המלחמה הכרמונידית
| תאריכים | 268 לפנה"ס – 261 לפנה"ס (כ־7 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אטיקה, חצי האי הפלופונסי, הים האגאי | |||||||||
| עילה | השלטון המוקדוני ביוון | |||||||||
| תוצאה | ניצחון מוקדוני | |||||||||
| ||||||||||
המלחמה הכרמונידית (ביוונית: Χρεμωνίδειος πόλεμος) הייתה מלחמה שהתרחשה ביוון ההלניסטית בין השנים 268-261 לפנה"ס. במלחמה זו לחמה קואליציה אשר כללה את אתונה, ספרטה ומצרים התלמיית (בהמשך גם ממלכת אפירוס), נגד מוקדון. המלחמה הסתיימה בניצחון מוקדוני, אשר שימר את השליטה המוקדונית בבלקן. המלחמה קרויה על שמו של כרמונידס שהיה ראש הסיעה ששלטה באתונה והובילה למלחמה.
רקע
שלהי התקופה הקלאסית (נהוג לתארך את סוף התקופה הקלאסית עם עלייתו של אלכסנדר הגדול לשלטון בשנת 336 לפנה"ס או לכל המאוחר עם מותו של אלכסנדר הגדול, בשנת 323 לפנה"ס) התאפיינה במאבק מר בין הפולייס הגדולות של יוון: אתונה, תבאי וספרטה על הבכורה ביוון. המאבק הקיז את דמן וערער את עצמתן הכלכלית. לוואקום שנוצר נכנסה ממלכת מוקדון בראשות מלכה פיליפוס השני. לאחר מותו של פיליפוס, ירש אותו בנו אלכסנדר הגדול, אשר בסדרה ארוכה של מלחמות, כבש את מרבית העולם שהיה ידוע אז והקים אימפריה רחבת ידיים. אלכסנדר מת ללא יורש, ומצביאיו חילקו ביניהם את האימפריה שלו לאחר סדרה עקובה מדם של מלחמות אשר כונו מלחמות הדיאדוכים. המלחמות שככו סופית רק בשנת 275 לפנה"ס, וכתוצאה מהן קמו שלוש ממלכות עיקריות ברחבי העולם ההלניסטי: האימפריה הסלאוקית בהנהגת בית סלאוקוס, מצרים התלמיית בהנהגת תלמי השני, ומוקדון בהנהגת אנטיגונוס גונאטס.
ארץ האם היוונית, נפלה בחלקו של אנטיגונוס. אנטיגונוס נודע כמלך מתון יחסית, שבניגוד לקודמיו לא שלט בפולייס היווניות באמצעות שכירי חרבו. אולם למרות זאת בערים רבות התעוררה התקווה להחזיר את הכוח בבלקן לידיים יווניות ולא מוקדוניות. הנואם והמצביא האתונאי כרמונידס פתח במסע תעמולה אנטי-מוקדוני וקרא לאיחוד ערי יוון נגד המוקדונים.[1] מצרים, אויבתה המושבעת של מוקדון, לא טמנה את ידה בצלחת, והתסיסה גם כן נגד מוקדון.[2] בסופו של דבר בשנת 268 לפנה"ס, אתונה, ספרטה ומצרים כרתו ברית נגד מוקדון. מעשי האיבה החלו בשנה הבאה.
המלחמה
אל הברית האתונאית-ספרטנית-מצרית הצטרפו עד מהרה ערי מדינה יווניות נוספות, בעיקר מאזור הפלופונסוס. אנטיגונוס ניצל היטב את יתרונותיו האסטרטגיים, והחליט להוציא קודם כל את מצרים מהמלחמה. מצרים הייתה מרוחקת ולא היה לה גבול משותף עם יוון, לכן כל סיוע היה חייב לעבור דרך הים. אמנם הייתה למצרים אחיזה קטנה בפלופונסוס במתאנה אשר נמצאת בחצי אי קטן בפלופונסוס לא רחוק מאטיקה, אך שליטת הצי המוקודני מנעה מהתלמיים את העברת התגבורות לאטיקה. בנוסף, פתח אנטיגונוס במערכה דיפלומטית והתקרב לאנטיוכוס השני שיזם מלחמה חדשה בסוריה נגד המצרים, מה שחייב את העברת מוקד העניין של מצרים קרוב לביתה.
לאחר מכן החליט אנטיגונוס למקד את מאמציו באתונה. תחילה מנע הצי מוקדוני הנחתת גייסות מצריים משמעותיים באטיקה ובהמשך אף הביס את הצי התלמיי לחופי האי קוס. הצי האתונאי שהיה הגדול ביותר ביוון בתקופה הקלאסית איבד את עצמאותה במלחמת לאמיה וחדל מלהתקיים הלכה למעשה ולא היה יריב של ממש לצי המוקדוני. הספרטנים לא הצליחו לפרוץ את המחסום המוקדוני החזק באיסתמוס של קורינתוס שנשלט על ידי חיל מצב מוקדוני חזק.[3] היות שלא היה להם צי משלהם והצי המוקדוני מנע את חיבור הצי התלמיי עם יוון, לא נותרה להם ברירה, אלא לחזור כלעומת שבאו. מלך ספרטה אראוס הראשון ניסה לפרוץ מהפלופונסוס אל אטיקה עם כוח גדול, אולם נהרג בקרב נגד המוקדונים.[4]
תלמי השני מלך מצרים ניסה להפעיל לחץ על מוקדון, וכרת ברית עם אלכסנדר השני מלך אפירוס.[5] אלכסנדר היה להוט להחזיר לאפירוס שטחים שמוקדון כבשה ממנה לאחר מותו של אביו, פירוס.[6] מכיוון שרוב הכוחות המוקדוניים נעו אל אטיקה, דרכו אל מוקדון הייתה פתוחה. הוא פלש אל מוקדון דרך מעלה הנהר אאוס (aoos). אנטיגונוס סב על עקביו צפונה, והפריש גיס בפיקוד בנו דמטריוס למערכה מול אלכסנדר. לאחר מכן המשיך דרומה אל אטיקה. דמטריוס הנחיל מפלה מוחצת לאלכסנדר, והוא נאלץ לבקש הסכם שלום. אנטיגונוס מיצה עם אפירוס את הדין עד הסוף, ונטל ממנה מספר חבלי ארץ חשובים מאוד באזור האגן העליון של נהר אאוס.[7]
סיום המלחמה
כך יצא שעיקר נטל המלחמה נפל על כתפיה של אתונה. לאחר תבוסת הספרטנים והאפירוטים, החליט תלמי שאין הוא מעוניין להילחם יותר וסירב לשלוח תגבורות נוספות. הכוחות המצריים המעטים שכן הצליחו לנחות בחופי אטיקה בפיקודו של האדמירל פטרוקולוס, הקלו במידת מה על אטיקה ואתונה מפני המצור המוקדוני, אך לא מעבר לכך. חילותיו של אנטיגונוס חנקו לאט לאט את ההתנגדות האתונאית ולאחר תבוסה נוספת של הצי המצרי בשנת 261 לפנה"ס לאתונאים לא נותרה ברירה, אלא להיכנע. כרמונידס ברח למצרים ואילו באתונה עצמה הוקם משטר ידידותי למוקדון. מציתי המלחמה נענשו וחלקם הוצאו להורג.[8]
לקריאה נוספת
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה).
- F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
- Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
- Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, A history of Macedonia, Oxford: Clarendon Press, 1979.
הערות שוליים
- ^ הכרזת כרמונידס באתר אוניברסיטת קולומביה
- ^ גולן, עמ' 317-319.
- ^ באותה תקופה פלופונסוס היה מחובר בגשר יבשתי ליוון, תעלת קורינתוס שמפרידה בין פלופונסוס ליוון נחפרה רק בשלהי המאה ה-19
- ^ פלוטרכוס, חיי אגיס, 3.
- ^ גולן, עמ' 149.
- ^ יוסטינוס, ספר עשרים ושישה, 2.
- ^ גולן, עמ' 150.
- ^ גולן, עמ' 323.
26619480המלחמה הכרמונידית