ועידת דרוסקניק
ועידת דרוּסְקֶניק הייתה הוועידה השנייה של חובבי ציון. היא התקיימה בעיירת הספא דרוסקניק שליד גרודנו ברוסיה (כיום דרוסקינינקאי בליטא) מיום ו' בתמוז תרמ"ז (16 ביוני 1887) ועד ט' בתמוז (19 ביוני). השתתפו בה שלושים צירים מעשרים ערים מרחבי האימפריה הרוסית, והנוכחים כולם באו אך ממנה.
רקע
הרקע לכינוס הוועידה היה הוויכוח על ניהול הכספים שנאספו באגודות "חובבי ציון", עד הגיעם אל קופה המרכזית, באגודה הכוללת באודיסה. כמו כן היה סכסוך בין אגודת ביאליסטוק בראשותו של שמואל מוהילבר, מנהיג הזרם הציוני הדתי והחרדי, לבין אגודת ורשה שבראשה עמד ישראל יסינובסקי. וכן, נאמר כי שפ"ר נוטל לעצמו סמכות יתר כמזכיר מרכז משנה של התנועה בורשה ופועל לרעת הדתיים והחרדים.
סכסוכים פנימיים
זמן מה לאחר ועידת קטוביץ קמה אופוזיציה להנהגה המרכזית של חובבי ציון. האגודות הפעילות ביותר באופוזיציה היו של מוסקבה ושל ביאליסטוק, לשתיהן היו מניעים שונים. היה יסוד אובייקטיבי בביקורת כלפי ההנהגה, אבל לא זה הניע את האופוזיציה[1]. המעוררים העיקריים במוסקבה היו משפחת פינס, הסיבה לכך הייתה בכך שיחיאל מיכל פינס לא נבחר לבא-כוח של ההנהגה בארץ ישראל. ביאליסטוק עמדה באופוזיציה בהשראתו של הרב מוהילבר, הוא סבר כי רוב "חובבי ציון" הם חרדים ולא השלים עם העובדה כי ההנהגה היא בידי המשכילים. הוא סבר כי יש להעביר את ההנהגה לידי חרדים והוא בעצמו שאף לעמוד בראשה[1].
קיום שני מרכזי ההנהגה, האחד באודיסה, והשני בוורשה, הכביד על אחידות הפעולה. האגודות של ביאליסטוק ומוסקבה שלחו מכתבים לאגודות אחרות, הם דרשו לבטל את המרכז בורשה ולרכז הנהגה במקום אחד, ולכנס ועידה בתום שנה מועידת קטוביץ.
הוועידה
ימים אחדים לפני כינוס הוועידה באה הידיעה מפטרבורג כי השלטונות לא אישרו להקים חברה יהודית שתעסוק ביישוב ארץ ישראל. הסירוב הזה, החיכוכים הפנימיים, ניגודים בין משכילים לחרדים, כל אלו היו מכה קשה לפינסקר, כמו כן בריאותו היה רופף מאוד. בוועידה הוא ביקש להתפטר מכל תפקידיו. פינסקר ביקש בוועידה לשחררו מתפקידו, אך הוועידה הפצירה בו להישאר בתפקיד והוא נכנע והמשיך לנהל בתפקיד.
הרב מוהילבר ותומכיו באו לוועידה בכוונה תחילה להחליף את ההנהגה של הארגון, הם התכוונו להעמיד רבנים בעלי סמכות בקרב יהדות רוסיה במקום משכילים[2]. יום לפני כן רב מוהילבר ביקש מפינסקר שלא יתפטר מהנהגה ויום לאחר שפינסקר נבחר הוא התרגז על כך[3]. בוועידה ביקש הרב מוהילבר להעמיד בראש "יהודים כשרים", זה עורר סערת רוחות וחילופי דברים חריפים בין הרב מוהילבר לבין ישראל יסינובסקי. לבסוף הרוחות נרגעו וכל הנוכחים עברו לעבודה שוטפת.
החלטות הוועידה
לפי החלטת הוועידה נשארה ההנהגה באודיסה, בראש ההנהגה המשיך לעמוד יהודה לייב פינסקר, משה לייב ליליינבלום נבחר שוב לתפקיד מזכיר. מעתה תפקידו של פינסקר נקרא "גבאי ראשון", כמו כן נבחרו ששה "גבאים יועצים". שלושה מהיועצים היו רבנים: שמואל מוהילבר, מרדכי אליאשברג ונפתלי צבי יהודה ברלין; והשלושה הנותרים היו: שמואל יוסף פין, ישראל יסינובסקי ומאיר פריידנברג. מלבד היועצים נבחרו גם שלושה עשר "גבאים נכבדים", רובם רבנים וסוחרים עשירים. ההנהגה נבחרה לתקופה של שלוש שנים. סוכם כי יש להתכנס פעם לשנה להתייעצות כללית. עוד מהחלטות הוועידה היו:
- לחדש ניסיון להשיג רישיון מהממשלה הרוסית לייסוד חברה ליישוב ארץ-ישראל.
- עד השגת הרישיון - לתמוך במתיישבים בארץ ישראל ולפעול לפי חוקי רוסיה.
- לייסד לשכה בארץ ישראל שתרכז מידע על קרקעות העומדות למכירה, כדי לייעץ לקונים.
- לתמוך במושבות; בגדרה כדי לבססה, וכן בפתח תקווה ויסוד המעלה.
כמו כן הוחלט לשנות את השם של החברה מ"יסוד מזכרת למשה מונטפיורי" לחברת "חובבי ציון".
לא היו לוועידה זו הישגים מעשיים ניכרים, אך היא הצליחה ללכד מחדש כוחות והצליחה להעיד כי התנועה הלאומית עדיין פועלת.
ראו גם
עיינו גם בפורטל: | |||
---|---|---|---|
פורטל תולדות עם ישראל |
לקריאה נוספת
- אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה, ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב : הוצאת נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 65.
- יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, ירושלים: הספרייה הציונית, הוצאת מאגנס, תשמ"ו-1986, עמ' 84-81.
הערות שוליים
26573977ועידת דרוסקניק