החזית הסנדיניסטית
 | |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
|---|---|
החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי (בספרדית: Frente Sandinista de Liberación Nacional או בראשי תיבות FSLN) היא מפלגת שמאל בניקרגואה. ראשיתה בתנועה פוליטית מהפכנית שהובילה את ההתנגדות למשטר סומוסה והחזיקה בשלטון בשנים 1979–1990. התנועה נקראת על שם המהפכן אוגוסטו ססאר סנדינו (Sandino), ממנהיגי המרד הלאומי נגד הנוכחות הצבאית האמריקנית בניקרגואה, שנרצח בידי מתנקש ב-1934.
מאבק בשלטון סומוסה
החזית הוקמה ב-1961 במטרה להילחם בשלטונה הדיקטטורי המושחת של משפחת סומוסה. בין המייסדים היו גם סוכני הק.ג.ב., אשר פעלו בשנות השישים במטרה לרתום את המאבק הלאומי של עמי אמריקה הלטינית לטובת ברית המועצות. אחרי שורה ארוכה של תבוסות ומפלות מידי המשמר הלאומי של סומוסה, התארגנו הסנדיניסטים מחדש בסיוע קובה בשנות השבעים.
ב-23 בדצמבר 1972 פקדה את ניקרגואה רעידת אדמה אשר החריבה כ-80% משטח הבירה מנגואה, הפילה כ-10,000 חללים והותירה כ-50,000 חסרי בית. חיילי המשמר הלאומי בזזו את חבילות הסיוע הבינלאומי שזרמו למדינה ואנסטסיו סומוסה דביילה, האחרון לבני סומוסה ששלט בניקרגואה, החרים עשרות מיליוני דולרים מכספי הסיוע לעצמו. רעידת האדמה ואופן טיפול המשטר בה הביאו למחאה גלויה וקריאה לסיום הדיקטטורה. על אף מחאה זו הכריז סומוסה על עצמו כמנצח בבחירות לנשיאות בשנת 1974, אולם הפעם התעוררה האופוזיציה בעוצמה שטרם נראתה כמותה בניקרגואה.
החזית הסנדיניסטית זכתה לתמיכה חסרת תקדים, אשר עודדה אותה לצאת למבצע חטיפה נועז ב-27 בדצמבר 1974. ביום זה כמה "סנדיניסטים", כפי שכונו חברי "החזית", פשטו על מסיבה פרטית במנגואה ולקחו כ-40 איש כבני ערובה, ביניהם קרובי משפחה של סומוסה וכמה מאנשי המשטר. בתמורה לשחרורם דרשו החוטפים כופר בסך מיליון דולר; שחרור של 14 מחבריהם שהיו כלואים בידי המשטר; מעבר חופשי לאסירים המשוחררים ולחטופים להוואנה שבקובה. בתיווכו של הארכי-הגמון של ניקרגואה הסכימה הממשלה לתנאי החוטפים. משבר החטופים העלה את קרנה של "החזית" וסימן את דרך הטרור כאמצעי השחרור היעיל מעול הדיקטטורה, אולם גם גררה גל דיכוי אלים מצד המשטר שחש מושפל. בשנים הבאות החל כוחו של המשטר להתערער וכוחות האופוזיציה התחזקו.
בחודש ינואר 1978 פרסם העיתונאי מתנגד המשטר פדרו חואקין צ'מורו (Chamorro) סדרת מאמרים תחת הכותרת "כרוניקות הערפד", בהן הוכיח את משטר סומוסה על שחיתותו. בתגובה למאמריו נרצח צ'מורו ב-10 בינואר בידי המשטר, ורציחתו עוררה גל הפגנות במנגואה ובשאר חלקי ניקרגואה. האליטה לא הייתה יכולה להתעלם מהרצח של אחד מבני המשפחות העתיקות והמכובדות בניקרגואה, כפי שהיו יכולים להעלים עין משנות הדיכוי את האוכלוסייה הכפרית והאינדיאנית, ורבים הבינו כי אם איש כצ'מורו אינו בטוח בפני המשטר - חייו של איש אינם מובטחים לו.
ביום ה-22 באוגוסט 1978, הסתערו 25 סנדיניסטים על ארמון הנשיאות ולקחו כ-2,000 עובדים ממשלתיים כבני ערובה. שוב דרשו החוטפים סכומי עתק, שחרור 59 מחבריהם ומעבר בטוח, לפנמה, ודרישותיהם נענו. ב-8 בספטמבר פתחו הסנדיניסטים במתקפה מתואמת בחמש ערים שונות. סומוסה הפעיל את חיל האוויר כנגד מרכזי המרידה ובמבצע טיהור דקדקני מצד הצבא נהרגו כ-5,000 איש. ניקרגואה הייתה על סיפה של מלחמת אזרחים.
ביוני 1979 קראה החזית לשביתה כללית שהחלה ב-8 ביוני. קרבות רחוב במנגואה נמשכו כחודש ימים. סומוסה נסוג לבונקר שבארמונו והורה על מתקפה אווירית וארטילרית ללא כל התייחסות לחיי אזרחים. המתקפה האכזרית הרסה את העיר כמעט עד ליסוד. ב-16 ביולי 1979 הסכים סומוסה להתפטר ולצאת לגלות, ולמחרת היום עזב את ניקרגואה. ב-18 ביולי נכנסו הסנדיניסטים המנצחים בשערי מנגואה והקימו ממשלה זמנית.
המהפכה הסנדיניסטית והמאבק בקונטראס
זמן קצר לאחר הקמתה נטתה הממשלה הזמנית לשמאל הקיצוני, ותומכיה המתונים נטשו אותה. עד לסוף שנת 1979 הלאימה הממשלה כחמישית מכלל השטחים הראויים לעיבוד, שרובם היו בבעלות משפחת סומוסה ובעלי בריתם. לשמרנים המודאגים מבית הצטרפה ארצות הברית: הנשיא רונלד רייגן פעל נגד הסנדיניסטים, כדי למנוע מברית המועצות מלהקים ראש גשר קומוניסטי במרכז אמריקה. להגשמת מטרה זו מימנה ארצות הברית צבא שכירי חרב ותומכי סומוסה שלחמו מלחמת גרילה כנגד הממשלה הסנדיניסטית. ארגוני הגרילה מתנגדי הסנדיניסטים נקראו קונטראס, קיצור ל-contrarrevolución ("נגד המהפכה").
על אף האיום המתמיד על יציבות המשטר הצליחו הסנדיניסטים לשפר את איכות החיים במדינה, מגמה שבאה לידי ביטוי, למשל, בעליית אחוז יודעי הקרוא וכתוב במדינה, וכן עלייה בתוחלת החיים. בשנת 1984 קיימה הממשלה הזמנית בחירות חופשיות בליווי משקיפים בינלאומיים, כפי שהבטיחה, ומועמד המפלגה, דניאל אורטגה (Ortega), זכה ל-67% מקולות הבוחרים. חלק ממפלגות האופוזיציה החרימו את הבחירות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1986, הצליחו הסנדיניסטים להדוף את צבא שכירי החרב של מתנגדי השלטון.
אולם הצלחה צבאית ופוליטית זו לא השיבה את המתונים לחיק המשטר המרקסיסטי. כלכלת המדינה הייתה בכי רע, ובשנת 1988 הגיע האינפלציה לכדי 14,000%, מה שפגע בעיקר בפועלים קשיי היום. סופת הוריקן פגעה בניקרגואה והקשתה על מאמצי ההתאוששות, וכך גם עלויות המלחמה שניהלה ניקרגואה מזה כמחצית העשור האמברגו האמריקאי הקשה גם הוא על החלצות מהמצב. הממשלה המרקסיסטית התייחסה בנאיביות מסוימת לשאלה האתנית במדינה, בצפותה כי האינדיאנים יטמעו לתוך החברה הסוציאליסטית, כפי שקבעה הדוקטרינה האירופוצנטרית. אולם מאמצי המודרניזציה הכפויים של הממשלה כלפי בני המיסקיטו (Miskito) הביאו להגירה של כ-15,000 ביניהם להונדורס הסמוכה, ורבים מהם הצטרפו לכוחות שלחמו כנגד המשטר.
בבחירות 1990 הפסידה החזית, ומועמדת האופוזיציה, ויולטה צ'מורו (אלמנתו של פדרו חואקין צ'מורו) זכתה ב-54% מהקולות. על אף כוחם הצבאי קיבלו דניאל אורטגה והסנדיניסטים את תוצאות הבחירות. המהפכה הסנדיניסטית באה על סיומה.
לאחר אובדן השלטון
לאחר 1990 הפכה התנועה הסנדיניסטית למפלגה פוליטית שמאלית רגילה, ללא מאפיינים מהפכניים, תחת הנהגתו של דניאל אורטגה. מהלכיה הפוליטיים של המפלגה, ובהם שיתוף פעולה עם יריבים פוליטיים מושבעים מן הימין בתקופת משטרו של אנריקה בולאניוס, עוררו את זעמם של רבים מן המהפכנים הוותיקים, דוגמת הרטי לוויטס, ומן המפלגה התפצלו תנועות פוליטיות קטנות, שטענו שהן ממשיכות-דרכה האידאולוגיות האמיתיות של החזית. המפלגה נותרה באופוזיציה ומועמדה לנשיאות, אורטגה, הפסיד שוב בבחירות ב-1996 ו-2001 למועמדים מן הימין והמרכז. בבחירות 2006 ניצח אורטגה והחזית חזרה לשלטון בניקרגואה, כמפלגה דמוקרטית. אורטגה שב וניצח בבחירות ב-2011 ו-2016.
ראו גם
קישורים חיצוניים
24225890החזית הסנדיניסטית