היסטוריה של אמריקה הלטינית
ההיסטוריה של אמריקה הלטינית מתייחסת לאזורים ביבשת אמריקה בהם דוברים שפות לטיניות (בעיקר ספרדית, פורטוגזית וצרפתית), ומשתרעים על פני רוב השטח שמדרום לארצות הברית. עד גילוי אמריקה ב-1492 הם אוכלסו באינדיאנים-ילידים, ואימפריות מקומיות כגון המאיה, האינקה והאצטקים שלטו בחלקים ניכרים מהם. בשלהי המאה ה-15 ובמהלך המאות ה-16 וה-17, כבשו מעצמות אירופיות, בעיקר האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית חלקים ניכרים מיבשת אמריקה. המעצמות הכובשות דיכאו את התרבויות והדתות המקומיות, והנחילו במקומן את תרבויותיהן הן ואת הנצרות הקתולית. לחלק מהמקומות, במיוחד בברזיל ובאיים הקריביים, הובאו עבדים מאפריקה, שאף להם הייתה השפעה על התרבות המקומית. בראשית המאה ה-19 החלו מרבית מדינות אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותן, ומקביל החלה השפעה פוליטית וכלכלית גוברת והולכת של ארצות הברית. רבות מהן ידעו שנים ארוכות של אי-יציבות פוליטית והפיכות ובחלקן כוננו מדי פעם משטרים דיקטטוריים שפגעו בזכויות האזרח. נכון ל-2019, במרבית מדינות אמריקה הלטינית מונהגים משטרים דמוקרטיים.
היסטוריה פרה-קולומביאנית
ערך מורחב – התקופה הפרה-קולומביאנית
התקופה שלפני גילוי אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס ב-1492 מכונה התקופה הפרה-קולומביאנית.
מחקרים גנטיים מצביעים על כך שתושביה הראשונים של יבשת אמריקה היו עמים נוודים שהגיעו אליה מאסיה, כנראה דרך גשר היבשה שחיבר בעבר ברחוק בין שתי היבשות במקום בו נמצא היום מצר ברינג. לא ידוע בדיוק מתי התרחשה נדידה זו.העדויות המוקדמות ביותר לנוכחות אנושית ביבשת נמצאו באתר מונטה ורדה שבצ'ילה, והן משויכות לתרבות קלוביס.
מאז אמצע האלף ה-2 לפנה"ס, התפתחו במרכז אמריקה מספר תרבויות, ובהן האולמקים, טאוטיווקאן, מאיה, הזפוטקים, המישטקים, הוואסטקים, טרסקאן, הטולטקים והאצטקים. תרבויות אלה רכשו ידע רב במתמטיקה, אסטרונומיה ורפואה, היו להן לוחות שנה מתקדמים, הם ידעו לבנות מבנים מרשימים ובהם פירמידות, וכן עשו שימוש (מועט) בגלגלים. ממצאים בצפון מקסיקו גילו שימוש בשיטת ספירה על בסיס ויגסימלי. כמה מהערים שהקימו, ובהן טאוטיווקאן, טנוצ'טיטלאן וצ'ולולה היו מהערים הגדולות ביותר בעולם באותה העת, והתגוררות בהן עשרות ומאות אלפי בני אדם.
באמריקה הדרומית התפתחו מאז האלף ה-3 לפנה"ס תרבויות כגון תרבות ולדיביה (באקוודור של ימינו), נורטה צ'יקו (בצפון פרו של ימינו), הקניארים (אקוודור), צ'אווין (פרו), מואיסקה (קולומביה), תרבות מוצ'ה (פרו), קצ'ואה (ממנו צמחה אימפריית האינקה), איימרה (בוליביה) וקמבבה (אמאזוניה). לעמים אלה היו הישגים רבים בחקלאות, ובין היתר בייתו את התירס, השעועית, המניהוט והכותנה, ואף הם רכשו ידע בתחומי הרפואה וההנדסה.
התקופה הקולוניאלית
ישנן סברות כי נוסעים אחרים קדמו לקולומבוס, והוא עצמו סבר שהגיע להודו, אך מסעו ב-1492, בשליחות הכתר הספרדי שינה את פני ההיסטוריה ביבשת, ובעקבותיו יצאו מגלי ארצות וקונקיסטאדורים לאזורים החדשים שהתגלו. ב-1494 חתמו ספרד ופורטוגל על חוזה טורדסיאס שחילק את תחומי ההשפעה שלהן בעולם החדש, וזאת עוד בטרם ידעו מה טיבו ובאילו אזורים הוא משתרע. קולומבוס עצמו הגיע בתחילה רק לאיים הקריביים, ורק במסעו השלישי, ב-1498 התקרב לחופי ונצואלה שבאמריקה הדרומית. במסעו הרביעי, ב-1502 דרך על אדמת מרכז אמריקה, באזור פנמה וקוסטה ריקה של ימינו. גם הפורטוגלים לא טמנו ידם בצלחת, וב-1500 הגיע פדרו קברל לברזיל של ימינו, שבהתאם לחוזה טורדסיאס, נכללה בתחום ההשפעה של פורטוגל, אף שזו לא ידעה על קיומה.
במהלך 300 השנים הבאות שלטו ספרד ופורטוגל במרבית שטחי דרום ומרכז אמריקה, וכן בחלק מהאיים הקריביים, בעוד שאנגליה, צרפת, ובמידה מצומצמת יותר גם הולנד, השתלטו על אזורים בצפון אמריקה ובאיים הקריביים.
המושבות הספרדיות
- ערך מורחב – אמריקה הספרדית
אוצרות הטבע שנתגלו בעולם החדש דרבנו את הספרדים לשלוח משלחות נוספות, ולכבוש בהדרגה נתחים נרחבים מיבשת אמריקה. ב-1493 ייסד קולומבוס את העיר הספרדית הראשונה, איסבלה, באי היספניולה, וב-1496 נוסדה העיר סנטו דומינגו. בתוך שנים ספורות, התאכזבו הספרדים לגלות כי מרצבי הזהב באיים דלים. אוכלוסיית התושבים המקומיים, ששועבדה לעבוד במכרות הזהב, הידלדלה במהירות, כתוצאה מדיכוי, עבדות, רעב, מחלות והרג המוני.
בעקבות זאת, המשיכו הספרדים במסעות הכיבוש שלהם ביבשת גופא. ב-1510 הוקם יישוב הקבע הספרדי הראשון ביבשת - סנטה מריה לה אנטיגואה דל דריין, בשטח קולומביה של ימינו. ב-1519 החל הרנאן קורטס במסע לכיבוש מקסיקו מידי האצטקים, תוך שהוא מסתייע ביריביהם המרים, בני הטלקסקלה. בתוך שנתיים השתלט קורטס על האימפריה האצטקית, שיותר משנכנעו לצבאו של קורטס, נכנעו למחלות שהביאו עמם חייליו מאירופה. האצטקים לא היו מחוסנים מפני מחלות אלו, ובהן אבעבועות שחורות, דבר וחצבת, והן הפילו מיליוני חללים. כיבוש חצי האי יוקטן מידי המאיה נמשך זמן רב יותר. רק ב-1547 השיגו הספרדים שליטה אפקטיבית באזור, ורק ב-1697 נפל המעוז האחרון של המאיה, טייאסאל. ב-1528 הגיעו הספרדים לגבול אימפריית האינקה. ב-16 בנובמבר 1532 נערך קרב קחאמרקה, בו ניצחו הספרדים, בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו, ושבו את מנהיג האינקה, אטוואלפה. אחרונת ערי האינקה, וילקבמבה, נפלה ב-1572.
את המושבות החדשות שהקימה, ניהלה ספרד באמצעות מלכויות משנה. ב-1525 כוננה הראשונה שבהן, מלכות המשנה של ספרד החדשה, בשטחים שתפסה ספרד בצפון ובמרכז אמריקה, באיים הקריביים וכן במושבותיה באוקיינוס השקט. בירתה נקבעה במקסיקו סיטי. ב-1544 כוננה מלכות המשנה של פרו, שהשתרעה על פני השטחים שכבשה ספרד בדרום אמריקה, ובירתה נקבעה בלימה. תחת כל מלכות משנה פעלה אודיינסיה. במהלך המאה ה-18 נערכו באימפריה הספרדית סדרה של רפורמות, הרפורמות הבורבוניות, שנועדו לחזק את המלך, להגביר את הביטחון ולהגדיל את הרווחים הכלכליים מהמושבות. במסגרת הרפורמות, פוצלה מלכות המשנה של פרו. ב-1717 הוקמה מלכות המשנה של גרנדה החדשה, בשטחיהן של ונצואלה, קולומביה, פנמה ואקוודור של ימינו, ובירתה נקבעה בבוגוטה. ב-1776 הוקמה מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, בשטחיהן של ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי ובוליביה, ובירתה נקבעה בבואנוס איירס.
המושבות הפורטוגליות
- ערך מורחב – ברזיל הקולוניאלית
במשך הרבע הראשון של המאה ה-16, עשו הפורטוגזים מעט מאוד כדי ליישב את ברזיל. לקראת שנת 1530 הגיעה משלחת פורטוגזית גדולה לברזיל, סיירה לאורך החוף, גירשה את הצרפתים ויסדה את ערי החוף הראשונות של ברזיל: סאו ויסנטה וסאו פאולו. בשנת 1534 חולקה ברזיל לחמש עשרה נחלות רחבות ידיים, שנקראו קפיטניות, אשר נמסרו לאצילים פורטוגזים לניהול כזכות העוברת בירושה. ב-1535 הוחל להביא עבדים מאפריקה לעבוד בגידול קנה הסוכר, שכן הילידים הברזילאים, אשר גם מהם נלקחו עבדים רבים, העדיפו במקרים רבים למות מאשר לעבוד בפרך. בשנת 1549 נשלח המושל הפורטוגלי הראשון לברזיל. הוא קבע את מושבו בבאהיה בעיר חדשה שהקים שנקראה "סלבדור".
רוב המתיישבים הפורטוגזים שכנו לאורך החופים ועסקו בחקלאות. אולם היו קבוצות של ישועים אשר חדרו יותר פנימה לתוך היבשת כדי לנצר את הילידים. קבוצות נוספות אשר נכנסו לתוך היבשת היו הבנדיראנטס אשר חדרו בקבוצות לתוך היבשת בחיפוש אחר זהב, עבדים, יהלומים ושאר מקורות הכנסה. הבנדיראנטס יסדו בדרכם יישובים באזורי מכרות, אשר חלקם קיימים עד היום. בשנת 1698 נמצאו כמויות גדולות של זהב באזור מינאס ז'ראיס שהביאו לגידול האוכלוסייה בפנים הארץ. למרות ההגבלות שחלו על הפורטוגזים על פי תנאי חוזה טורדסיאס, חדרו הפורטוגזים לעומק היבשת הדרום אמריקאית, ממערב לקו התיחום בין הספרדים לפורטוגזים. רכסי האנדים ונהר פאראנה אשר הפרידו בין המושבות הספרדיות לשטחי ברזיל, מנעו מהספרדים לאכוף את תנאי ההסכם בחלקים הפנימיים של היבשת הדרום אמריקאית.
הכתר הפורטוגזי דאג להפעיל את שליטתו הישירה על תושבי ברזיל בגביית מיסים גבוהים ובקביעת הגבלות סחר המחייבות מסחר ישירות עם פורטוגל ולא עם מדינות אחרות. כמו כן נאסר השימוש בדפוס ונמנע פיתוח של תעשייה. בשנת 1808 פלש נפוליאון לפורטוגל והחצר המלכותית נאלצה לצאת לגלות. המלך בחר בנחלתו הברזילאית כמקום מושבו הארעי. המשפחה המלכותית חזרה לאירופה בשנת 1821, אך החלשות פורטוגלית שבאה בעקבות הפלישה הצרפתית סימנה את תחילת הקץ של השלטון הפורטוגלי בברזיל. שנה לאחר יציאת המשפחה המלכותית, הכריז פדרו הראשון על עצמאות ברזיל.
המושבות הצרפתיות
במהלך המאה ה-16 נערכו מספר ניסיונות של הצרפתים להתיישב בצפון אמריקה, ובמהלך המאה ה-17 החלו ניסיונות אלה לשאת פרי. עד אמצע המאה ה-18 כבר חלשה צרפת על חלקים נרחבים מקנדה והמערב התיכון של ארצות הברית של ימינו, בשטח שכונה צרפת החדשה. בעקבות הפסדה של צרפת במלחמת שבע השנים, נחתם ב-1763 חוזה פריז, במסגרתו עברו שטחים אלה לשליטת בריטניה. במאה ה-17 שלטה צרפת גם בחלקים ניכרים של האיים הקריביים, אך היא הפסידה את חלקם לבריטניה ולהולנד. המושבות העיקריות שנותרו בידיה במאה ה-18 היו סן דומנג, בחלקו המערבי של האי היספניולה (לימים האיטי), מרטיניק וגוואדלופ. בדרום אמריקה ניסתה צרפת להקים מושבות בריו דה ז'ניירו ("צרפת האנטארקטית") ובסאו לואיס, אך הן לא האריכו ימים. ב-1604 הקימה התיישבות מוצלחת יותר, בגיאנה הצרפתית, בה הצליחה לשמור על השליטה, למעט תקופות מסוימות בהן נכבשה על ידי האנגלים, ההולנדים או הפורטוגלים.
המאה ה-19: ממושבות אירופאיות למדינות עצמאיות
בהשפעת המהפכה הצרפתית והכרזת העצמאות של ארצות הברית, הכריזו גם מרבית המושבות באמריקה הלטינית על עצמאותן במהלך הרבע הראשון של המאה ה-19. עד 1825, איבדה האימפריה הפורטוגזית את המושבה החשובה ביותר שלה, ברזיל, ואילו ספרד איבדה למעלה מ-99% מהטריטוריות בהן החזיקה ביבשת אמריקה, ונותרה רק עם קובה ופוארטו ריקו. צרפת איבדה רק את סן דומנג, שהייתה הראשונה להכריז על עצמאותה כהאיטי ב-1804, ולמעשה יתר מושבותיה מצויות בידיה גם כיום.
המדינות שהוקמו באמריקה הספרדית נקלעו בעשורים הראשונים לקיומן לסכסוכים ולמאבקים פנימיים. רבים מהמאבקים היו בין מי שדגלו בהקמת מדינות פדרליות לבין מי שדגלו בשלטון ריכוזי. חלק מהמאבקים הביאו לפירוקן של המדינות שהוקמו בתחילה למספר מדינות. רפובליקת קולומביה הגדולה שהוקמה ב-1819 בשטח מלכות המשנה של גרנדה החדשה, התפרקה ב-1830 לוונצואלה, קולומביה ואקוודור; הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה שהכריזו על עצמאותן ב-1823 התפרקו ב-1840 לגואטמלה, אל סלוודור, הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה; חלקים מהפרובינציות המאוחדות של דרום אמריקה שהכריזו על עצמאותן ב-1810 בשטח מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה הפכו לאורוגוואי ולבוליביה, וביתר השטח הוקמה אמנם ארגנטינה, אך גם היא סבלה מחוסר יציבות ומבעיות משילות עד כינונה של חוקה חדשה ב-1852. ברזיל, לעומת זאת, שמרה על אחדותה, והממלכה שכוננה בה ב-1822 הייתה יציבה עד סוף המאה.
לאחר התייצבות השלטון במדינות החדשות, הגיעו כמה מהן לכדי התנגשויות צבאיות, שנבעו ממאבקים על אינטרסים כלכליים ופוליטיים. שתיים מהמלחמות הקשות ביותר שידעה היבשת היו מלחמת הברית המשולשת (1864–1870), בין פרגוואי לבין ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, במהלכה נהרגו כ-90% מהגברים בפרגוואי, וכן מלחמת האוקיינוס השקט (1879–1884), בין צ'ילה לבין פרו ובוליביה, בסיומה השתלטה צ'ילה על שטחים נרחבים עשירים במלחת. בנוסף, התפשטו כמה ממדינות דרום אמריקה לאזורים שהמעצמות הקולוניאליות לא הגיעו אליהן בעבר. ברזיל סיפחה לעצמה שטחים באמאזוניה שבפנים הארץ, ואילו צ'ילה וארגנטינה התפשטו דרומה לפטגוניה, בתהליכים שנקראו כיבוש אראוקניה וכיבוש המדבר, בהתאמה, והסתיימו בשנות ה-80 של המאה ה-19.
ספרד ופורטוגל הקפידו במהלך שלטונן ליצור תלות כלכלית של מושבותיהן בשלטון המרכזי. לוואקום שנוצר בלכתן נשאבו מעצמות אירופאיות אחרות, בעיקר בריטניה וצרפת, וכן הכוח החדש שעלה ביבשת - ארצות הברית, שאימצה ב-1823 את דוקטרינת מונרו, לפיה לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה. למעצמות אלה הייתה השפעה כלכלית ופוליטית על המשך דרכן של המדינות החדשות, והן אף ניסו להשתלט על שטחיהן. במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) איבדה מקסיקו למעלה ממחצית משטחה לארצות הברית, וב-1862 פלשה אליה גם צרפת, שהמליכה את מקסימיליאן הראשון עד להדחתו ב-1867. מעורבותה של ארצות הברית היא שהובילה בסופו של דבר לאובדנן של אחרונות המושבות הספרדיות ביבשת, קובה ופוארטו ריקו, במלחמת ארצות הברית–ספרד שפרצה ב-1898.
המאה ה-20: בין דיקטטורה לדמוקרטיה
לאורך המאה ה-20 ידעו מרבית מדינות אמריקה הלטינית הפיכות צבאיות, ונעו בין משטר דמוקרטי לבין משטר דיקטטורי הפוגע בזכויות אדם. עד סוף המאה הושב השלטון הדמוקרטי במרבית המדינות. מאפיין נוסף של אמריקה הלטינית במהלך המאה ה-20 הוא התגברות המעורבות האמריקנית בענייניהן, שהגיעו לעיתים עד לכדי הפעלת כוח צבאי, האחרונה שבהן בפלישה האמריקאית לפנמה ב-1989.
כהמשך ל'דוקטרינת מונרו', הנהיג נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט את "מדיניות המקל הגדול", המבוססת על הביטוי "דבר ברכות, אך שא עמך מקל גדול", ומשמעותה שמירה על האינטרסים של ארצות הברית באמצעות דיפלומטיה, תוך שמירת האפשרות להפעיל כוח צבאי. מדיניות זו קיבלה ביטוי במספר אירועים בראשית המאה. ב-1901 כפתה ארצות הברית על קובה את תיקון פלאט, שבין היתר קבע כי כתנאי לעצמאותה תישמר לארצות הברית הזכות להתערב בה באופן צבאי, והותיר שטח קטן במפרץ גואנטנמו בריבונות אמריקנית. ב-1903 תמכה ארצות הברית בעצמאות פנמה מקולומביה, ואף שלחה כוח צבאי להגנתה, בתמורה להבטחת השליטה האמריקנית בתעלת פנמה שבכרייתה הוחל ב-1904. בהמשך, שלחה ארצות הברית כוחות צבא למדינות נוספות, בהן ניקרגואה, האיטי, הרפובליקה הדומיניקנית והונדורס, ואף שלטה בהן בפועל במשך מספר שנים. פעילויותיה הצבאיות של ארצות הברית במדינות אמריקה הלטינית באותה העת מכונות "מלחמות הבננות".
במקסיקו פרצה ב-1910 המהפכה המקסיקנית, שכללה סדרה של מאבקים פוליטיים, חברתיים וכלכליים בין תנועות סוציאליסטיות, ליברליות, אנרכיסטיות, פופוליסטיות ואגרריאניסטיות, על דמותה של המדינה. במהלך המהפכה, ב-1917, נוסחה חוקה חדשה, שתקפה גם כיום, אך הקרבות שככו רק ב-1920. ב-1929 תפסה את השלטון מפלגת ה-PRI, ששלטה במדינה במשך 71 השנים הבאות.
המאבקים הבין-גושיים לא פסחו על אמריקה הלטינית בתקופת המלחמה הקרה, והם הגיעו לשיאם במשבר הטילים בקובה ב-1962. במהפכה הקובנית ב-1959 הודח שליט קובה הפרו-אמריקני פולחנסיו בטיסטה, ואת מקומו תפס פידל קסטרו, שביצע שורה של רפורמות אגרריות והלאמות. מדיניות זו הביאה לניתוק היחסים בין המדינות ולהטלת אמברגו אמריקני. את הוואקום שנוצר מילאה ברית המועצות, שהייתה לבת בריתה של קובה, וב-1961 הודיע קסטרו על אימוץ הקומוניזם. ההידרדרות ביחסים הייתה מהירה, ולאחר כישלון הפלישה למפרץ החזירים הוצבו בקובה טילים סובייטים שהיו עלולים להצית מלחמה גרעינית. החשש האמריקני מפני עליית משטרים קומוניסטיים נוספים שינה את אופי מעורבותה ביבשת, והיא עסקה לא פעם בהפלת משטרי שמאל או בסיכול עלייתם. כך, למשל, סייעה בלכידתו של צ'ה גווארה בבוליביה ב-1967, תמכה בהפיכה הצבאית בצ'ילה נגד הנשיא המרקסיסטי סלוודור איינדה ב-1973, והעניקה סיוע כספי וצבאי למחתרת הקונטראס שפעלה נגד המשטר הסנדיניסטי בניקרגואה בשנות ה-80.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 אירעו מספר הפיכות צבאיות במדינות אמריקה הלטינית. בברזיל הופל הנשיא ז'ואו גולאר ב-1964 והונהגה דיקטטורה צבאית. המשטר הצבאי הפעיל נגד מתנגדיו שיטות של טרור ועינויים, והשתמש לשם כך בשירות המידע הלאומי. בעקבות משבר כלכלי חריף ומחאות עממיות המוניות, הושב השלטון הדמוקרטי ב-1985. בצ'ילה הנהיג אוגוסטו פינושה הפיכה צבאית ב-1973. הוא הנהיג כלכלה נאו-ליברלית שהעמיקה את העוני ואי השוויון במדינה ובנוסף לכך גבה מחיר כבד של פגיעה בזכויות אדם - למעלה מ-3,000 אזרחים צ'יליאנים נרצחו בידי השירותים החשאיים בתקופת שלטונו של פינושה. ב-1989 הפסיד פינושה במפתיע במשאל עם על המשך כהונתו, והדמוקרטיה הושבה על כנה. ב-1976 הודחה איסבל פרון מכס הנשיאות בארגנטינה, והחל משטר צבאי בהנהגתו של חורחה רפאל וידלה. תקופה זו, שכונתה "המלחמה המלוכלכת", לוותה אף היא בהפרות קשות של זכויות אדם. עשרות אלפי אזרחים ארגנטינאים נרצחו, ורבים מהם, המכונים "הנעלמים", הועלמו בדרכים שונות, וגם כיום אין מידע על גורלם. ב-1983 נערכו בחירות דמוקרטיות, והמשטר הצבאי הסתיים. כמה מהמשטרים הדיקטטוריים שיתפו פעולה זה עם זה ברדיפת מתנגדיהם, ביוזמה המכונה "מבצע קונדור".
עד שנות ה-90 חזרה הדמוקרטיה למרבית מדינות אמריקה הלטינית. נכון לשנת 2010, המדינה היחידה בה מונהג משטר שאינו דמוקרטי היא קובה, אם כי גם במדינות אחרות הדמוקרטיה אינה יציבה. הוגו צ'אווס נבחר אמנם לנשיא ונצואלה בבחירות דמוקרטיות, אך ב-2010 החליט הקונגרס להעניק לו לתקופה של 18 חודשים סמכויות חקיקה נרחבות, שאינן מקובלות במשטרים דמוקרטיים. ב-2009 נערכו בחירות דמוקרטיות בהונדורס, אך הדבר אירע לאחר שהנשיא הנבחר מנואל סלאיה הודח בהפיכה צבאית.
מאז סוף שנות ה-90 וביתר שאת בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה עלייה בכוחם של מנהיגים ממפלגות השמאל, ובהם הוגו צ'אווס בוונצואלה (1999), לואיז אינסיו דה סילבה ודילמה רוסף בברזיל (2003 ו-2011), נסטור וכריסטינה קירשנר בארגנטינה (2003 ו-2007), טאבארה ואסקס וחוסה מוחיקה באורוגוואי (2005 ו-2010), אוו מוראלס בבוליביה (2006), דניאל אורטגה בניקרגואה (2007), רפאל קוראה באקוודור (2007) ופרננדו לוגו בפרגוואי (2008) בוונצואלה, אקוודור, ניקרגואה ובולביה מונהג שמאל סוציאלסטי-מרקסיסטי נוקשה בעוד שבשאר המדינות ישנו שמאל-סוציאל-דמוקרטי מתון. בצ'ילה, לעומת זאת, נבחר בשנת 2010 סבסטיאן פיניירה, הנשיא הנבחר הראשון מטעם הימין מאז השבת הדמוקרטיה.
| היסטוריה של העולם | ||
|---|---|---|
|
.jpg){kind=link}
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
30454884היסטוריה של אמריקה הלטינית