סריסה
הסריסה (מיוונית: σάρισα) הייתה נשק מוט ארוך במיוחד מטיפוס רומח שהתקבל בצבא המוקדוני בתקופתו של המלך פיליפוס השני ושנותר בשימוש לכל אורך התקופה ההלניסטית. למרות שהסריסה הייתה מקובלת גם כרומח פרשים, עיקר פרסומה נבע מהיותה הנשק הראשי של נושאי הרומח של הפלנקס המוקדוני ושל הפלנקס ההלניסטי.
מקורות היסטוריים וארכאולוגיים אודות הסריסה
הסריסה נזכרת רבות בחיבורים היסטוריים מהעת העתיקה, למשל בכרוניקות של אריאנוס, של קורטיוס רופוס ושל ליוויוס ובביוגרפיות של פלוטארכוס. ניתן למצוא דיונים רבי חשיבות בסריסה של התקופה ההלניסטית בהיסטוריה של פוליביוס. נוסף על כך זוכה הסריסה להתייחסויות מפורטות בכתבי הטקטיקנים, איליאנוס, אסקלפיודוטוס, פוליאנוס ואחרים.
בין הממצאים הארכאולוגיים מהם ניתן ללמוד על הסריסה יש לציין את השרידים שנמצאו בקבר בורגינה אשר במקדוניה התחתונה, בתל הקבורה שבכירונאה ובקבר של ליסון וקליקיס. כמו כן ניתן ללמוד על הסריסה ועל השימוש בה ממטבעות ומפסלים מהתקופה ההלניסטית, מהמונומנט של לוקיוס אמיליוס פאולוס בדלפי, מהסרקופג של אלכסנדר הגדול, מהפסיפס בפומפיי וכיוצא באלו.
על הסריסה
מבנה הסריסה
הסריסה הורכבה ממוט עץ ארוך, או משניים מחוברים, עם להב ברזל מחודד בקצה האחד וקת ברזל בקצה השני. ללהב ולקת היו שקעים שאליהם נכנס מוט העץ. הקת שימשה הן כדי לתקוע את הסריסה באדמה ככלונסאה כנגד הסתערות של פרשים או של רגלים והן כלהב חלופי. בנוסף שימשה הקת כמשקל נגד ללהב וזאת על מנת לאפשר החזקה יציבה יותר של הרומח. לסריסות שהורכבו משני מוטות עץ, היה שרוול ברזל אשר חיבר בין שני החלקים.
החומרים מהם הורכבה הסריסה
הלהב, הקת והשרוול חושלו מברזל. מוט הסריסה היה עשוי מעץ ממשפחת הקרניתיים (Cornel, Cornaceae) שנודע בחוזקו ובאלסטיות שלו. עץ זה שימש לבניית כידונים עוד מהמאה השביעית לפני הספירה. עם חלוף הזמן החלו לבנות גם חניתות וקשתות מעץ זה. במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה הפך שמו של העץ לשם נרדף לחנית בשירה היוונית הקלאסית.
מידות החלקים השונים של הסריסה
אורך הסריסה כולה
אורך הסריסה כולה נע במקורות הספרותיים בין 3.6 לבין 7.3 מטרים. בזמנו של אלכסנדר מוקדון נע אורכה ככל הנראה בין 4.5 לבין 5.5 מטרים. בתקופה ההלניסטית חל גידול הדרגתי באורכה של הסריסה עד לשיא משוער של 6.4 מטרים (הסריסות הארוכות יותר המוזכרות במקורות הספרותיים מייצגות כפי הנראה אידיאה ולא מציאות טקטית).
מידות חלקי הברזל של הסריסה
מחלקי הסריסה שנמצאו בקבר בורגינה מידות חלקי הברזל הן כדלקמן: אורך הלהב הוא 51 סנטימטרים, אורך הקת 44.5 סנטימטרים ואורך השרוול 17 סנטימטרים. קוטרו של הלהב הוא 3.6 סנטימטרים, קוטר הקת הוא 3.4 סנטימטרים וקוטר השרוול הקעור בצורתו נע בין קוטר מינימלי של 2.8 סנטימטרים לקוטר מקסימלי של 3.2 סנטימטרים. מכאן מסיק החוקר מיינור מרקל כי קוטר מוט הסריסה הגיע ל-3.9 סנטימטרים. מוט הסריסה היה מחודד בקצוותיו כדי להיכנס לשקעים של הלהב ושל הקת ובמקרה של סריסה בת שני חלקים היו החלקים מחודדים בקצותיהם כדי להיכנס לשרוול.
משקל הסריסה
בסריסה באורך 5.5 מטרים היה אורך המוט כ-4.5 מטר. מוט באורך זה מעץ הקורנל (שמשקלו הסגולי ידוע), ישקול בסביבות 4.3 קילוגרמים. הלהב שנמצא בקבר בורגינה שוקל 1.2 קילוגרם, הקת שוקלת בסביבות הקילוגרם, והמצמד כחצי קילוגרם. כלומר משקל סריסה של 5.5 מטר נע בין 6.5 קילוגרמים לסריסה מחלק אחד ל-7 קילוגרמים לסריסה משני חלקים.
הבדלי המידות בין הסריסה לבין הדורי
אורכה של החנית הקלאסית של ההופליטים, הידועה בשם דורי נע בין 2 ל-2.5 מטרים. אורך הלהב של הדורי נע בין 27 ל-38 סנטימטרים ובמקרה שהייתה קת נאמד אורכה בכשישה סנטימטרים. קוטר הדורי היה כשני סנטימטרים ומשקלה הכולל הגיע לכדי קילוגרם אחד.
הסריסה וגודל המגן של חייל הפלנקס
מחמת אורכה נאלץ חייל הפלנקס להחזיק את הסריסה בשתי ידיו. אסקלפיודוטוס ציין כי קוטר המגן הגיע ל-61 סנטימטרים. לעומת זאת טוען החוקר בצלאל בר כוכבא כי קוטר המגן לא עלה על 50-45 סנטימטר. מרקל סובר כי אורך רדיוס המגן חייב להיות קטן מאורך האמה, שאורכה בעת העתיק נאמד בכ-43 סנטימטר. אסקלפיודוטוס טען כי המגן היה תלוי מהצוואר ואילו בר כוכבא סובר כי המגן הוחזק ביד. בניגוד למגיני ההופלון המוקדוניים המפורסמים, הידועים בקימור הגדול שלהם ובקישוטים שעליהם, נשא חייל הפלנקס מגן ברונזה בעל קימור קטן וללא קישוטים כדי לצמצם במשקלו.
החזקת הסריסה בפלנקס
פוליביוס העניק תיאור טוב של הפלנקס ההלניסטית של ראשית המאה השנייה, אשר בה הגיעה הסריסה לאורך של 6.4 מטר. בפלנקס, שמתאר פוליביוס, עמדו החיילים במרווח של 90 סנטימטר אחד מהשני. הסריסות של השורה הראשונה הוחזקו במקביל לקרקע כאשר 4.5 מטרים מהסריסה בולטים קדימה. השורות השנייה עד החמישית הטו גם הן את הסריסות שלהן קדימה (לא ברור אם במקביל לקרקע או בזווית אחרת). הסריסה החמישית בלטה 90 סנטימטר מעבר לשורה הראשונה אם הוחזקה במקביל לקרקע ופחות מכך אם בהטייה אלכסונית. השורות השישית עד השמינית של הפלנקס בתקופתו של אלכסנדר, או עד השורה ה-16 בתקופה ההלניסטית, השעינו את הסריסות שלהן על כתפי האיש שלפניהן ובכך יצרו מיסוך שסיפק הגנה מסוימת ללוחמי הפלנקס מפני נשק קליעים.
הסריסה ומבנה הפלנקס
הפלנקס היה מבנה מסודר מעצם הווייתו כאשר השורות השנייה עד השישית סגורות בין החלקים האחוריים של הסריסות שלפניהן והשורות הראשונה עד הרביעית סגורות בין החלקים הקדמיים של הסריסות שמאחוריהן. המבנה המסודר והצפוף היה מוגבל מאד ביכולת התמרון מלבד הצעידה קדימה. הפלנקס לא יכול היה להסתובב, לאגף או לסגת אחורה תוך שמירה על קוהרנטיות של המבנה (בניגוד לפלנקס ההופליטי). ברם, ההתקפה החזיתית של פלנקס חמוש בסריסות הייתה רבת עוצמה והכריעה רגלים, פרשים ובמקרה אחד אף פילים.
אורכה של הסריסה יצר מבנה טקטי שלחימתו הייתה מוגבלת בעיקר למישורים. קפלי קרקע, ערוצים ומכשולים אחרים היו שוברים את מבנה הפלנקס ומאפשרים לאויב לחדור לשורותיו. מכיוון שהחיילים החמושים בסריסות היו נלחמים רק במבנה צפוף והיו מוגבלים מאד באפשרויות הלחימה האינדיבידואלית, הרי ברגע שחדרו חיילי אויב למבנה, או שהתקיפו אותו מהצד או מאחור, היה הופך הפלנקס לחסר ערך.
ההשפעה הטקטית של הסריסה על הפלנקס
הסריסה כאלמנט המבחין בין הפלנקס ההופליטי לפלנקס המוקדוני
הפלנקס המוקדונית נבדלת מהפלנקס היוונית הקלאסית המורכבת מהופליטים בשני מרכיבים עיקריים: כלי הנשק העיקרי והמגן הנלווה. הסריסה המוקדונית הייתה ארוכה באופן משמעותי מהדורה - 4.5 עד 5.5 מטרים מול 2 עד 2.5 מטרים. החנית של ההופליטים נישאה ביד אחת ושימשה לדקירה אקטיבית ואילו הסריסה המוקדונית נישאה בשתי ידיים ושימשה לדקירה פסיבית. ראוי לציין כי הנושא של ההתקפה ההופליטית שנוי במחלוקת בין החוקרים (בייחוד טיבו של ה"אות'יסמוס" - פעולת הדחיקה של הפלנקס ההופליטי). ההופליט יכול היה להחזיק מגן גדול (הופלון או אספיס) ואילו הפלנגיט המוקדוני הנושא את נשקו בשתי ידיו יכול היה לשאת רק מגן קטן. יתרה מזאת, ההופליט יכול היה להזיז את מגינו במהלך הלחימה ואילו המגן של הפלנגיט המוקדוני נישא באופן פסיבי (תלוי על הצוואר או מוצמד ליד). פיטר קונולי טוען כי חנית ארוכה יותר מהדורו וקרובה יותר לסריסה נכנסה לשימוש כבר בפלנקס המעובה של התבאנים, אשר הביס את ספרטה ואת בעלות בריתה בקרב לאוקטרה ובקרב השני במנטיניאה.
התארכות הסריסה וההבדל בין הפלנקס המוקדוני לפלנקס ההלניסטי
הפנלגיטים החמושים בסריסות נקראו פזטיירוי. בדומה להטיירוי, שהיו יחידה של פרשים כבדים, ולהיפספיסטים, שהיו יחידה עילית של רגלים, נלקחו הפזטיירוי נושאי הסריסות אך ורק מקרב הנתינים המוקדונים. שלוש יחידות אלו שימשו הן כלוז של הצבא והן כיחידות הנאמנות ביותר למלך המוקדוני. חשוב להדגיש כי בצבאות של פיליפוס השני ושל אלכסנדר הגדול, לא שימש הפלנקס החמוש בסריסות הכוח ההתקפי המרכזי, אלא דווקא הפרשים הכבדים. לראיה בקרב גרניקוס, בקרב איסוס, בקרב גאוגמלה ובקרב הידספס היו אלו הפרשים אשר ביצעו את ההתקפה העיקרית. כפי הנראה רק בקרב כירונאה תפקד הפלנקס המוקדוני ככוח ההתקפי העיקרי (ישנם חוקרים הטוענים כי בקרב זה לא השתתפו יחידות פרשים משמעותיות).
בראשית מלחמות הדיאדוכים לא חלו שינויים משמעותיים בסריסה ובמבנה הפלנקס. התבססות הממלכות של הדיאדוכים שניצחו, הביאה לגידול במספר האיכרים המתיישבים בערי המדינה ההלניסטיות. תופעה זו תרמה תרומה משמעותית לגידול במספר הפלנגיסטים על חשבון הפרשים. כתוצאה מכך, תפס הפלנקס מקום מרכזי יותר ויותר בלחימה ההלניסטית. ניתן ללמוד על כך מהשוואת יחסי הכוחות בין הצבאות של אלכסנדר הגדול לבין הצבאות ההלניסטיים המאוחרים. בקרב גאוגמלה למשל, היו לאלכסנדר כ-40,000 רגלים, שכמחציתם לחמו כפלנקס חמוש בסריסות, וכ-7,000 פרשים, מתוכם 4,000 פרשים כבדים. בקרב רפיח, שנערך בין מצרים התלמיית לבין הממלכה הסלאוקית יותר ממאה שנים אחרי גאוגמלה, היו לתלמי הרביעי כ-70,000 רגלים, מתוכם כ-53,000 שלחמו במסגרת פלנקס, וכ-6,000 פרשים, ואילו לאנטיוכוס השלישי היו כ-62,000 רגלים, מתוכם כ-30,000 שלחמו כפלנגיטים, וכ-5,000 פרשים.
כדי לחזק את יכולתו ההתקפית של הפלנקס, חל תהליך הדרגתי של הארכת הסריסה. מה-4.5 עד 5.5 מטרים המיוחסים לסריסה בתקופתו של אלכסנדר התארכה הסריסה עד לשיא משוער של 6.4 מטרים (על אף שבמקורות מוזכרות גם סריסות באורך 7.3 מטרים). הארכת הסריסה שיפרה את המחץ של התקפת הפלנקס ההלניסטי. ברם, הפלנקס החמוש בסריסות שמלכתחילה היה מבנה נוקשה יותר מהפלנקס ההופליטי, הפך קשיח אף יותר עם הארכת הרמחים. דוגמה לדואליות של חיזוק המחץ של ההתקפה לצד הירידה בגמישות ניתן לראות בקרב פידנה בין הרפובליקה הרומית לבין הממלכה המוקדונית המאוחרת. הלגיונות הרומים נהדפו לאחור מלחץ התקדמותו של הפלנקס המוקדוני (המאוחר). ניסיונותיהם של הלגיונרים לקצוץ את חוד הסריסות בחרבותיהם הקצרות ולהידחק לתוך שורות הפלנקס לא עלו יפה. אך כשיחידות הפלנקס המתקדמות הגיעו לקרקע משובשת יותר נוצרו פערים במבנה. הלגיונרים הרומיים נכנסו לתוך פערים אלו ועשו שמות בפלנקס המוקדוני, שחייליו לא יכלו להילחם כיאות בטווח קרוב.
ביבליוגרפיה
מקורות
- אריאנוס, ארס טקטיקה.
- פוליביוס, ההיסטוריות.
- דיודורוס סיקולוס, ביבליות'קה היסטוריקה.
- Sage, Michael M., Warfare in Ancient Greece: A Sourcebook, London: Routledge, 1996
מחקרים
- בר כוכבא, בצלאל, מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, ירושלים: יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון, תשמ"א.
- גלילי, אלעזר, מערכת רפיח 217 לפסה"נ: טקטיקה, אסטרטגיה ולוגיסטיקה בעולם ההלניסטי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.
- Andronicos, Manólis, "Sarissa", Bulletin de Correspondance Hellénique, Vol. 94 (1970), pp. 91-107
- Bar Kochva, Bezalel, The Seleucid Army: Organization and Tactics in the Great Campaigns, Cambridge: Cambridge University Press, 1976
- Devine, A. M., "Arrrian's 'Tactica'," in Wolfgang Hasse and Hildegard Temporini (eds.), Aufstieg und Niedergang der römischen Welt, Berlin: Walter de Gruyter, 1993, pp. 312-337
- Connolly, Peter, Greece and Rome at War, London: Greenhill Books, 1998
- Hammond, Nicholas G. L., "Training in the Use of Sarissa and its Effects in Battle," Journal of the Australian Society for Classical Studies, Vol. 14 (1980).
- Manti, Peter A., "The Sarissa of the Macedonian Infantry," The Ancient World, Vol. 23, No. 2 (1992), pp. 31-42.
- Manti, Peter A., "The Cavalry Sarissa," The Ancient World, Vol. 8 (1983), pp. 73-80.
- Markle, Minor M., III, "The Macedonian Sarissa, Spear, and Related Armor," American Journal of Archaeology, Vol. 81, No. 3 (Summer 1977), pp. 323-339
- Markle, Minor M., III, "Use of the Sarissa by Phlilp and Alexander of Macedon," American Journal of Archaeology, Vol. 82, No. 4 (Autumn 1978), pp. 483-497
- Mixter, J.R. "The Length of the Macedonian Sarissa during the Reigns of Philip II and Alexander the Great", The Ancient World, Vol. 23, No. 2 (1992)