קרב קחאמרקה
| מלחמה: הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה | ||||||||||||||||||
| תאריך | 16 בנובמבר 1532 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קחאמרקה (כיום בפרו) | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
7°09′52″S 78°30′38″W / 7.164444°S 78.510556°W | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון ספרדי
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב קחאמרקה (בספרדית: Batalla de Cajamarca, אם כי חוקרים רבים בני זמננו מעדיפים לקרוא לזה טבח קחאמרקה)[1] היה המארב והשבייה של שליט האינקה אטוואלפה על ידי כוח ספרדי קטן בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו, ב-16 בנובמבר 1532. הספרדים הרגו אלפים מבין המלווים הלא חמושים של אטוואלפה בכיכר הגדולה של קחאמרקה בצפון-מערב פרו של ימינו, וגרמו לצבא של האינקה שחנה מחוץ לעיר לברוח. לכידתו של אטוואלפה סימנה את שלב הפתיחה של כיבוש התרבות הפרה-קולומביאנית של פרו.[2]
רקע
העימות בקחאמרקה היה שיאו של מאבק שנמשך חודשים ארוכים שכלל ריגול, תחבולות ודיפלומטיה בין פיסארו לאינקה באמצעות שליחים. אטוואלפה קיבל את הפולשים כשהוא לכאורה ביתרון עצום. הקיסר הקים את המחנה שלו מעל קחאמרקה עם כוח גדול של כמעט 80,000 חיילים מנוסי קרבות מניצחונותיהם במלחמת האזרחים נגד אחיו למחצה ואסקאר, וחש שאין לו מה לחשוש מהצבא הזעיר של פיסארו כל כמה שהיו הלבוש והנשק שלו אקזוטיים. בהפגנה לכאורה של רצון טוב, אטוואלפה פיתה את ההרפתקנים עמוק לתוך לב אימפריית ההרים שלו, שם ניתן היה לבודד כל איום פוטנציאלי ולהגיב אליו בעוצמה אדירה. פיסארו ואנשיו הגיעו לקחאמרקה ביום שישי 15 בנובמבר 1532. העיירה עצמה התרוקנה ברובה מאלפיים תושביה, עם התקרבותו של הכוח הספרדי של 180 איש, בהדרכתו של אציל אינקה שנשלח על ידי אטוואלפה כשליח. אטוואלפה עצמו היה במחנה מחוץ לקחאמרקה, והתכונן לצעדתו לקוסקו, שם מפקדיו זה עתה שבו את ואסקאר והביסו את צבאו.
הספר "היסטוריה של כיבוש פרו" (History Of The Conquest Of Peru), שנכתב על ידי הסופר בן המאה ה-19 ויליאם ה. פרסקוט, מספר על הדילמה שאליה נקלע הכוח הספרדי. כל התקפה על צבאות האינקה המשקיפים על העמק הייתה אובדנית. נסיגה לא באה בחשבון באותה מידה, כי כל מפגן חולשה עלול היה לערער את אווירת הבלתי מנוצחים שלהם, ויזמין מרדף וסגירה של מעברי ההרים. ברגע שמבצרי האבן הגדולים המפוזרים לאורך נתיב המילוט שלהם יאוכלסו, טען פיסארו, הם יתבררו כבלתי ניתנים לחדירה. אבל לא לעשות כלום, הוסיף, לא היה טוב יותר שכן מגע ממושך עם הילידים ישחק את הפחד מ"האמצעים העל טבעיים" של הספרדים ששמרו עליהם עד אז.
הקדמה
פיסארו אסף את הקצינים שלו בערב 15 בנובמבר והתווה תוכנית שהזכירה את מעלליו של הרנאן קורטס במקסיקו בתעוזתה: תקיפה שמטרתה שביית הקיסר תוך התגברות על שומרי ראשו. מכיוון שלא ניתן היה להשיג זאת באופן מציאותי בשדה פתוח, פיסארו הזמין את האינקה לקחאמרקה.
למחרת אחר הצהריים, אטוואלפה הוביל תהלוכה של "חלק גדול מכוחות האינקה" אל קחאמרקה, אך מצבו של פיסארו השתנה לרעה באופן דרמטי כאשר אטוואלפה הודיע שהוא יקים מחנה מחוץ לחומות העיר. הוא ביקש לספק מקומות לינה רק לו ולפמלייתו, שיעזבו את נשקם בסימן של אדיבות וביטחון מוחלט.
זמן קצר לפני השקיעה עזב אטוואלפה את הלוחמים החמושים שליוו אותו באחו פתוח כ-700 מטרים מחוץ לקחאמרקה. החבורה שליוותה אותו עדיין מנתה למעלה משבעת אלפים אך הייתה לא חמושה למעט גרזני קרב קטנים שנועדו רק להצגה. המלווים של אטוואלפה היו לבושים במה שהיו כנראה בגדים טקסיים. רבים ענדו על ראשם דיסקיות זהב או כסף ולקבוצה המרכזית קדמה קבוצה לבושה בבגדים צבועים בדוגמת תשבץ, ששרה תוך כדי טאטוא הדרך לפני אטוואלפה. הקיסר עצמו נישא באפריון מרופד בנוצות תוכים ומכוסה בחלקה בכסף, נישא על ידי שמונים אנשי חצר של אינקה בדרגים גבוהים בלבוש כחול עז. נראה כי כוונתו של אטוואלפה הייתה להרשים את הכוח הספרדי הקטן במפגן הפאר הזה והוא לא ציפה למארב.
הספרדים הסתתרו בתוך הבניינים המקיפים את הכיכר הריקה במרכז העיירה. חיל רגלים ופרשים הוסתרו בסמטאות שנפתחו אל הכיכר הפתוחה הזו. חיל רגלים ספרדי נפרס כדי לשמור על הכניסות לבניין אבן במרכז הכיכר בעוד גברים חמושים בארקבוזים וארבעה תותחים קטנים תפסו מקומות בתוכו. פיסארו הורה לאנשיו להיות בשקט מוחלט ולהסתתר עד שהתותחים יירו. במהלך שעות ההמתנה התגבר ועלה המתח בקרב הספרדים, שהיו בנחיתות מספרית גדולה, ופדרו פיסארו (אנ') סיפר אחר כך שרבים מחבריו השתינו במכנסיהם "מתוך אימה מוחלטת".
עם כניסתם לכיכר, בני האינקה שליוו את אטוואלפה התפצלו כדי לאפשר לשאת את האפריון שלו למרכז, שם כולם נעצרו. אדם מחצרו של קיסר האינקה שנשא שלט ניגש לבניין שבו הוסתרה הארטילריה, בעוד שאטוואלפה, מופתע כשראה שאין אף ספרדי דרש לברר.
לאחר הפסקה קצרה הגיח הנזיר ויסנטה דה ואלוורדה (Vicente de Valverde), מלווה במתורגמן, מהבניין בו השתכן פיסארו. כשהוא נושא צלב וספר תפילות, עבר הנזיר בין שורות המלווים שהתפרשו כדי לאפשר לאפריון של האינקה להגיע למרכז הכיכר. ואלוורדה ניגש לאינקה, והקריא את הרקרימיינטו, שבו הכריז על עצמו כשליח הא-ל והכס הספרדי, ודרש ממנו לקבל את הקתוליות כאמונתו ואת קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" כשליטו הריבוני. אטוואלפה נעלב והיה מבולבל מדבריו של ואלוורדה שתורגמו על ידי המתורגמן שהיה יליד ששפת האם שלו הייתה קצ'ואה, ששליטתו בספרדית הספיקה להעביר כנראה רק את רוח הדברים. אף על פי שאטוואלפה כבר קבע שאין לו כוונה להיעתר לתכתיבי הספרדים, לפי הכרוניקן אינקה גרסילאסו דה לה וגה הוא אכן ניסה לחקור בקצרה ומתוך שעשוע את פרטי אמונת הספרדים והמלך שלהם, והשיחה הסתבכה במהירות כשהסמנטיקה תורגמה בצורה גרועה והגבירה את המתח של כל המשתתפים. ואלוורדה נתן לאטוואלפה את ספר התפילות, ואטוואלפה שמעולם לא ראה כתב השליך את הספר לקרקע. הנזיר רץ אל פיסארו וצעק יש לתקוף את הכלב שחילל את הספר ה"קדוש". המקורות הספרדיים חלוקים באשר לאירוע הספציפי שיזם את הלחימה, אך כולם מסכימים שזו הייתה החלטה ספונטנית בעקבות התמוטטות המשא ומתן עם אטוואלפה.
הדיווח של האינקה על האירוע
טיטו קוסי יופאנקי (1529–1571), בנו של מאנקו אינקה יופאנקי ואחיינו של אטוואלפה, הכתיב את התיאור היחיד של האינקה של האירועים שהובילו לקרב. לפי טיטו קוסי, אטוואלפה קיבל "שני ויראקוצ'ה", פיסארו ודה סוטו, בתאריך שלא צוין "ימים רבים" לפני הקרב, והציע להם גביע זהב המכיל צ'יצ'ה טקסית. "הספרדי שפך את זה". הספרדים נתנו אז לאטוואלפה מכתב (או ספר) שלדבריהם הוא קייקה (quillca - כתיבה) של א-לוהים ושל המלך הספרדי. אטוואלפה נעלב מהבזבוז של הצ'יצ'ה, זרק את ה"מכתב או מה שזה לא היה" על הקרקע, ואמר להם לעזוב.
ב-16 בנובמבר הגיע אטוואלפה לקחאמרקה "ללא נשק לקרב או שריון להגנה", אף על פי שהם אכן נשאו טומים (סכינים טקסיות) ולאסו לציד למות. הספרדים ניגשו ואמרו לאטוואלפה שווירוקוצ'ה הורה להם לספר לאינקה מי הם. אטוואלפה הקשיב ואז נתן לאחד כוס זהב של צ'יצ'ה והוא לא שתה ממנו ולא התייחס בכלל. כועס, עמד אטוואלפה וצעק "אם אתה לא מכבד אותי, גם אני לא אכבד אותך", ואמר שהוא יהרוג אותם, ואז הספרדים תקפו.
האזכור היחיד של טיטו קוסי לגבי ספר התפילות שהוצג ואז הושלך לקרקע מוגבל למפגש שהתרחש לפני הקרב, השמטה שהוסברה כנובעת מחוסר החשיבות היחסית שלו לאינקה או הבלבול בין אירועי שני הימים.
הקרב ושביית אטוואלפה
עם האות לתקוף, הספרדים ירו בארבעת התותחים הקלים וירו בארקבוזים לעבר המוני האינקים הפגיעים ואז זינקו החיילים והפרשים קדימה בפעולה מתואמת. ההשפעה הייתה הרסנית והאינקים ההמומים והבלתי חמושים כמעט שלא השיבו מלחמה. הכוחות הספרדים השתמשו במתקפת פרשים נגד כוחות האינקה, בשילוב עם ירי ממחסה (כוחות האינקה מעולם לא נתקלו בנשק חם קודם לכן) בשילוב עם דנדון הפעמונים על הסוסים כדי להפחיד את האינקה.
היעד הראשון של המתקפה הספרדית היה אטוואלפה ומפקדיו הבכירים. פיסארו מיהר לעבר אטוואלפה רכוב על סוס, אך האינקה נותר ללא תנועה. הספרדים כרתו את ידיהם או זרועותיהם של המלווים שנשאו את האפריון של אטוואלפה כדי לאלץ אותם להפיל אותו כדי שיוכלו להגיע אליו. הספרדים נדהמו מכך שהמלווים התעלמו מפצעיהם והשתמשו בגדמים שלהם או בידיים הנותרות כדי להחזיק אותו עד שכמה מהם נהרגו והאפריון צנח. אטוואלפה נשאר לשבת על האפריון בזמן שחלק גדול מהמלווים שלו מיהרו להתמקם בין האפריון לספרדים, תוך שהם מרשים לעצמם להיהרג בכוונה. בזמן שאנשיו הרגו את המלווים של אטוואלפה, פיסארו רכב דרכם למקום שבו חייל ספרדי שלף את האינקה מהאפריון שלו. בזמן שהוא עשה זאת, חיילים אחרים הגיעו גם הם לאפריון ואחד ניסה להרוג את אטוואלפה. בהכירו בערכו של הקיסר כבן ערובה, חסם פיסארו את ההתקפה וקיבל ונפצע מהחרב בידו כתוצאה מכך.
כוח האינקה הראשי, ששמר על נשקם אך נשאר "בערך רבע ליגה" מחוץ לקחאמרקה, התפזר בבלבול כאשר הניצולים של אלה שליוו את אטוואלפה נמלטו מהכיכר, ושברו חומה באורך 5 מטרים תוך כדי ניסיון הבריחה. לוחמיו של אטוואלפה היו ותיקי מסעותיו הצפוניים האחרונים והיוו את הליבה המקצועית של צבא האינקה, לוחמים ותיקים שמספרם עלה על הספרדים ביחס של יותר מ-45 מול 1 (8,000 נגד 168). עם זאת, ההלם של המתקפה הספרדית - יחד עם המשמעות הרוחנית של אובדן הסאפה אינקה ורוב מפקדיו במכה אחת - כנראה ניפצו את המורל של הצבא, גרמו לחייליו לסגת בבהלה והקרב החד צדדי הסתיים בתבוסה מוחלטת. אין שום עדות לכך שמישהו מכוח האינקה הראשי ניסה להילחם בספרדים בקחאמרקה לאחר הצלחת המארב הראשוני.
אחרית דבר
אשתו של אטוואלפה, Cuxirimay Ocllo בת העשר, הייתה עם הצבא ונשארה עם אטוואלפה בזמן שהיה כלוא. בעקבות הוצאתו להורג היא נלקחה לקוסקו והוטבלה לנצרות בשם דוניה אנחלינה (Doña Angelina). ב-1538 היא הפכה לפילגשו של פיסארו, וילדה לו שני בנים, חואן ופרנסיסקו. לאחר הירצחו ב-1541 היא נישאה למתורגמן חואן דה בטנסוס (אנ') שכתב מאוחר יותר את הספר "הנרטיבים של האינקה" (Suma y narración de los Incas). החלק ראשון מכסה את תולדות האינקה עד הגעתם של הספרדים וחלק שני מכסה את הכיבוש עד 1557, בעיקר מנקודת המבט של האינקה וכולל אזכורים של ראיונות עם שומרי האינקה שהיו ליד האפריון של אטוואלפה כאשר נלכד. רק 18 הפרקים הראשונים שלא פורסמו בחלק הראשון היו ידועים עד שכתב היד המלא נמצא ופורסם ב-1987.
לקריאה נוספת
- ג'ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, הוצאת עם עובד, תרגמה עתליה זילבר, 2002
- ניקולאס הורדרן, הקונקיסטאדורים, עמ' 112–118, "חוקרים כובשים ומיישבים". תרגם וערך ארנון מגן, בן צבי-פוזנר (מוציאים לאור) בע"מ, ירושלים, 1978
- William H. Prescott (2006). History Of The Conquest Of Peru. BiblioBazaar. ISBN 1-4264-0042-X.
- Felipe Guamán Poma de Ayala: El primer nueva corónica y buen gobierno. Det Kongelige Bibliotek [1]
- Kim MacQuarrie: The Last Days of the Incas. Simon & Schuster, 2007. מסת"ב 978-0-7432-6049-7
- Michael Wood: The Conquistadors. 2002 PBS
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Roa-de-la-Carrera, Cristián A.; Sessions, Scott (2005-01-15). Histories of Infamy (באנגלית). University Press of Colorado. ISBN 978-1-4571-0966-9.
- ^ "Battle of Cajamarca | Summary". Encyclopedia Britannica (באנגלית).
33878835קרב קחאמרקה