יהודה לייב פינסקר
יהודה לייב (לאון) פינסקר (בכתיב יידי: לעאָן פינסקער; בכתב רוסי: Лев (Леон) Семёнович או Йехуда Лейб Пинскер; א' בטבת ה'תקפ"ב, 13 בדצמבר (כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 25 בדצמבר) 1821 – כ' בכסלו ה'תרנ"ב, 9 בדצמבר (21 בדצמבר) 1891) היה רופא, הוגה דעות ופעיל לאומי יהודי, מראשי תנועת חיבת ציון ואבות הציונות והטריטוריאליזם, מחבר הספר "אוטואמנציפציה!".
ילדותו וחינוכו
יהודה לייב פינסקר נולד בעיירה טומשוב לובלסקי שבקרבת זמושץ', פולין הקונגרסאית. משפחתו נטתה לרעיונות תנועת ההשכלה. בילדותו היגרו הוריו לאזור אוקראינה, והשתקעו באודסה. אביו, שמחה פינסקר, היה חוקר ומלומד, בקיא ברזי התלמוד והתנ"ך. פינסקר האב היה מראשוני המשכילים העבריים שאכזבתם מהכישלון לקבל זכויות שוות ברוסיה הוביל אותם לבסוף ללאומיות יהודית; הוא היה מסור לענייני עמו, והייתה לו זיקה מסורתית לארץ ישראל שהתבטאה בתפילות לבניין המקדש וביאת המשיח. צערו של האב השפיע על הילד ועורר בו רצון לשפר את גורל היהודים. פינסקר האב, חינוכו ותורתו השפיעו רבות על פינסקר הצעיר ועל השקפת עולמו שיגבש בעתיד.[1] פינסקר בהתחלה האמין שהתבוללות היא הפתרון ובעקבות סופות בנגב שינה את דעתו. חיבר ספר בשם "אוטואמנציפציה".
פינסקר גדל באודסה הפתוחה והקוסמופוליטית, שסבלה פחות מעול הגזירות שהטיל הצאר הרוסי על תחום המושב, והמשכילים היהודים היו חופשיים בה מהגבלות יתרות מבחוץ או מגורמים שמרנים דתיים מבפנים. אווירת העיר שבהּ גדל פינסקר מילאה תפקיד חשוב מאד בעיצוב אופיו וקביעת דרכי פעולתו. פינסקר, כרבים מבניהם של המשכילים שבעצמם עוד גדלו על המסורת הרבנית וכך רכשו את שליטתם בעברית, נשלח לקבל חינוך לועזי מודרני. הוא למד בגימנסיה הרוסית של אודסה, שם למד ברוסית (ובגרמנית), כאשר המקום המרכזי בלימודיו ניתן לשפה, לתרבות ולהיסטוריה הרוסית. במהלך לימודיו היה פינסקר ללוחם נמרץ למען קידום תנועת ההשכלה, לאור העובדה כי הממשל הרוסי נקט מדיניות של יד קשה כלפי היהודים שדבקו במסורת בעוד המשכילים נהנים מחסדיה.
לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות החל ללמוד משפטים ב"ליציאון על שם רישליה" באודסה. ואולם, משסיים את לימודיו המקצועיים בגיל עשרים ואחת והיה מוכן להיכנס לתחום המעשי, עובדת היותו יהודי מנעה ממנו את הזכות לעסוק בעריכת דין. פינסקר פנה לתחום ההוראה, ונתמנה כמורה לרוסית בבית הספר העברי המודרני של קישינב. בתקופה זו נחשבה ההוראה בעיני היהודים המשכילים לא רק כמקצוע אלא גם כאידאל, והשכלה נראתה כפתרון העיקרי לבעיית היהודים.
בתקופת היותו מורה בקישינב שלט הצאר ניקולאי הראשון שהתנגד לכל תנועה של מחשבה חופשית. בתקופתו פעלו עשרים ושתיים רשויות צנזורה, שפעלו ברמה שרוסיה לא ידעה כמותה. הוא השתלח בגדולי הסופרים הרוסיים וטען כי "יש למחוק את המילה קידמה מן המילון הרשמי". על רקע זה תמך פינסקר בהקמת רשת בתי ספר יהודיים מודרניים בקהילות היהודיות, וראה בכך השפעה חיובית של ההשכלה הכללית על יהודי תחום המושב.
לאחר שנת הוראה אחת בבית ספר, כאשר לא היה יכול לסבול את האווירה העכורה והפיגור התרבותי ששרר בקישינב, החליט פינסקר ללמוד במקום ברוח ההארה וההשכלה ועבר למוסקבה, שם החל ללמוד רפואה.
באוניברסיטת מוסקבה, שהייתה בימים ההם המרכז החשוב ביותר לאינטליגנציה הרוסית, מצא פינסקר חיבור בינו לבין קבוצת המתמערבים שדגלו במדע ובליברליזם מערבי, ואלה השפיעו עליו רבות. התנאים הכללים ששלטו ברוסיה הצדיקו בעיניו את דעותיהם של המערביים והמושג ליברליזם, שהתיישב עם מושגי החופש והקדמה, התאים לדעתו למצב היהודים ברוסיה. באותה תקופה הייתה תחושה אופטימית שמושגים אלה הקשורים לרעיון הליברלי עתידים לנצח.
בשנת 1848 סיים פינסקר את לימודיו. באותה העת התלקחו במערב אירופה ובמרכזהּ גל של מהפכות לאומיות ("אביב העמים"), שציינו את ניצחונה של המחשבה הליברלית. באותה העת ברוסיה, מנגד, התחזקו הכוחות הקיצוניים כנגד תנועת ההשכלה. הצאר ניקולאי הראשון ביקש לעקור מן השורש את המחשבה הליברלית, יצא בשורה של איסורים כנגד לימוד תחומי ההיסטוריה והפילוסופיה, ואסר את השימוש במונחים הקשורים בליברליזם בספרות ובעיתונות. בסיום לימודיו, עם חזרתו לאודסה, הקדיש פינסקר את זמנו לעיסוק ברפואה, שם ביטא את התחשבותו בצער הזולת, את רגישותו לעזור לסובלים ואת נכונותו להסתכן למען האחר. מותו של ניקולאי הראשון וסופה של מלחמת קרים (1856) ציינו את סיום הפרק הראשון בחייו של פינסקר. בתקופה זו לא עסק אמנם בנושאים ציבוריים, אך הייתה זו עבורו קרקע פורייה לצמיחה רוחנית ורעיונית שתשפיע עליו בעתיד בעיצוב המחשבה היהודית הציונית.[2]
תחילת פעילותו הציבורית
הקמת הביטאון היהודי רוסי
תחילת פעילותו הציבורית של פינסקר החלה עם חילופי השלטון באימפריה הרוסית, עם עלייתו של הצאר אלכסנדר השני מדיניותו של הצאר החדש נחשבה לפתוחה הרבה יותר, הוא שיתף פעולה עם המשכילים ונענה לדרישותיהם לבטל כמה מחוקי הצנזורה הנוקשים. כמעט בכל תחומי החיים ברוסיה הורגשה הקלה ותנאי החיים בה הלכו והתקרבו לאלו של מערב אירופה.
על רקע מצב זה התאספה באודסה בשנת 1860 חבורת אינטלקטואלים יהודים, אשר ייסדו ביטאון בשפה הרוסית בשם "ראזסוויט" (רוסית: "השחר"), שעסק בעניינים יהודים. העיתון נסגר כעבור שנה בשל מגבלות צנזורה שהוטלו על העיתון ומנעו את הכתיבה בנושאים שונים.
לאחר זמן קצר הוציא פינסקר ביטאון חדש בשם "ציון", ובו ביטא את עמדותיו והשקפתו בנוגע לגישה הנכונה לשאלה היהודית. מטרתו של "ציון" הייתה לחזק את הרוח הלאומית בקרב היהודים שניסו להיטמע בין הרוסים.[3] וכך כתב פינסקר:[4]
ההיסטוריה הטילה על היהודים שתי חובות, אחת מהן היא להיות קשובים לצורכי זמנם וארץ מולדתם והשנייה – להיות יהודים אמתיים. בעודם עסוקים במילוי החובה הראשונה, התנתקו היהודים מעברם ומגזעם ואף מכל מהלך חייהם. משימתינו היא, לפיכך, להחיות בלבותיהם את הכרת עברו הגדול של העם העברי וכן להבהיר את מטרתם בהווה.
השקפת עולמו טרם פרסום ה"אוטואמנציפציה"
פינסקר היה מהראשונים שניתקו את לאומיותו של העם היהודי מהוויתו הדתית. הוא התעלם בהשקפתו מן הגורם הדתי בחיי היהודים ברוסיה ואותת על עמדתו הלאומית. דעתו הייתה כי אין להתייחס ליהדות ככת דתית אלא יש לשים דגש על המרכיב הלאומי. לימוד ההיסטוריה צריך להיעשות על מנת לעורר יראת כבוד ואהבה לעם היהודי ולא לשם השכלה דתית. מסקנות אלה התבססו על התנסותו האישית, שכן הוא עצמו לא היה איש דתי אך תמיד היה מודע לזיקתו הלאומית. עמדה זו הקדימה את זמנו. הוא היה הראשון ששם את הגזע וההיסטוריה כשני היסודות העיקריים של חיי העם היהודי, היסוד הדתי היה משני. בנקודה זו הושפע פינסקר מן ההוגים הסלאביים, שהדגישו את חשיבותם של שני גורמים אלה ביצירתו ובהווייתו של לאום. ואולם, בתקופה זו עוד האמין פינסקר שחיי יהודי רוסיה צריכים להיות ברוסיה, להתנהל בשפה הרוסית ובהתאם למנהג הרוסי.
כוונתו של פינסקר הייתה ליצור שיתוף פעולה חברתי ופוליטי בין היהודים והרוסים על ידי השכלה בשפה הרוסית ומתן חינוך רוסי ליהודי רוסיה. הוא לא תמך בטמיעה מוחלטת או התבוללות, כי אם בהשתלבות של היהודים בחיי היום יום של רוסיה.
בשנת 1864 ביקר פינסקר בכמה ארצות גרמניות, ושם מצא תמיכה להשקפותיו. כמה שנים קודם לכן זכו יהודי מערב אירופה באמנציפציה – שוויון זכויות – ופינסקר קיווה שתהליך שעבר על יהודי המערב יעבור גם על יהודי רוסיה.[5]
השינוי בעמדתו
ב-1871 פרץ באודסה פוגרום, ששינה את תמונת המצב של יהודי רוסיה. הפרעות, שנערכו כארבעה ימים, פגעו ביהודי העיר, ולא נשמעה כל מחאה כנגדם מצד מוסדות החינוך או השלטון. פינסקר ראה איך כלות תקוותיו: לאחר אירוע שכזה, אין היהודים יכולים לסמוך לא על הממשל ולא על אנשי ההשכלה הרוסיים. בעקבות הפוגרום פינסקר נמנע מפעילות ציבורית בתנועת ההשכלה במשך כשבע שנים.
ב-1878 הוקמה מחדש אגודת ההשכלה, ופינסקר הצטרף אל שורותיה. הוא נטה להאמין שהפוגרום באודסה היה תוצר של תנאים מקומיים וזמניים והסכים לחדש את פעילותו.
ב-1881 החל גל חדש של מאורעות דמים בקהילות יהודיות רבות בדרום רוסיה. בנקודה זו הבין פינסקר כי אין מדובר באירוע חולף, כי אם בגילויים של מחלה כרונית. הוא הכיר בכך שהתוכנית שהציע לפתרון הבעיה היהודית הייתה בלתי-יעילה וכי מפעל חייו נחל כישלון. הפעולות האנטישמיות גרמו לפינסקר להחליף צדדים ולשנות את דעתו מקצה לקצה.
במרץ 1882 החל פינסקר לדבר בזכותו של רעיון הלאומיות היהודית. הוא גיבש השקפת עולם שבמרכזה תוכנית הגאולה שלו למנהיגי היהודים באירופה שמחוץ לרוסיה, ויצא למרכזה ומערבה של אירופה כדי להפיץ את תורתו החדשה.
פינסקר נתקל בתגובות קשות מצד הקהילות היהודיות באירופה. רבות מהן האמינו באמנציפציה וחשו באירופה כבביתם, כל אחד בארצו. גילויי האנטישמיות לא הרתיעו אותם, ונטען שפינסקר מגזים בחשיבותה. ההרגל היהודי הישן לבקש סיוע ומקלט מן השליט המקומי שלט בכיפה באותה תקופה בקרב יהודי אירופה, ולא הייתה שום מחשבה לעתיד בטוח יותר או הצעה לעצמאות. ככל שהוסיף פינסקר לשמוע טענות אלה כך היה בטוח יותר בצדקת דרכו. יהודי מערב אירופה, שתנאי חייהם היו טובים לאין שיעור מאחיהם ברוסיה, היו קשים לשכנוע, ובעקבות כך שב פינסקר לארצו והחליט להעלות על הכתב את משנתו בחיבורו המפורסם "אוטואמנציפציה!".[6]
ה"אוטואמנציפציה"
עיקרי טענותיו
בספטמבר 1882 פרסם פינסקר את חיבורו "אוטואמנציפציה!", שבו שטח את טיעוניו לגבי שחרורם העצמי של היהודים באירופה. דבריו היו מכוונים קודם כל ליהודי המערב, ולכן נכתב בגרמנית. החיבור, אחד המסמכים רבי הערך שנכתבו בשאלה היהודית, נוסח באופן ברור ורהוט, בשילוב של כישרון ספרותי וניתוח מדעי יחיד במינו. פינסקר חתם על החוברת לא בשמו, כי אם במילים "קריאת אזהרה מאת יהודי רוסי אל אחיו בני עמו"; ואף על פי כן נודע עד מהרה בקרב יהודי התפוצות מיהו המחבר.
בחיבורו הביא פינסקר מספר סיבות לשנאת העמים כלפי היהודים. הראשונה – סיבה פסיכולוגית לאומית: לעם היהודי חסרים התנאים הבסיסיים המציינים את הוויתו כעם, ולכן בניו אינם במעמד שווה בין כל העמים. לעם היהודי אין מולדת משלו, הוא חסר "מרכז כובד", ממשלה או נציגים רשמיים. ומאחר שהוא חסר את המרכיבים הללו ישנה סלידה קבועה של עמי העולם מן היהודים. מסיבה זו אין כבוד הדדי בין העמים והיהודים, אלא פחד: היהודים פוחדים מן העמים האחרים שינסו להשמידם, ואילו העמים מפחדים מהיהודים כי אינם מצליחים להשמידם. פחד זה כינה פינסקר "יודופוביה", והגדירו כמחלה שמקורהּ נעוץ במעמדם החריג של היהודים בשל היותם חסרי מדינה.[7]
בין אומות העולם החיות כיום, נצבים היהודים כאומה שמתה מכבר. עם אבדן ארץ אבותם אבדה מהם עצמאותם ויגיעו עד התפרדות, שאינה תואמת מהותו של אורגניזם חי, אחוד. המדינה שרוצצה תחת עוצם השלטון הרומי, נכחדה מנגד עיני העמים. אבל העם היהודי, אחר שנתיאש מקיומו המדיני-גופני, ממציאותו הפוליטית, לא יכול בכל זאת להיכתב לכליון גמור, לא חדל להתקיים רוחנית בתוך אומה. העולם הביט וראה בעם הזה את הדמות המאוימת של מת המתהלך בין החיים. תופעה רוחית זו של בן מינן תועה, של עם בלי אחדות ופילוג איברים, בלי מכורה ומוסרה, שאינו חי עוד ובכל זאת משוטט בין החיים. דמות משונה זו.... מן הנמנע היה שלא תחולל גם רושם זר מוזר בדמיון העמים. ואם פחד הרוחין טבוע מלידה ומוצא לו סמוכים ידועים בחיים הפסיכיים של האנושות - מה הפלא כי נעור בתקפו גם למראה אומה זו מתה חיה בכל זאת? ... אימה מפני רוח הרפאים היהודי עברה בירושה והתגברה במשך דורות ושנות מאות. זאת האימה הביאה לידי איבה, אשר בצירוף עם שאר נסיבות, פנתה מקום ליודופוביה.... יודופוביה היא פסיכוזה. כפסיכוזה היא תורשתית וכמחלה מורשת זה אלפיים שנה אין לה תרופה.[8]
הסיבה השנייה היא סיבה פוליטית. היהודים אף פעם לא נחשבו כבני בית בארצם ותמיד היו גרים. בתור כאלה, הם אף פעם לא היו שווי זכויות באופן מלא, וההתייחסות אליהם הייתה כמו אל בן חורג. ישנן אמנם מדינות שהעניקו אמנציפציה ליהודיהן, אך בכך אין די: על היהודים לבנות בית לאומי משלהם, שבו לא יהיו בחזקת זרים.[9]
מאין מקום ששם היהודי בתוך שלו, ששם הוא נחשב כבן בית, הריהו גר תמיד בכל מקום. כי הוא עצמו, כי גם אבותיו נולדו בארץ – אינו משנה כלום במצב הדברים. על פי רוב מתנהגים עמו כעם בן חורג, כעם לכלוכי, בטוב שבאופנים הוא מוחזק כבן אימוצים, שאפשר לערער על זכויותיו. לעולם אינו נחשב כבן כשר כדת למולדת. האשכנזי המתגדר בגרמניותו, הסלבי, הקלטי, אין מהם מודה שהיהודי השמי הוא אנוש כערכו. וגם אם, כאדם משכיל, הוא מוכן ומזומן להעניק לו כל הזכויות האזרחיות, הרי בכל זאת לעולם לא יגע לשכוח את היהודי שבעמיתו זה האזרח. האמנציפציה החוקית של היהודים היא נקודת הגובה של הישגי המאה הנוכחית. אבל זאת האמנתיפציה החוקית אינה החברתית, ועם הכרזתה של זו הראשונה עדיין רחוקים היהודים מהיות משוחררים מן ההפליה שבמעמדם החברתי.[10]
פינסקר הציג גם סיבה אנתרופולוגית: התנגדות גזעית. האנטישמיות נלחמת בגזע היהודי יותר מאשר בדת היהודית, וכל עוד בני גזע זה הם חסרי המרכיבים הבסיסיים לבניינהּ של אומה, שום חוקה דמוקרטית לא תהפוך אותם לשווים לבניהם של גזעים אחרים. הדעה הקדומה של האנושות כנגד היהודים, טען פינסקר, מסתמכת על עקרונות אנתרופולוגיים וחברתיים שהם קבועים ובלתי ניתנים לשינוי. לכן, אין טעם להתנגד לעובדות אלה ויש להשלים עם הרעיון שאומות העולם תמיד יתנגדו ליהודים.[11] מתוך ניתוח זה של מצב היהודים בעולם הגיע פינסקר למסקנה ההגיונית והברורה מבחינתו: כדי לשים סוף לשאלת היהודים יש להפסיק את המצב הקיים, שבו העם היהודי הוא חסר מולדת, ולכונן חיים ממלכתיים עצמאיים.[12]
פינסקר הדגיש את חשיבות הזמן והעיתוי של עקרון זה: "הבה נאמץ את הססמה: 'עכשיו או לעולם לא!'... אוי לצאצאינו ואבוי לזכר היהודים בני זמננו, אם נניח לרגע הזה לחלוף!"[13]
לטענת פינסקר, כדי להגשים מטרה זו יש להתגבר על מעצורים פנימיים שמונעים מהעם היהודי את מימוש החזון. ראשית, על היהודים לשוב ולעורר בקרבם את רגש הכבוד הלאומי שאבד להם במשך שהותם בגלות. שנית, פינסקר מתייחס למיקום הגאוגרפי שבו צריכה לקום הישות היהודית. הוא פיקפק במעשיותה של תוכנית השיבה לארץ ישראל כפי שהצטיירה אצל התנועות המשיחיות. לדעתו, זו אמנם האפשרות הטובה ביותר אך לא היחידה. גם אם יתברר שארץ ישראל אינה ניתנת להשגה, אין לנטוש את רעיון ריכוזם של היהודים בתחום טריטוריאלי אחד. יש הטוענים כי תפיסה זו נובעת מכך שפינסקר הגיע מבית בו לא היה חינוך לאומי מסורתי, ועל רקע העובדה שפעם דגל בהתאחדות מרצון עם העם הרוסי.[14]
לא ארץ קדשנו צריכה כעת להיות מטרת כיסופינו אלא ארץ שלנו... ארץ שתהיה פתוחה לפנינו ועם זאת מסוגלת לתת ליהודים החייבים לצאת מארץ מגוריהם מקלט בטוח, בלתי מעורער ומפרנס את בעליו... אם תוכל ארץ הקודש לשוב ולהיות לארץ שלנו, אם כן מה טוב.[15]
בנוסף, פינסקר ביקש "להשתחרר" מהאמונה היהודית שלפיה הגאולה תבוא מאליה, בחסדי שמים, תוך איסור על יהודים לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל ולמרוד באומות העולם, משום שראה אותה כמונעת כל פעילות אקטיבית למען חזון זה ומשאירה את העם היהודי "קופא על שמריו".
חשיבות החיבור
הרעיון המרכזי ב"אוטואמנציפציה!" בנוגע לצורך בתחיית העם היהודי בארץ משלו לא היה חדש וקדמו לו הוגים אחרים כדוגמת משה לילינבלום. מה שייחד את חוברת זו הייתה דרכו המיוחדת של פינסקר להסביר את אי היכולת של היהודים לחיות בשלום בקרב שאר העמים. הוא היה הראשון שהצביע על הסיבות שבעטיין צריכים היהודים ארץ משלהם, ואשר איבחן את שנאת העמים כמחלה תורשתית של הגזע האנושי.[16]
בנוסף, העביר פינסקר את מרכז הכובד של השאלה היהודית מן העולם החיצון אל העם היהודי עצמו. לטענתו, הטרגדיה היהודית, האסונות והפוגרומים שקרו ליהודים במשך השנים לא נגרמו רק בגלל יחס העמים אל היהודים, כי אם בעיקר בגלל יחסם של היהודים לעצמם; על היהודים להוכיח שהם מוכרחים להיהפך לאומה. לכן החליט לקרוא לחיבורו "אוטואמנציפציה" ולא "אמנציפציה". עד אז היהודים היו תלויים באומות אחרות שיתנו להם זכויות ומעתה היהודים צריכים להעניק זכויות לעצמם. המסר היה שישועת היהודים תבוא אך ורק מעצמם, ולכן העמוד הראשון של "אוטואמנציפציה!" נפתח במאמרו של הלל הזקן: "אם אין אני לא מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?"[17]
התגובות והביקורות לחיבור
פרסום החוברת עורר תגובות רבות ברחבי אירופה, לחיוב ושלילה. רובה המוחלט של יהדות מערב אירופה קיבלה את חיבורו של פינסקר באדישות ואף באירוניה; הם לא האמינו ביכולתה של התעוררות לאומית, ושמו את כל תקוותיהם באמנציפציה שעליה נאבקו שנים רבות. היו שטענו כי פינסקר נותן נשק בידי האנטישמיים, בכך שהוא מגדיר את היהודים כיחידה לאומית שיש בה יותר מאחדות אשר בדת בלבד. טענה נוספת הייתה שהוא מתעלם מן המהות ומהתהודה הכלל-אנושית של היהדות בקרב אומות העולם, שלמענה כדאי לשאת ולסבול.
לעומת זאת, בקרב יהודי מזרח אירופה תרם החיבור לחיזוקה והתרחבותה של התנועה הלאומית היהודית, ושימש כוח המאגד הן מבחינה אידאולוגית והן מבחינה מעשית. פינסקר, שעד אז היה מוכר כמעט ורק באודסה, נהפך לאחד היהודים המוערצים ברחבי האימפריה הרוסית.[18]
פעילותו ב"חובבי ציון"
הקמת אגודת חיבת ציון
פעילי אגודת "חובבי ציון" התרשמו מאד מחיבור של פינסקר וניסו לצרף אותו לשורותיהם. בחודש אוגוסט 1883 נפגש פינסקר עם פרופ' הרמן שפירא מאוניברסיטת היידלברג וד"ר מקס מנדלשטם מקייב בכינוס של חוקרי מדעי הטבע שהתקיים באודסה. ביחד עם משה לילינבלום, מחובבי ציון המובהקים באודסה, השתכנע פינסקר להצטרף להקמת תנועת חובבי ציון וליטול לידיו את איחוד החוגים השונים של חובבי ציון ברוסיה ומחוץ לה.
פינסקר איגד סביבו כמה מנכבדי היהודים באודסה – רופאים, עורכי דין וסוחרים – שיחד הקימו אגודת חובבי ציון בשם "זרובבל". בין חברי הוועד היו לילינבלום וג' לוונסון. פינסקר שימש יו"ר וכמזכיר.
אחת מפעולות ועד האגודה הייתה יצירת קשרים עם החוגים השונים שהיו קיימים בערים אחרות והפצת רעיון איחוד היהודים בארץ ישראל גם במקומות אחרים. בתקופה שבה נרקמו הקשרים בין ערי אירופה ותיאום הפעולות השונות (1882-1883) נוסדו בארץ ישראל המושבות הראשונות של חובבי ציון, בני העלייה הראשונה: זכרון יעקב, ראשון לציון, נס ציונה וראש פינה.[19]
ועידת קטוביץ
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ועידת קטוביץ
בראשית חודש נובמבר 1884 התכנסה הוועידה הכללית הראשונה של כל אגודות חובבי ציון מרוסיה ומחוצה לה. הוחלט לקיים את הוועידה בעיירת הגבול הגרמנית קטוביץ, בשל הסכנה לכינוס שכזה ברוסיה עצמה מצד השלטונות. נשיא הכבוד היה הרב שמואל מוהליבר והניהול המעשי הוטל על פינסקר שנאם את נאום הפתיחה ונאום הנעילה.
בעיקרי דבריו דן פינסקר בצורך בשיבת העם היהודי אל החקלאות וההתיישבות בארץ ישראל, והציע לייסד הסתדרות כללית על שם משה מונטיפיורי – "מזכרת משה" – לעידוד החקלאות, בעיקר על ידי תמיכה במושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל, בחירת שם ההסתדרות על שמו של מונטיפיורי נעשתה מפחד השלטונות הרוסיים שאסרו ורדפו כל פעילות לאומית, ומטרת קריאת שם ההסתדרות על שמו של מונטיפיורי היתה לשוות לארגון גוון פילנתרופי כהמשך לפעילותו של מוטיפיורי לסייע למתיישבים בארץ ישראל[20].
בסיכום הוועידה הוחלט על מספר פעולות, בהן איחוד כל אגודות חובבי ציון במסגרת "מזכרת משה" לעידוד החקלאות, בחירת ועד מרכזי שינהל את ענייני התנועה, ושיגור משלחת לארץ ישראל כדי לבדוק את המקום ולהציע דרכי עזרה למתיישבים.[21]
יושב ראש חיבת ציון
בוועידה זו נבחר פינסקר ליושב ראש תנועת "חיבת ציון", וליליינבלום למזכירהּ. מרכז התנועה נקבע באודסה ומרכז משני נוסף היה בוורשה.
פינסקר פעל במרץ ובמסירות בניהול התנועה ובהפצת הרעיון הציוני ברחבי רוסיה. הוא גילה כי היה לו קל הרבה יותר לכתוב לבדו את משנתו התאורטית לגבי פתרון השאלה היהודית מאשר לתרגם את רעיונותיו למעשים. פינסקר וחבריו לאגודה נתקלו בקשיים לא מעטים בדרך להגשמת מטרותיהם. הם עשו מאמצים גדולים כדי להשיג כספים שהמתיישבים בארץ ישראל נזקקו להם והשקיעו את מרצם בגיוס חברים חדשים לתנועה.
למרות האמצעים המוגבלים והמכשולים בהם נתקלו, עמדה התנועה במבחן. המושבות פתח תקווה וגדרה קיבלו את התמיכה המבוקשת, הוקמו בתים חדשים, נרכשו קרקעות וכלי עבודה ועוד. עם זאת, משנה לשנה הלכה הקופה והידלדלה; רבים מן החוגים החזיקו אצלם את כספי התרומות ומסי החברים אך העבירו רק מקצתם לקופה המרכזית בוורשה. היו חברים בתנועה שמתחו ביקורת אך פועלו, התגלעו חיכוכים והוטחו האשמות הדדיות בין חוגים שונים. עם הזמן הצטברה מרירות רבה בתנועה והיה צורך בוועידה חדשה כדי לטהר את האווירה.
בשנת 1887 התכנסה ועידת דרוזגניק, אשר התנהלה תוך האשמות הדדיות בין הדתיים לבין המשכילים לגבי דרכי הפעולה של התנועה. לבסוף עלה בידי פינסקר לשכך את הרוחות, והוועידה ננעלה בהסכם הדדי.
מיד לאחר הוועידה יצא פינסקר למסע נוסף במערב אירופה במטרה לגייס עזרה לתנועה מנכבדי היהודים בקהילות הגדולות, אך לא הצליח לקדם דבר בביקורו זה, למעט גיוס סכומי כסף נכבדים מעשירי פריז לקופת הוועד המרכזי.[22]
במשך כל זמן כהונתו לא הצליח פינסקר לרומם את התנועה מבחינה פוליטית ומדינית, המשא ומתן עם הממשלה הטורקית ששלטה בארץ ישראל שתתיר ליהודים להגר לארץ נכשל, ולא התערב במעשיהם של פקידי הברון רוטשילד בקונסטנטינופול מפני שעדיין לא ראה כוח לאומי במערב שיכול לייצג את היהודים בצורה יעילה. בנוסף, הוא לא יכול היה כאדם פרטי לנהל מהלכים פוליטיים, מפני שהארגון לא קיבל אישור רשמי לפעילות מהשלטון הרוסי. במשך כל שנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה התנועה בחזקת תנועה מחתרתית, ורק ב-1890, כששינתה התנועה את שמהּ ל"האגודה לעזרת החקלאיים היהודיים בפלשתינה וסוריה", קיבלה אישור רשמי לפעילותה.[23]
סיום פעילותו הציבורית
ב-1888, תשוש מבחינה פיזית ונפשית, הגיש פינסקר את התפטרותו מהתנועה, ובעקבות כך כונסה ועידה שלישית, בווילנה, כדי לדון בהמשך גורלה של התנועה. בוועידה זו פינסקר כבר לא היה נוכח.
בשנת 1891 גברו הרדיפות על יהודי רוסיה, חל גירוש יהודים ממוסקבה ומסנקט פטרבורג והתגברה העלייה הראשונה לארץ ישראל, אשר נחלה כשלים רבים בגלל חוסר המוכנות של העולים, ובעקבות כך הייתה גם עזיבה המונית מהארץ. פינסקר קיבל את המשבר באופן קשה, ועל אף שכבר פסק מכל פעילת ציבורית, יש הסוברים כי בתקופה זו התייאש מן האפשרות שארץ ישראל תוכל להיות אי פעם מדינת היהודים והחל רואה אותה כמרכז רוחני בלבד.
מותו של פינסקר והקמת פנתיאון לאומי בארץ ישראל
ב-21 בדצמבר 1891, כ' בכסלו תרנ"ב, נפטר פינסקר ממחלת לב. דבר מותו התקבל בצער רב בקהילות יהודיות רבות בארץ ישראל ומחוצה להּ. כמעט בכל העיתונים היהודיים פורסמו דברי הספד ומאמרי הערכה לאישיותו ופועלו המרשים של פינסקר. הוא נקבר בעירו אודסה אולם ב-1934 העלה מנחם אוסישקין, מנהל הקרן הקיימת לישראל את עצמותיו לארץ ישראל וקבר אותו במערת ניקנור שנמצאת היום בתוך מתחם הגן הבוטני הלאומי של קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. אוסישקין יעד את המקום להקמת פנתיאון לאומי בארץ ישראל ולימים אף נקבר במקום בעצמו, במערה אחת לצד פינסקר. אחרי קום המדינה הוקם הפנתיאון הלאומי בהר הרצל במערב העיר.
הדור הזה לא היה ראוי לקומה כזו. אני זוכר את השיחה האחרונה שלי איתך, מורי ורבי, כאשר שמעתי מפיך מה שמעיק עליך. אמרת לי: 'קראתי לאוטואמנציפציה, ואם האוטואמנציפציה היא זה מה שנעשה עכשיו בארץ, מה תקוותינו? 'ודווקא אנוכי, תלמידך הצעיר, העזתי לאמור לך: 'אבל זה יעבור, דור אחר יבוא, יבואו אנשים אחרים'. קמת וברטט על שפתיך אמרת: 'אני את הדור הזה לא אראה, אני מברך אותך, הדור הצעיר, כי אתם תזכו ותראו". ומקץ חצי שנה נסתלקת. מהומה קמה במחננו הקטן: מי היה לנו עכשיו המורה והמדריך?... אתה לא היית מנהיג, אתה היית המורה, החוזה והמדריך. אבל בלי חוזה ובלי מורה ומדריך, שבא לפני המנהיג אין מקום למנהיג. בא הרצל ומצא לפניו את החיל, שאתה, פינסקר, הכינות לו.
על שמו רחובות בערים רבות בארץ.
ראו גם
Ohry A, Levy A. Leon Pinsker, doctor and Zionist - one hundred years after the Kattowitz Convention. Korot. 1984;8:420-1.
לקריאה נוספת
- בן ציון דינבורג (1945). מפלסי דרך, תל אביב: בטרם.
- אלתר דרויאנוב (1952) "פינסקר וזמנו" ירושלים: ראובן מס.
- מרדכי יואלי (תש"ך). י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית. תל אביב: מסדה.
- בנציון נתניהו (2003). חמשת אבות הציונות. תל אביב: ידיעות אחרונות.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: כתבי יהודה לייב פינסקר |
| טקסט בוויקיטקסט: אוטואמציפציה! (באנגלית) |
- יהודה לייב פינסקר, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- י"ל פינסקר, אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא (אוטואמנציפציה), תרגום מגרמנית: אחד העם, בפרויקט בן יהודה
- לאון (יהודה לייב) פינסקר: חלוץ ציוני, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- י"ל פינסקר, בלקסיקון לתרבות ישראל
- אחד העם, ד"ר יהודה לייב-ליאון פינסקר ומחברתו, בפרויקט בן יהודה
- שמואל ליב ציטרון, הרפתקאותיה של ה"אבטואמנסיפציה", בפרויקט בן יהודה
- יהודה ליב (לאו) פינסקר, באתר "אבות המייסדים"
- דיוקנו
- משה ליב ליליינבלום, ד"ר לעאן פינסקער איננו!, בפרויקט בן יהודה
- יהודה לייב פינסקר, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- Белла Верникова, Лев Пинскер, Соредактор Второго Русско-Еврвйского Журнала «Сион» и Провозвестник Сионизма, Альманах "МОРИЯ", № 6 (2006г.) (ברוסית)
הערות שוליים
- ^ דינבורג, ב"צ (1945). מפלסי דרך. תל אביב: בטרם, עמ' 21.
- ^ נתניהו, ב' (2003). חמשת אבות הציונות. תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 28–39.
- ^ דרויאנוב, א' (1952). פינסקר וזמנו. ירושלים: ראובן מס, עמ' 60–62.
- ^ חמשת אבות הציונות,עמ' 42.
- ^ חמשת אבות הציונות, עמ' 43–44.
- ^ חמשת אבות הציונות, עמ' 49–52.
- ^ יואלי, מ' (1939). י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית. תל אביב: מסדה, עמ' 22.
- ^ פינסקר, י"ל (1951). אוטואמנסיפציה! (תרגם מגרמנית: שמואל פרלמן; עם הקדמה מאת שלמה ברימן), ירושלים: המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ב-1951, עמ' 41–42.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 22.
- ^ אוטואמנסיפציה!, עמ' 45.
- ^ חמשת אבות הציונות, עמ' 52.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 23.
- ^ אוטואמנסיפציה!, עמ' 50.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 24–25.
- ^ אוטואמנסיפציה!, עמ' 51.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 24.
- ^ חמשת אבות הציונות, עמ' 58–59.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 25–26.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 26–27.
- ^ יוסי גולדשטיין, אנו היינו הראשונים, פרק ג.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 27.
- ^ י"ל פינסקר: מבשר התחיה הלאומית, עמ' 28–29, אנו היינו הראשונים, עמ' 127.
- ^ חמשת אבות הציונות, עמ' 75.
