעותי בסיכון ללקות בסרטן של מערכת השתן.

בכל המינים ישנה סכנה של הגעת ביצים לאזור עמוד השדרה, דבר הגורם פגיעות בעצבים.

טיפול ואבחנה

ניתן לאבחן את המחלה בצורה ודאית עם זיהוי ביצים בהפרשות: בצואה - במינים שמתיישבים במעיים, ובשתן - במינים שמתיישבים במערכת השתן. דרכים נוספות לאבחנה היא על ידי ביופסיה מהמעי או שלפוחית השתן, אבל דרך אבחנה זו פחות נפוצה בגלל היותה פולשנית.

הטיפול הוא על ידי התרופה פרזיקוונטל (praziquantel) שקוטלת את התולעים במנה חד פעמית, לרוב אין התווית נגד לטיפול. חסרונה הוא שהיא לא יעילה נגד תולעים לא בוגרות (יש להמתין עד להופעת ביצים בהפרשות). אין דרך לסלק את הביצים מהגוף, ויש להמתין להפרשתן, לכן היא אפקטיבית רק כשלושה חודשים ואילך מזמן החשיפה. כמו כן יש אפשרות להדבקה חוזרת, על אף שהסיכוי קטן יותר.