דמטריוס מפלרון
 | |
| פסל של דמטריוס איש פלרון בכניסה לביבליותיקה אלכסנדרינה |
דמטריוס איש פָלֶרוֹן (ביוונית - Δημήτριος Φαληρεύς) חי בשנים 350 לפנה"ס עד 283 לפנה"ס, היה פילוסוף ומדינאי אתונאי ותלמידו של אריסטו. הוא שימש במשך עשר שנים (307–317 לפנה"ס) כאפיסטטס (מושל) של אתונה מטעמו של עוצר מוקדון קסנדרוס. ב-307 לפנה"ס גורש מהעיר על ידי מתנגדיו הפוליטיים, עקר לתבאי ומשם המשיך לאלכסנדריה שבמצרים, שם נפטר.
חייו
דמטריוס נולד בפלרון (כיום פָלִירוֹ), ליד אתונה בשנת 350 לפנה"ס, בנו של פאנוסטראטוס (Phanosrtatus), שהיה קשור בקשרי נישואין למצביא קנון (Canon). דמטריוס למד בבית הספר של אריסטו, שם הוא קיבל השכלה רחבה ומעמיקה במגוון תחומים, בעיקר מתלמידו של אריסטו, תאופרסטוס, כחלק מהאסכולה הפריפטטית. דמטריוס התעניין במספר רחב של תחומים וכתב רבות על נושאים אלה, גם כאשר היה שליט אתונה. דמטריוס החל את דרכו הפוליטית בשנת 325/4, כאשר נבחר לסטרטגוס בפעם הראשונה. עם סיום מלחמת לאמיה בין היוונים לבין המוקדונים בשנת 322, דמטריוס, שהיה שייך לזרם המוקדוני, לקח חלק במשא ומתן על ההסדרים שבאו אחריה.[1] בשנת 317, כאשר פוקיון (Phocion) המושל של אתונה הוצא להורג, אזרחי אתונה בחרו בדמטריוס להיות המושל של אתונה תחתיו.[2]דמטריוס זכה לאישורו של קסנדרוס והחזיק במשרה זו עד 307. בזמנו הוצבו 360 פסלים של דמטריוס ברחבי אתונה, מתוך מטרה להאדיר את שמו.
דמטריוס התמקד בעיקר בענייני פנים של אתונה, אף על פי שגילה עניין גם בנושאי חוץ. הוא ערך רפורמות בתחומים רבים, שקשורים לניהול ענייניה הפנימיים של העיר. עם זאת, הרפורמות נתפסו כפעולות למען עשירי העיר ולא למען פשוטי העם ולכן פשוטי העם התנגדו לשלטונו.[3]
אתונה תחת שלטונו של דמטריוס לא לקחה חלק במלחמות הדיאדוכים שעדיין התרחשו במרחב ההלניסטי. עם זאת, כאשר דמטריוס פוליורקטס בנו של אנטיגונוס מונופתלמוס שהיה אויבו של קסנדרוס, כבש את אתונה בשנת 307, דמטריוס וקסנדרוס ברחו לתבאי.[4]
הרפורמות
דמטריוס ערך מספר רפורמות שנועדו לשיפור ניהול אתונה, אך רפורמות אלה עוררו התנגדות ומחלוקות בין תומכיו של דמטריוס לבין מתנגדיו. הרפורמות שערך היו:
- בתחום המשפטי-חוקתי – דמטריוס הקים את "מועצת השבעה" שתפקידה היה לפקח על כך שבעלי התפקידים הציבוריים מתנהלים בהתאם לחוקים הקיימים. עד זמנו של דמטריוס, פונקציה זו הייתה בידי המועצה הכללית. אנשי מועצת השבעה נבחרו בבחירות כלליות אחת לשנה והם פיקחו גם על תפקודה של המועצה הכללית ועל אספת העם כדי לוודא שלא מתקבלות החלטות שהן לא לטובת אתונה. דמטריוס רצה להגביל את הראוותנות, הפזרנות, הנהנתנות ואף את צריכת המותרות. מכיוון שהעושר של האזרחים בא לידי ביטוי בעיקר בתחומים שקשורים לחיי הפרט כמו חתונות, לוויות ומשתים, דמטריוס רצה להגביל את כמות הכסף שאזרחים מוציאים על אירועים כגון אלה. לכן הוגבלו מספר המשתתפים בחתונות ובמשתים לשלושים איש. דמטריוס ערך גם רפורמות בתחום מנהגי הקבורה, כמו הגבלת זמן הלוויה עד הזריחה והגבלת גודל המצבות מפני שאלה הפכו לגדולים ומנקרי עיניים.[5] אף על פי שדמטריוס היה שנוא על רוב העם והיה אהוד על האריסטוקרטיה של אתונה, ניתן לראות בצעדים אלה ניסיון להתקרב אל שכבות רבות יותר באוכלוסייה האתונאית.
רפורמות אלה החזיקו מעמד במשך מאות שנים.
- הפסטיבל השנתי - בנוסף דמטריוס ערך רפורמה הקשורה לפסטיבל השנתי שבו הועלו הצגות וכל הציבור השתתף בו. עד זמנו של דמטריוס, היה נהוג להחרים רכוש מקרב הציבור כדי לממן את החגיגות, דבר שפגע בעיקר בעשירי העיר. דמטריוס מינה אדם שתפקידו היה לנהל את החגיגות האלה והוא קיבל כסף המדינה ולא מרכוש פרטי. בנוסף היה מצופה שאדם בתפקיד זה יוציא כסף מכיסו כדי לממן את החגיגות.
- בתחום החברתי – דמטריוס ערך בתקופת שלטונו מפקד אוכלוסין מתוך מטרה לראות את מספר משלמי המסים בעיר. לפי המפקד של דמטריוס היו באטיקה כולה 21,000 אזרחים, עשרת אלפים זרים ו 400,000 עבדים. מספרים אלה אינם מקובלים על חוקרים בני ימינו והם מעריכים שמדובר על 150,000-250,000 נפש בסך הכול באטיקה בתקופה הנידונה.[6]
- בתחום הפיננסי – דמטריוס צמצם את הוצאות המדינה על ידי הפסקת התשלום לאזרחים שלקחו חלק באספת העם או שימשו כמושבעים, והפסקת הסיוע לעניים כדי שיוכלו להיכנס לתיאטרון. כך דמטריוס הגדיל את הכנסות המדינה ל-1,200 מטילי זהב ומתנגדיו טענו שבעוד שהוא מצמצם את הוצאות המדינה על הגנה ועל הניהול השוטף שלה, הוא בעצמו חי חיי שפע ונוחות.
שנות חייו האחרונות במצרים
באתונה עצמה הוצא גזר דין מוות על דמטריוס. לאחר מותו של קסנדרוס בשנת 297, עבר דמטריוס לחצרו של תלמי הראשון (סוטר) במצרים. בחצרו של תלמי, דמטריוס הקים את הספרייה המפורסמת של אלכסנדריה ופעל רבות ליצירת אוסף הספרים והכתבים הגדול ביותר בעולם העתיק בספרייה זו. חלק ממאמץ זה הוא תרגום השבעים של התנ"ך ליוונית ודמטריוס אף מוזכר באיגרת אריסטיאס (פסוקים 9–11). במצרים דמטריוס אף יסד אקדמיה של מלומדים ומשוררים שהיו נאמנים למלך. דמטריוס היה מקורב לתלמי הראשון וכנראה שעזר ליצור את מערכת החוקים של העיר בדומה לאלה של אתונה. הוא יעץ לתלמי למנות ליורש את בנו תלמי קראונוס מאֵאוּרידיקֶה, אבל תלמי התעלם מעצה זו ומינה במקומו את בנו הצעיר יותר מאשתו ברניקי, הידוע בשם תלמי השני פילדלפוס. כאשר תלמי השני עלה על כס המלכות, הוא זכר את עצתו של דמטריוס לאביו ושלח אותו למאסר במצרים העליונה.[7] שם מת דמטריוס מנשיכת נחש בשנת 283 בקירוב.
יצירות
דמטריוס היה שייך לתנועה האורטורית ונחשב כאחרון האורטורים היווניים (אוראטור – דרשן). הוא נודע ביכולתו יוצאת הדופן לשלב בין פילוסופיה לרטוריקה בדרשותיו והן מאופיינות בכך שהן אינן בעלות אופי תוקפני ומנוסחות באלגנטיות. בנוסף לכך דמטריוס כתב מספר גדול של כתבים בתחומים שונים ומגוונים. דיוגנס לארטיוס ביצירתו "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים"בספר החמישי מונה את חיבוריו של דמטריוס בתחומים שונים ומגיע לארבעים וחמישה חיבורים שונים.[8] יחד עם זאת, כמעט ולא שרד דבר מכתביו, אלא שמוצאים התייחסות לכתביו אצל כותבים מאוחרים יותר כמו קיקרו, פוליביוס וקווינטיליאנוס. פוליביוס למשל מצטט מספרו של דמטריוס "על המזל" (On Fortune), כנבואה על ירידת כוחם של המוקדונים מאה וחמישים שנה מאוחר יותר.[9] דמטריוס כתב ודרש בתחומים רבים ומגוונים: דיאלוגים פילוסופים, היסטוריה, מחקרים מדעיים, נאומים ועוד. בין עבודותיו למשל: חיבור על דמגוגיה שבו דמטריוס מפרט את רעיונותיו על מדע המדינה, או חיבור היסטורי שבו הוא מפרט את ההיסטוריה של תקופת שלטונו.
לקריאה נוספת
- J. F. Dobson, The Greek Orators, Chicago, 1918.
- Christian Habicht, Athens from Alexander to Antony, Harvard College, 1997.
- "Demetrius of Phalerum", The Oxford Classical Dictionary 3rd ed., Oxford, New York, 1996. P. 448.
- Fortenbaugh, W., Eckart Schütrumpf (1999), Demetrius of Phalerum: Text Translation and Discussion. Transaction Publishers.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ J. F. Dobson, The Greek Orators, Chigaco, 1918. P. 313
- ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 18.74.1-3
- ^ Christian Habicht, Athens from Alexander to Antony Harvard College, 1997. P. 55
- ^ דיודורוס סיקולוס, 20.45.1-5
- ^ Cicero, De Legibus, 2.25.62-67
- ^ Habicht, p. 58
- ^ Habicht, p.60
- ^ Diogenes Laertius, The Lives of the Philosophers, 5, 75-83
- ^ Polybius, Historiae, 29.21
