קידוש השם

קידוש השם
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, כ"ב, ל"ב
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ע"ד עמוד א'; מסכת ברכות, דף כ"א עמוד ב'; מסכת מגילה, דף כ"ג עמוד ב'
משנה תורה	ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ה'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן קנ"ז
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ט' ספר החינוך, מצווה רצ"ו

קידוש השם היא מצוות עשה מהתורה המחייבת יהודי למסור את נפשו במקרים בהם חל דין של יהרג ואל יעבור ועיקרם: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. מלבד מסירות הנפש ממש, בספרי הראשונים נאמרו דרכים נוספות לקיום המצווה: התנהגות נאותה הגורמת לבריות לשבח את ה' ומאמיניו, אמירת שבחי ה' במניין, וכן קיום כל המצוות תוך נכונות והסכמה למסירות נפש במחשבה.

מקור בתורה

לשון התורה, ממנו למדו החכמים ציווי על קידוש השם מופיעה בספר ויקרא בהמשך לציווי על מניעת חילול השם:

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.

— ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוקים ל"א-ל"ג

טעם לקיום המצווה

בקיום המצווה, מתקדש ומתכבד שמו של ה' בעיני האנשים, הרואים שמאמיניו דבקים בו אף במחיר חייהם, כפי שהביא הרמב"ם בספר המצוות (מצווה ט'):

והמצווה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ועניין זאת המצווה הוא אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה.

בספר החינוך, מצווה רצ"ו כתב טעם למצווה זו : ”שרש מצווה זו, ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחמר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”.

פרטי הדין

ערכים מורחבים – מסירות נפש, יהרג ואל יעבור, פיקוח נפש

עיקר קיום המצווה מתמקד במצב שֶׁגוֹי כופה על ישראל לעבור על אחת מצוות התורה או תקנות חכמים, כגון לחרוש בשבת או לגנוב, ואם לא - יהרגנו. מהמקורות ההלכתיים נראה, כי עניין מסירות הנפש על קיום התורה מובן מאליו לכל, ולא נדרש דיון על עצם המצווה. וזאת למרות העובדה, כי עצם המצווה עומדת בסתירה לעיקרון יהודי חשוב אחר של פיקוח נפש, והוא שהקדוש ברוך הוא חפץ בחייהם של יהודים יותר מקיום המצוות, והיהודי מחויב לעבור על כמעט כל חוקי התורה אם חייו בסכנה.

עיקר הדיון ההלכתי בנושא קידוש השם, כפי שמובא בגמרא, מתמקד בביאור התנאים של "יהרג ובל יעבור" ומהי הגדרת ה'קהל' הנחשב 'רבים' בפניהם מתחייבים לקדש את השם, אך לא נזכר שם שמצווה זו היא מן התורה וכן אינה מוזכרת בשם "קידוש השם". למשל במדרש תורת כהנים מביא פירוש לגודל הקהל: ”כשהוא אומר "ונקדשתי" מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" המרובים”. חשוב לציין כי הגמרא הביאה את הדיון בפרק הדן בחייבי המיתות של בית דין.

הרמב"ם, לעומת זאת, הביא את שתי המצוות - קידוש השם וחילול השם - בפרק אחד, בהלכות יסודי התורה, ברומזו כי שתי המצוות הן חלק מאותו עניין יסודי בדת היהודית. לכן, אם התקיימו תנאים של יהרג ובל יעבור והיהודי נהרג - הרי זה קידש את השם, ואם עבר ולא נהרג - הרי זה חילל את השם.

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

— משנה תורה להרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה א

השולחן ערוך הביא הלכות אלו בחלק יורה דעה בהלכות עבודת כוכבים (סימן קנ"ז). שם הוסיף כי אף בשאר עבירות: ”ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת”.   השל"ה אף מביא ברכה מיוחדת לברך לפני המוות על קידוש ה': "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים".

קידוש השם בשעת השמד

ערך מורחב – שעת השמד

בשעת השמד, כאשר גוזרים הגויים על ישראל שלא לקיים את המצוות על מנת להעבירם על דתם, מצווה למסור את הנפש אפילו על מצווה קלה.לפי חלק מהדעות אף על מנהג שאינו מצווה כלל יש למסור את הנפש, שכן עצם הציות למצוות המלכות בשעת השמד הוא חילול השם. ישנה מחלוקת האם ניתן למסור את הנפש בשעת השמד על מצוות עשה. התלמוד מביא סיפור על רבי עקיבא, שהיה מעשרה הרוגי המלכות, שלימד תורה ברבים (שזוהי מצוות עשה) למרות האיסור ונהרג על כך לפני רבים במיתה אכזרית.

דוגמה נוספת היא סיפורם של פפוס ולוליאנוס, אשר הפלילו את עצמם על מנת להציל קהילה שלימה.

הרב חיים חזקיהו מדיני בספרו 'שדי חמד' מדגיש שמצווה זו שייכת דווקא "שבא לידו במקרה להעבירו לידו... אבל לא שיביא עצמו לקידוש השם, כי באלו לא חפץ ה'", ולפיכך לא מוזכר במפורש בתורה הניסיון של אברהם אבינו באור כשדים. וכן ר' עקיבא אמר: "מתי יבוא [ולא אבוא] לידי ואקיימנו".

התאבדות לצורך קידוש השם

במקור, קידוש השם נידון במקרה של הצבת הברירה או לחטוא או למות בידי המחטיא, אך קיימת גם סיטואציה של התאבדות על מנת שלא להגיע לידי חטא חמור מאלו שבכלל ייהרג ובל יעבור. בתלמוד מסופר על ילדים וילדות שנשבו על ידי הרומאים אחר חורבן בית שני, ואחר שהבינו כי מטרת שבייתם היא לשם עבירה - התאבדו כולם על מנת למנוע זאת. לדעת רבים, גם התאבדות שאול נועדה למנוע חילול השם בהתעללות הפלשתים במלך ישראל, או כדי למנוע העברתם אותו על דתו או עבירת עבירות בו^{[דרוש מקור]}.

קידוש השם בשגרת החיים

התלמוד במסכת יומא מביא מספר הנהגות של אנשים חשובים וגדולים בתורה שיכולות להתפרש כחילול השם בעיני הבריות. הרמב"ם הביא את הדברים בהמשך להלכות חילול וקידוש השם, אלא שהוסיף, שכשם שדברים אלו מהווים חילול השם, כך היפוכיהם יהיו דוגמה ראויה לקידוש השם:

"... וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. "

— שם, הלכה י"א

בלקסיקון הדתי והחרדי בימינו, משמש המושג "קידוש השם" בעיקר לחובה זו, ובנוסף, כל ויתור רצוני על ממון או נוחיות או בריאות הנעשה במטרת שמירה המצוות וחיזוקן.

רצח יהודי בשל יהדותו

בהיסטוריה קיימים אירועים בהם נהרגו יהודים רק בשל מוצאם ודתם, כאשר ניתנה להם אפשרות המרת דתם או אף ללא אפשרות כזו. מהמפורסמים שבהם: גזירת המן בימי אחשוורוש, מות אלעזר הזקן, מות חנה ושבעת בניה, גזירות אדריאנוס, גזירות תתנ"ו, גזירות ת"ח-ת"ט והשואה.

הרב יהושע משה אהרונסון (ניצול שואה) והרב אליהו דסלר, נמנעו להחשיב את מצוות קידוש השם לתקופת השואה מכיוון שמצווה זו חלה רק בשעת השמד שאם הגוי כפה לעבור על מצוות הדת ("בגוי האונס לעבור על הדת"), ואילו בתקופת השואה לא נתנו ליהודים ברירה לעבור על הדת ולהינצל, אלא כל מי שיכונה יהודי - נגזר דינו למוות, בין דתי ובין מתבולל. גם רבנים שקבעו שיש קידוש השם בתקופה זו והזכירו את דעת הרמב"ם – לא הביאו מקור מחיבוריו. הרב מנחם זמבה הסביר מתוך גטו ורשה (אחרי שתשעים אחוזים מיהודי ורשה גורשו לטרבלינקה) את מצוות קידוש השם בתקופתו: "... אבל היום, כשאין דרך אחרת ליהודי אלא להיות יהודי, כשאין תועלת בהמרת הדת, כשאין ברירה אחרת – אז הריגתו של יהודי על היותו יהודי אין בה משום קידוש השם. היום אין קידוש השם אלא במרד מזוין".

בפולקלור היהודי, מקובל לכנות כל רצח יהודים בשל יהדותם כ"מוות על קידוש השם" והנרצחים מכונים "קדושים".

יש דעות שבאירועים בהם אין האמונה היהודית עומדת למבחן יש לנצל כל הזדמנות המוצעת על מנת להינצל ולא להיהרג.

עם זאת לדעת כולם, ההרוגים על עצם היותם יהודים הרי הם הרוגי מלכות, אף אם היו רשעים ולא עשו תשובה, כיון שנהרגו שלא כדין ומיתתם כפרתם כאמור בגמרא סנהדריןתבנית:מז.

קידוש השם במחשבה

בתשובות הרשב"א (חלק ה' סימן נ"ה) נאמר שכשאומרים בקריאת שמע את המילים "ובכל נפשך" ומסכימים למסור את הנפש על קידוש השם, מקיימים את מצוות קידוש השם "כי כל המסכים על זה כאילו עשאו".

בצעטיל קטן לרבי אלימלך מליז'נסק סעיף א' נאמר: ”בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא”.

אמירת דבר שבקדושה במניין

בתלמוד נדרש מפסוק זה שאמירת קדושה, קדיש, ברכו, חזרת הש"ץ, ברכת כהנים וקריאת התורה נאמרים רק בעשרה: ”אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה”. צורת הדרשה נעשית בגזירה שווה מהמילה "תוך", שמדובר על מניין. גזירה שווה זו מלמדת גם שחובת מסירות נפש היא רק באונס לעשות עבירה ליד או בידיעת מניין יהודים.

על אף שחובת אמירתם אינה מן התורה, הרא"ש כתב שבאמירתם וקיומם מקיימים את מצוות קידוש השם וכך כתב האר"י לכוון לקיים מצוות קידוש השם בשעת אמירת קדושה, וכן פסק המשנה ברורה.

מקרים נודעים של קידוש השם

• דניאל, חנניה, מישאל ועזריה
• ארבע מאות הנערים והנערות
• עשרת הרוגי מלכות
• אברהם בן אברהם (הגרף פוטוצקי)
• חנה ושבעת בניה

לקריאה נוספת

• איתן רייך, קידוש השם: מעקידת יצחק לעקידת אשכנז, הוצאת רסלינג, 2018.
• חיים מקובי, קידוש השם. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 440-443.
• אביעזר רביצקי וישעיהו גפני (עורכים), קדושת החיים וחירוף הנפש : קובץ מאמרים לזכרו של אמיר יקותיאל, ירושלים, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1992.

קישורים חיצוניים

• אסופת מאמרים בנושא קידוש השם ויהרג ואל יעבור, באתר אסיף
• הרב יגאל אריאל, קידוש השם ואהבתו, אתר ישיבה.
• עדיאל שרמר, 'נקדש את שמך בעולם' - גלגוליו של רעיון 'קידוש השם' מן המקרא לספרות חז"ל, ראשית, 27 ביולי 2020

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

קידוש השם32301324Q2919881