אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת

אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת
Edward VII

לידה	9 בנובמבר 1841 ארמון בקינגהאם, לונדון, הממלכה המאוחדת
פטירה	6 במאי 1910 (בגיל 68) ארמון בקינגהאם, לונדון, הממלכה המאוחדת
שם מלא	אלברט אדוארד
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	טירת וינדזור
בת זוג	אלכסנדרה, נסיכת דנמרק
שושלת בית סקסה-קובורג-גותה
תואר מלך הממלכה המאוחדת והמושבות הבריטיות, קיסר הודו אב אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה אם ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת צאצאים אלברט ויקטור ג'ורג' החמישי לואיז ויקטוריה מוד אלכסנדר ג'ון
מלך הממלכה המאוחדת והמושבות הבריטיות, קיסר הודו 22 בינואר 1901 – 6 במאי 1910 (9 שנים ו־14 שבועות) → המלכה ויקטוריה ג'ורג' החמישי ←

אדוארד השביעי (Edward VII, ‏9 בנובמבר 1841 - 6 במאי 1910) היה מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, מלך מושבות חבר העמים הבריטי וקיסר הודו הבריטית מ-22 בינואר 1901 ועד מותו ב-6 במאי 1910. היה ידוע בכינויו הדוד של אירופה, שכן היה בעל קשרי דם עם כמעט כל שאר המונרכים באירופה.

אדוארד, ששמו המלא היה אלברט אדוארד, נולד למלכה ויקטוריה ולנסיך אלברט, והיה למלך הבריטי הראשון לבית סקסה-קובורג-גותה. כיורש העצר, החזיק אדוארד בתואר "נסיך ויילס", תואר אותו נשא במשך כמעט 60 שנה. לאורך תקופת שלטונה הארוכה של אמו, לא היה לאדוארד כוח פוליטי, אך הוא נחשב להתגלמות מעמד האצולה האופנתי והנהנתני.

במהלך תקופת שלטונו של אדוארד, הנקראת "התקופה האדוארדית" על שמו, הייתה ההכרה הרשמית הראשונה בתפקיד ראש ממשלת בריטניה. הוא גם מילא תפקיד חשוב בתהליך המודרניזציה של הצי הבריטי ותהליך הרפורמה של חיל הרפואה הבריטי, וכן בתהליך הארגון מחדש של הצבא הבריטי לאחר מלחמת הבורים. אדוארד היה אחראי לטיפוח היחסים בין בריטניה לשאר מדינות אירופה, ובמיוחד לצרפת, ולכן נהגו לכנות אותו "משכין שלום". אולם עברו כמלך ששמר על השלום נפגע בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ארבע שנים לאחר מותו, בשנת 1914.

ילדות ונעורים

אלברט אדוארד בגיל 5

אלברט אדוארד (אשר כונה בקרב משפחתו בכינוי החיבה "ברטי"), נולד בבוקר 9 בנובמבר 1841 בארמון בקינגהאם. אמו, המלכה ויקטוריה, מלכה באותו זמן במשך כ-4 שנים, ואביו, אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה, היה דודנה ובעלה של ויקטוריה. כבן הראשון של המונרך הבריטי (הייתה לו אחות גדולה, ויקטוריה), הוא קיבל עם לידתו את התארים דוכס קורנוול, דוכס רות'סיי, רוזן קאריק, ברון רנפרו, אדון האיים ונסיך סקוטלנד. כבנו של הנסיך אלברט הוא קיבל גם את התואר "נסיך סקסה-קובורג-גותה" ו"דוכס סקסוניה". בגיל חצי שנה העניקה לו אמו את התארים "נסיך ויילס" ו"רוזן צ'סטר". בגיל מאוחר יותר הוא קיבל את התארים "רוזן דבלין", "אביר מסדר הבירית" ו"אביר מסדר הדרדר". בשנת 1863 ויתר על זכויות הירושה שלו לדוכסות סקסה-קובורג-גותה ואלה עברו אל אחיו הצעיר, אלפרד.

ויקטוריה ואלברט החליטו כי בנם הבכור צריך לקבל חינוך שיכין אותו להיות מונרך חוקתי למופת, ולכן בגיל 7 החל אדוארד את לימודיו אצל מספר מורים פרטיים, לפי תוכנית לימודים שהכין הנסיך אלברט. אולם, בניגוד לאחותו הגדולה ויקטוריה, אדוארד לא הצטיין בלימודיו. הוא לא היה תלמיד חרוץ וכישוריו האמיתיים היו קסם, חברותיות וטאקט. בקיץ 1859 למד באוניברסיטת אדינבורו, ולאחר מספר חודשים נרשם ללימודים באוקספורד. כתלמיד באוניברסיטה, משוחרר מתוכנית הלימודים של הוריו, הוא נהנה לראשונה מלימודיו והצטיין בהם.

בשנת 1860 היה ליורש העצר הבריטי הראשון שנסע לצפון אמריקה. מזגו הנעים ולבביותו הפכו את הנסיעה להצלחה גדולה. הוא חנך את גשר ויקטוריה במונטריאול, הניח את אבן היסוד של גבעת הפרלמנט באוטווה ובילה שלושה ימים בבית הלבן עם הנשיא האמריקאי ג'יימס ביוקנן.

בשנת 1861 עבר אדוארד ללמוד בקיימברידג', שם למד היסטוריה אצל צ'ארלס קינגסלי, אולם הוא לא סיים את לימודיו שם.

הוא קיווה לבנות לעצמו קריירה בצבא הבריטי, אולם לא יכול לעשות זאת משום היותו יורש העצר. לכן הסתפק בשירות מינימלי של כמה חודשים, בהם עלה מדרגת סגן לדרגת קולונל. בחודש ספטמבר של אותה שנה נשלח אדוארד לגרמניה, לכאורה על מנת לצפות בתמרונים צבאיים, אך למעשה מטרת הנסיעה הייתה לארגן פגישה בינו לבין אלכסנדרה, בתו הבכורה של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק. הוריו של אדוארד החליטו עוד לפני כן שאדוארד ישא לאישה את אלכסנדרה. הפגישה הראשונה בין בני הזוג התקיימה ב-24 בספטמבר בעיר שפייר, תחת השגחתה של ויקטוריה, אחותו של אדוארד, שהייתה נשואה אז לפרידריך, קיסר גרמניה לעתיד.

החל באותה התקופה החל אדוארד לקבל שם של רודף נשים. בדצמבר 1861 נפטר אביו ממחלת הטיפוס, שבועיים לאחר שביקר את אדוארד בקיימברידג'. הנסיך אלברט נסע לבקר את בנו כדי לנזוף בו. ויקטוריה, שקיבלה את מות בעלה בצורה קשה ביותר ולבשה בגדי אבל עד יום מותה, האשימה את אדוארד במותו, וראתה בו בחור קל דעת וחסר אחריות.

נישואיו

לאחר מותו של אלברט פרשה ויקטוריה כמעט לגמרי מהחיים הציבוריים. בשנת 1862 היא שלחה את אדוארד למסע לימודים מקיף במזרח התיכון, שבמהלכו ביקר במצרים, ירושלים, דמשק, ביירות וקונסטנטינופול. הסיור תועד בצילומים שיצר הצלם שהתלווה לנסיך, פרנסיס בדפורד. מיד עם חזרתו לבריטניה נעשו סידורים לאירוסיו עם אלכסנדרה, וב-10 במרץ 1863 השניים נישאו בטירת וינדזור.

אדוארד ואלכסנדרה התמקמו בבית מרלבורו כמשכנם הקבוע בלונדון, והשתמשו בבית סאנדרינגהאם כבית הכפר שלהם. היו שהתנגדו לנישואיהם,^{[דרוש מקור]} משום שרוב קרוביה של המלכה ויקטוריה היו גרמנים, ודנמרק הייתה מסוכסכת עם גרמניה באותה התקופה בשל מחלוקת על מחוזות שלזוויג והולשטיין. כשאביה של אלכסנדרה ירש את כס המלוכה הדני בנובמבר 1863, הקונפדרציה הגרמנית ניצלה את ההזדמנות וסיפחה בכוח את שני המחוזות אליה. גם ויקטוריה עצמה התלבטה לגבי השידוך בהתחשב בנוף הפוליטי של התקופה. לאחר הנישואים היא התנגדה לאורח חייהם הנהנתני של הזוג וניסתה להתערב בחייהם, ואפילו החליטה על שמות ילדיהם.

במשך שנות הנישואין היו אדוארד ידידות רבות, ביניהן ג'ני צ'רצ'יל האמריקאית, שהייתה אמו של וינסטון צ'רצ'יל, שרה ברנאר, ועוד רבות. לא ברור מה היה טיבם של קשרים אלו, משום שאדוארד תמיד ניסה להיות דיסקרטי, אולם ניסיונותיו לא מנעו את הרכילות בחברה הגבוהה. בשנת 1869 סר צ'ארלס מורדון, חבר הפרלמנט, איים להכליל את אדוארד בתביעת הגירושין שלו מאשתו. אדוארד היה צריך להעיד במשפט שהוא אכן ביקר את אשתו מספר פעמים בזמן שבעלה היה בפרלמנט. אמנם לא הוכח שום מעשה מעבר לכך, אך עדיין שמו של אדוארד נפגע. אלכסנדרה, ככל הנראה, הייתה מודעת לכל החברות של בעלה וקיבלה אותם, ואפילו התחברה עם חלק מהם.

הידידה ה"רשמית" האחרונה של אדוארד הייתה אליס קפל, שהייתה אם-סבתה של קמילה פארקר בולס, חברתו של הנסיך צ'ארלס במשך שנים, אשתו ודוכסית קורנוול. ישנן שמועות לא מבוססות, כי סבתה של קמילה, סוניה קפל, הייתה בתו הלא חוקית של אדוארד.^{[דרוש מקור]} אליס קפל הורשתה להיות לצד אדוארד בעת מותו, על אף שאלכסנדרה לא חיבבה אותה כלל.^{[דרוש מקור]}

יורש העצר

לאחר מותו של אביו ייצג אדוארד את המלכה ויקטוריה באירועים ציבוריים, כמו למשל השקת גשר טאוור בשנת 1894. אולם אמו, שכעסה עליו בשל תמיכתו בדנמרק בסכסוך על שלזוויג והולשטיין, לא הרשתה לו לעסוק בענייני ניהול המדינה עד 1898.

בשנת 1870 קיבלה התנועה הרפובליקנית בבריטניה תנופה עם תבוסתו של הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי במלחמת צרפת-פרוסיה והקמתה של הרפובליקה השלישית. אולם בחורף של שנת 1871 נדבק אדוארד במחלת הטיפוס, והדבר גרם לדאגה ציבורית כללית לשלומו. אדוארד ניצל מהמחלה, שגרמה לשיפור ביחסיו עם אמו וכן עם הציבור.

בשנת 1875 נסע אדוארד להודו לסיור מקיף של שמונה חודשים. יועציו בסיור ציינו כי הנסיך נהג להתייחס לכל האנשים באותו הכבוד, בלי קשר למעמדם או לצבע עורם. הנסיך כעס על היחס המזלזל שקיבלו התושבים המקומיים מהפקידים הבריטים. בסוף מסעו קיבלה אמו את התואר "קיסרית הודו", בעיקר בשל הצלחת המסע.

אדוארד חיבב מאד הימורים ומשחקי שדה. הוא גם היה תומך גדול של האמנויות והמדעים ועזר להקים את הקולג' המלכותי למוזיקה בשנת 1883. הוא היה צייד מושבע, וציווה כי כל השעונים באחוזתו בסאנדרינגהאם יוזזו חצי שעה קדימה כדי לתת יותר זמן לציד. מסורת זו, הנקראת זמן סאנדרינגהאם, נמשכה עד שנת 1936, אז בוטלה על ידי אדוארד השמיני.

בשנת 1892, בנו הבכור של אדוארד, אלברט ויקטור, התארס למרי, נסיכת טק, אך נפטר מדלקת ריאות מספר שבועות לאחר מכן. אדוארד היה שבור לב ממות בנו והתאבל במשך זמן רב.

בשנת 1899 הקים אדוארד בירושלים את מתחם קתדרלת סנט ג'ורג' הכולל את מגדל הפעמונים הגבוה ביותר באזור. המתחם, הקיים עד היום, כולל את הקתדרלה, את מעון הבישוף האנגלי המקומי וכן אכסניית צליינים וקולג' אנגלי. המקום נחשב למרכז הפוליטי והרוחני של האנגליקנים בירושלים. בנו של אדוארד, המלך ג'ורג' החמישי, היה קשור אף הוא בבנייתה של ירושלים, כאשר בתקופת המנדט הבריטי במאה ה-20 תמך בפיתוחה, ועל שמו נקרא אחד מרחובותיה הראשיים של העיר.

בדרכו לדנמרק דרך בלגיה בשנת 1900 שרד אדוארד ניסיון התנקשות, כאשר סוציאליסט בלגי בשם ז'אן-בטיסט סיפידו ירה בו במחאה על מלחמת הבורים. המתנקש ברח לצרפת, והעיכוב הבלגי בבקשת ההסגרה גרם להרעה ביחסים בין בריטניה ליבשת. אולם במהלך עשר השנים הבאות, חביבותו של אדוארד ושימושו בקשרים המשפחתיים שלו עזרו לבריטניה לבסס בריתות אירופאיות חשובות.

מלך

המלך אדוארד השביעי בבגדי הכתרתו

כאשר המלכה ויקטוריה נפטרה ב-22 בינואר 1901, הנסיך אדוארד הפך למלך הממלכה המאוחדת, קיסר הודו, ובפעם הראשונה, מלך המושבות הבריטיות. אדוארד, שהיה אז בן 59, היה יורש העצר שהחזיק בתואר זה למשך הזמן הארוך ביותר עד אז בהיסטוריה הבריטית. למרבה ההפתעה הוא בחר למלוך בשם אדוארד השביעי ולא בשם אלברט אדוארד, השם בו בחרה בשבילו ויקטוריה. המלך החדש הצהיר כי בחר בשם אדוארד בשל הכבוד הרב הטמון בו, כשמם של שישה מקודמיו, וכן כי רצה שהשם אלברט ימשיך להיות מקושר עם אביו. היו שחשבו כי ויתורו על השם אלברט נבע מרצונו לברוח סוף סוף מהצל של הוריו.

הוא תרם למדינה את בית הוריו שבאי וייט, בית אוסבורן, והמשיך לגור בבית סאנדרינגהאם. הוא היה יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, שכן נטען כי הוא היה המונרך הבריטי הראשון שעלה לשלטון בלי חובות. ענייני הכספים של המלך נוהלו על ידי חבריו המומחים לכספים, כמו משפחת רוטשילד.

אדוארד השביעי והמלכה אלכסנדרה הוכתרו במנזר וסטמינסטר ב-9 באוגוסט 1902. ענייניו העיקריים של המלך היו קשורים ליחסים בינלאומיים ולצבא. אדוארד, שדיבר צרפתית וגרמנית שוטפות, ביקר בחו"ל פעמים רבות. אחת מנסיעותיו החשובות ביותר הייתה ביקור רשמי לצרפת בשנת 1903, כאורחו של הנשיא אמיל לובה. נסיעה זו הייתה צעד חשוב לכיוון ההסכמה הלבבית של 1904, הסכם בו הוגדרו הקולוניות הבריטיות והצרפתיות בצפון אפריקה במטרה למנוע מלחמות קולוניאליות באזור. ההסכם סימל את סופן של מאות שנות יריבות בין שתי המדינות הגדולות וכן את סופו של הבידוד הבריטי מענייני היבשת. הוא גם היה ניסיון ליצור איזון כנגד כוחן הגדל של האימפריה הגרמנית ובת בריתה, האימפריה האוסטרו-הונגרית. המלך אדוארד היה גם המלך הבריטי הראשון שביקר באימפריה הרוסית בשנת 1908.

אדוארד התערב בדיונים לגבי הרפורמה בצבא לאחר כישלון מלחמת הבורים. הוא תמך בארגון מחדש של הפיקוד הצבאי, ביצירתו של הצבא הטריטוריאלי ובהחלטה לתמוך בצרפת במקרה שתותקף על ידי גרמניה.

המלך אדוארד התעניין רק לעיתים רחוקות בפוליטיקה, אולם דעותיו בעניינים רבים היו מאד ליברליות לזמנן. לדוגמה, במהלך שלטונו הוא טען כי השימוש במילה "ניגר" לתיאור אנשים שחורים היה מחפיר, זאת למרות היות המילה מקובלת בדיבור היומיומי. בעניינים אחרים הוא היה שמרן יותר. הוא התנגד, לדוגמה, לשלטון הבית באירלנד או למתן זכות בחירה לנשים.

אדוארד חי חיי נוחות, שהיו רחוקים מאד מחייהם של רוב נתיניו. אולם קסמו האישי בהלכותיו עם אנשים מכל שכבות החברה והתנגדותו החזקה לדעות קדומות מנעו את התחזקות התנועה הרפובליקאית.

"דודה של אירופה"

אדוארד השביעי (מימין) עם בנו, ג'ורג', נסיך ויילס (משמאל), ובניו של ג'ורג', הנסיך אדוארד מווילס (שני משמאל) והנסיך אלברט מויילס (שני מימין). התמונה צולמה על ידי המלכה אלכסנדרה בשנת 1908

אדוארד השביעי, דרך אמו וחמיו, מלך דנמרק, היה קרוב משפחה של כמעט כל שאר המונרכים האירופים, ולכן קיבל את הכינוי "דודה של אירופה". בין אחייניו היו וילהלם השני, קיסר גרמניה וניקולאי השני, קיסר רוסיה, ובין אחייניותיו היו ויקטוריה, מלכת ספרד, מרגרט, נסיכת הכתר של שוודיה, מריה, מלכת רומניה ואלכסנדרה, קיסרית רוסיה. מלך נורווגיה הוקון השביעי היה אחיינו דרך נישואיו וכן חתנו, גאורגיוס הראשון, מלך יוון ופרדריק השמיני, מלך דנמרק היו גיסיו. בין דודניו היו קרלוש, מלך פורטוגל, מנואל השני, מלך פורטוגל, פרדיננד הראשון, מלך בולגריה, וילהלמינה, מלכת הולנד ואלברט הראשון, מלך הבלגים.

קרוב המשפחה היחיד של אדוארד איתו היו לו יחסים קשים בפומבי היה אחיינו, וילהלם השני. העוינות בין שני המונרכים הגבירה את המתח שבין בריטניה לגרמניה.

מותו

במרץ 1910 התמוטט אדוארד בעיר ביאריץ שבצרפת, בה נפש, כתוצאה מדלקת סימפונות. הוא נשאר כחודש בצרפת כדי להחלים, ומכיוון שדבר מחלתו לא היה ידוע בבריטניה, הוא ספג ביקורות רבות על שהייתו הארוכה בחו"ל בתקופת מתח פוליטי בבית. הוא חזר לארמון בקינגהאם באפריל, והמלכה אלכסנדרה חזרה לבריטניה שבוע לאחר מכן, באמצע ביקור אצל אחיה, גאורגיוס הראשון, מלך יוון.

ב-6 במאי, יום למחרת חזרת המלכה, המלך נתקף בלבו מספר פעמים, אבל סירב להפסיק לעבוד ולנוח במיטתו. בין איבודי ההכרה בנו, נסיך ויילס, שיהפוך במהרה למלך ג'ורג' החמישי, סיפר לאביו כי סוסו זכה במירוץ באותו יום. המלך ענה כי הוא שמח ביותר, ואלו היו מילותיו האחרונות. הוא איבד את הכרתו בפעם האחרונה ב-11 וחצי בלילה, ונפטר כרבע שעה מאוחר יותר. הוא נקבר בטירת וינדזור, ולווייתו הייתה בדיעבד ההתכנסות הגדולה האחרונה של בתי המלוכה של אירופה, שכן מספר שנים מאוחר יותר החלה מלחמת העולם הראשונה.

עדות לזיכרון הלאומי שהטביע הוא הנוהג על פיו באנגליה נהוג שלא לרכוס את הכפתור התחתון בווסט, מנהג המיוחס לראשונה לאדוארד עוד בעת שהיה נסיך ויילס, שעשה זאת מאילוצי גזרתו.

אדוארד הצליח בתפקידו כמלך יותר מאשר שיערו, אך הוא היה כבר איש זקן בזמן הכתרתו ולא היה לו זמן רב למלוך. במהלך שלטונו הוא דאג כי בנו השני, ג'ורג', יהיה יותר מוכן ממנו למלוכה. בני תקופתם תיארו את היחסים בין האב לבן כיחסים יותר של שני אחים קרובים. עם מותו של המלך, ג'ורג' כתב ביומנו כי הוא איבד את חברו הטוב ביותר ואת האב הטוב ביותר.

ילדיו

לאדוארד ולאלכסנדרה נולדו ששה ילדים:

• אלברט ויקטור, דוכס קלרנס ואבונדייל (1864-1892), נפטר בגיל 28, עוד בטרם עלה אדוארד לכס המלכות.
• ג'ורג' החמישי (1865-1936), ירש את אביו ומלך במשך 26 שנה.
• לואיז, הנסיכה המלכותית (1867-1931), נישאה לאלכסנדר דאף, רוזן פייף.
• ויקטוריה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1868-1935), לא נישאה מעולם ושימשה כבת לוויה להוריה.
• מוד, נסיכת הממלכה המאוחדת (1869-1938), נישאה להוקון השביעי, מלך נורווגיה.
• אלכסנדר ג'ון, נסיך הממלכה המאוחדת, נולד כפג ומת תוך יממה מלידתו.

אילן יוחסין

המלך אדוארד השביעי בחזית מטבע (sovereign) בשנת 1910

אוגוסט, דוכס סקסוניה-גותה-אלטנבורג

לואיזה שרלוטה, דוכסית מקלנבורג-שוורין

פרנץ, דוכס סקסוניה-קובורג-זאלפלד

אוגוסטה, נסיכת רויס-אברסדורף

ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת

שארלוט, דוכסית מקלנבורג-שטרליץ

לואיזה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג

ארנסט הראשון, דוכס סקסוניה-קובורג-גותה

ויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד

הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן

אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה

ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת

אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת

לקריאה נוספת

ברברה טוכמן, המגדל הגאה, מאנגלית: The Proud Tower, תרגם עמי שמיר, הוצאת דביר, 1998.

קישורים חיצוניים

• ידיעה על חגיגות בירושלים לכבוד נישואי "הפרינץ אלבערט אידוורד", הלבנון, 5 במרץ 1863
• אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25528138אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת