הר גריזים
מבט על הר גריזים מתחתיו העיר שכם - 2002 | |
מידע כללי | |
---|---|
גובה | 881 מטר |
מיקום | מרכז השומרון |
רכס הרים | הר גריזים |
אורך הרכס | 4 ק"מ |
מסלול ההעפלה הקל | כביש |
קואורדינטות | 32°12′26″N 35°15′56″E / 32.207137°N 35.265684°E |
השומרונים והר גריזים |
הר גריזים (ערבית:جبل جرزيم תעתיק: ג'בל ג'ריזים), המכונה גם "הר הברכה" (ובעדה השומרונית: "הרגריזים", ללא פֶּסֶק בין "הר" ובין "גריזים"), הוא שמו של גוש הררי גדול מדרום לעיר שכם. פסגתו של ההר היא בגובה 881 מ' מעל פני הים והוא מתנשא לגובה של כ-450 מ' מעל סביבתו. ההר הוא חלק מהרי שומרון.
המבנה הגאולוגי של הר גריזים הוא שעשה אותו למקור חשוב להזנת אקוות ההר, המצויה מתחת להרי השומרון. בתחתית ההר, בעיר שכם, נמצאים שלשה מעיינות עתירי שפיעה, המהווים את המקור היציב והחשוב לאספקת המים לעיר וסביבתה, מימי קדם ועד היום.
מקובל לזהות את המקום שמכונה כיום הר גריזים כהר גריזים המקראי, אולם יש המזהים את ההר כהר דרומי יותר, ליד יריחו - או צפוני יותר, בהר כביר. הר גריזים הוא מקום מקודש לעדה השומרונית, ומהווה בשבילה מוקד לעלייה ברגל בשלוש הרגלים. משנת 1982 עד שנת 2000 התבצעו בהר חפירות ארכאולוגיות בידי יצחק מגן. המִמצאים שנחשפו בהר, מעידים על קיום עיר על הר גריזים בשטח של 20 דונם, בה ישבו יותר מעשרת אלפים תושבים. המִמצאים שנחשפו גודרו והוכנו לקראת ביקורי הקהל, אך מסיבות ביטחוניות אתר העתיקות היה סגור לקהל[1] במשך שנים רבות. ביולי 2012 נחנך בהר גריזים אתר תיירות המקיף שטח של 400 דונם, וכולל את שרידי העיר ההלניסטית והמתחם הביזנטי.[2]
גאוגרפיה
ההר בנוי משני רכסים עיקריים הנמשכים מדרום־מזרח לִצפון־מערב. הרכס הצפוני אורכו כ-4 ק"מ ורוחבו כק"מ אחד, ובחלקו המזרחי נמצאת פסגת ההר. הרכס הדרומי אורכו כ-2.5 ק"מ ורוחבו כ-1.5 ק"מ. שני הרכסים מחוברים בינם במזרח. מצדו המזרחי של הרכס הצפוני משתרעת שלוחה הנקראת תל א-ראס. מסביב לרכס מצויים היישובים שכם (מצפון), כפר קליל (ממזרח), בורין ומדמא (מדרום) וערק בורין (ממערב). על הרכס הדרומי נמצא היישוב הר ברכה, ועל חלק מהרכס הצפוני נמצאת שכונה שומרונית, הקרויה קריית לוזה.
מקור מים
מרכיבי השכבות הגאולוגיות בהר גריזים ובהר עיבל, ואף בעיר שכם, יוצרים מצב שבו מי הגשמים בהרי השומרון בכלל ובהרים אלה בפרט, מחלחלים דרך השכבות הקרסטיות בהר ונושקים לשכבות האטומות בתחתית ההרים, עד כדי הצטברות באקוות ההר. מאקוה זו נובעים מי הגשמים שחלחלו בהר במעיינות בעיר שכם. המעיינות למרגלות הר גריזים מהווים את מקור המים העיקרי העתיק והיציב של שכם והסביבה. בין החשובים שבמעיינות ניתן למנות את "קריון" ואת "ראס אל עין ואסל". כל המעיינות באזור שכם, עשרה במספר, מניבים 2 מלמ"ש (מיליון מ"ק בשנה). חמישה קידוחים נוספים מספקים עוד 6 מלמ"ש.[3]
חשיבות ההר בתנ"ך
- ערך מורחב – מעמד הר גריזים והר עיבל
הר גריזים מופיע בתנ"ך במספר מקומות. בספר דברים (י"א 29 - 30) בספר דברים (כ"ז 12) צווה משה להשביע את עם ישראל בהר גריזים והר עיבל לאחר כיבוש כנען בידי בני ישראל.
וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֵיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה, מוּל הַגִּלְגָּל, אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.
טקס זה מתואר בספר יהושע ח' 30 - 35. האזכור האחרון של הר גריזים קשור ליותם בן גדעון, אשר מפסגת הר גריזים נשא את משל יותם (ספר שופטים ט' 7 - 20).
זיהוי ההר
ליד גלגל יריחו
בתלמוד ירושלמי ישנו פקפוק בנכונות זיהויו של הר גריזים עם ההר המקראי. לפיה הרי גריזים ועיבל מצויים בשתי גבעות הסמוכות לגילגל שבעמק הירדן.
וכך נאמר בתלמוד ירושלמי:
הלא המה בעבר הירדן מן הירדן ולהלן. אחרי דרך מבוא השמש מקום שהחמה זורחת. בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים דברי רבי יהודה. רבי אליעזר אומר אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים שנא' הלה המה בעבר הירדן מן הירדן ולהלן. אחרי דרך מבוא השמש. מקום שהחמה שוקעת. בארץ הכנעני אילו בין החוי. היושב בערבה אילו בין ההרים. מול הגלגל אין כאן גלגל אצל אלוני מורה. אין כאן אלוני מורה. מה מקיים ר' אלעזר הר גריזים והר עיבל. שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל. על דעתיה דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום.
— מסכת סוטה פרק ז' הלכה ג
בספר יהושע מתקבל כי בני ישראל עלו מהירדן והגיעו להר עיבל ביום אחד. לפי כך כתוב בתלמוד: "על דעתיה דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום.". אם ההרים הם "מול גלגל" אז יש רק 20 מיל ובני ישראל יכולים לבצע את הדרך ביום אחד.
בספר יהושע נאמר:
" אז יבנה יהושע מזבח, לה' אלוקי ישראל, בהר, עיבל. כאשר ציווה משה עבד-ה' את-בני ישראל, ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות, אשר לא-הניף עליהן ברזל, ויעלו עליו עולות לה', ויזבחו שלמים. ויכתוב שם, על האבנים את, משנה תורת משה, אשר כתב, לפני בני ישראל. וכל-ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חצייו אל-מול הר-גריזים, והחצייו אל מול הר עיבל.
— יהושע פרק ח' ל'-ל"ג
בהר כביר
גם היום יש החולקים כיום על זיהויו של הר גריזים וטוענים כי הטעות בזיהויו נובעת מהתיישבותם של עמים זרים באזור לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי אשור, אשר "אימצו" את השם גריזים להר עליו הם התיישבו. לפי טענות אלה הר גריזים המקורי הוא הר כביר דהיום, והר עיבל המקורי הוא אותו הר עיבל של ימינו ושעליו נמצא המזבח. טענות אלו מסתמכות על הנאמר בדברים י"א ל':"הלא-המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש... אצל אלוני מרה". דרך מבוא השמש לפי טענות אלו היא הדרך העולה לשכם ממזרח (מכיוון גשר דמיה דהיום) על בסיס נחל תרצה וכשמגיעים מהכיוון הזה למעשה מתייצבים בין שני ההרים - הר כביר והר עיבל. אדם זרטל מספר כיצד עלה הרעיון כי הר כביר הוא הר גריזים[4]: על בסיס תצפיות על סמך ציטוטים מקבילים לתאורים גאוגרפיים בתנ"ך הגיע למסקנה כי הר כביר הוא הר גריזים.
אדם זרטל מתמודד עם הטענה בתלמוד הירושלמי כי אם בני ישראל עלו מהירדן והגיעו להר עיבל ביום אחד, הרי לא ייתכן כי ההרים הם במקומות המשוערים היום. זרטל סבור כי בני ישראל, בטרם נכנסו לארץ היו ב"ערבות מואב מול ירדן יריחו". השטח החנייה של בני ישראל היה בין צפון ים המלח לבין אדם העיר. מגשר אדם העיר, דרך נחל פרעה לשכם של היום, אפשר להגיע תוך יום אחד.
אתרים מקודשים לשומרונים
הר גריזים מקודש לעדה השומרונית[5]. כמחצית מאוכלוסיית העדה השומרונית גרה ב"שכונת לוזה" בשיפולים המערביים של הר גריזים. באותו מקום גם נמצא אתר הקרבת "זבח פסח", מוזיאון השומרונים - גריזים ובית הקברות של העדה.
על ההר עמד מקדש השומרונים שהוקם על ידי סנבלט השני במאה הרביעית לפנה"ס ונחרב בשנת 112 או 111 לפנה"ס על ידי יוחנן הורקנוס. כלל השומרונים, הן מהקהילה בשכם והן מהקהילה בחולון, עולים לרגל להר גריזים שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח ובו הם מקריבים את הזבח, בחג השבועות ובחג הסוכות.
מקובל כי בהר ישנם עוד מקומות קדושים לעדה השומרונית:
- מקום ה"אבנים", 12 האבנים שיהושע בן נון הציב בעת הכנסו לארץ ישראל.
- מקום מזבח "אדם" ו"שת" בנו.
- מקום "גבעת עולם".
- מקום "אלקים יראה" - בו היה האייל שנראה בסבך לאברהם העוקד את יצחק בנו.
- מזבח "יצחק".
- מקום "מזבח נח".
בעבר זיהו במקום שתי מצבות יעקב בתחנה השלישית.
החפירות הארכאולוגיות
- ערך מורחב – הר גריזים (אתר ארכאולוגי)
בשנת 1982 החלו החפירות הארכאולוגיות בהר גריזים ונמשכו ברציפות 22 שנים. היום האתר ערוך לקבלת מבקרים ומנוהל על ידי רשות הטבע והגנים. האתר סגור בימי ראשון. הנושא המעניין בחפירות היה, למצוא עדות לדבריו של יוסף בן מתתיהו, אשר טען שהמקדש על הר גריזים, שנבנה בידי סנבלט, נבנה בתבנית הבית המקדש בירושלים. וכך הוא מספר ב"קדמוניות היהודים": כאשר נפטר יוחנן, הכהן הגדול, ירש בנו את הכהונה הגדולה אחריו. היה לו גם בן נוסף ושמו מנשה. בשומרון משל ב"פחה", סנבלט, כותי לפי גזעו (ממוצא שומרוני) אשר מונה לתפקידו על יד דרוויש המלך האחרון (מלך פרס). "הוא ידע שירושלים הייתה עיר מפוארת ומלכיה הסבו טרדות רבות לאשורים ולתושבי חילת סוריה. לכן שמח לתת למנשה (בנו של הכהן הגדול)) את בתו, הקרויה ניקאסו, לאישה... זקני ירושלים התמרמרו על כך שאחיו של הכהן הגדול החדש יישא אישה נוכריה. מנשה בא לסנבלט והתמרמר שהוא אוהב את ניקאסו אבל הוא לא רוצה להפסיד את האפשרות שהוא יגיע אי-פעם לכהונה הגדולה..."
סנבלט הבטיח לו, שלא זו בלבד שישמור לו על הכהונה, אלא גם ישיג לו את השלטון וימנה אותו מושל על כל המקומות שהוא עצמו שלט בתנאי היה שירצה לדור עם בתו. סנבלט הודיע לו כי ייבנה על הר גריזים, שהוא הגבוה שבהרי שומרון, בית מקדש הדומה למקדש בירושלים וזאת על דעת המלך דרוויש [דרוש מקור: מעובד מתוך (י"א, 302-311)].
המקדש נבנה, נהרס ונשרף בידי המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון (135 -104 לפנה"ס). עד כה לא התגלו ממצאים התומכים בסיפור של יוסף בן מתתיהו. לא מן הנמנע כי המקדש הוא מתחת לכנסייה בראש התל, מקום שטרם נחפר.
לפי הכתוב בספר נחמיה, סנבלט פחת בקש בהקמת המקדש לרצות את נכדו של הכהן הגדול אלישיב שנישא לבתו. הוא החליט להשיא את בתו לנצר של הכהונה הגדולה בירושלים ובכך להפוך את זרעו אחריו לכהנים מן העדית של הכהונה הירושלמית. נראה שיחד עם נכדו של אלישיב הכהן הגיעו להר גריזים כהנים יהודים נוספים שבנו את המקדש בהר גריזים בתבנית המקדש בירושלים, ושימשו בקודש. הדבר עורר את זעמו של נחמיה, וסילק את אלישיב מירושלים: "ומבני יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני ואבריחהו מעלי" (נחמיה יג כח).
על סמך החפירות הארכאולוגיות מתברר, שעל הר גריזים נבנו שני מקדשים הראשון במאה ה-5 לפנה"ס והשני, גדול יותר, בראשית המאה ה-2 לפנה"ס. מסביב למקדש הוקמה עיר גדולה ששטחה למעלה מ-400 דונם ושאוכלסה בלמעלה מעשרת אלפים איש.
בחפירות נתגלו כארבע מאות אלף עצמות קורבנות שכללו את בעלי החיים שהקריבו, כבשים, עזים, מעט פרות ותורים - בני-יונה.
בחפירות נתגלו כשבעה-עשר אלף מטבעות זהב, כסף וברונזה, אלפי כלי חרס, כלי אבן, כלי נחושת כסף וזהב.
אתרי ההר
מלבד האתרים המקודשים לשומרונים, מצויים בהר כמה אתרים אחרים:
- שרידי המדרגות הרומאיות העולות להר - כפי שנטבע במטבעות העיר.
- תל א-רס - פסגה 823.
- קבר השייח' ע'אנם - המבנה עם הכיפה בפסגת ההר. הקבר מיוחס לשייח' ע'אנם, מנכבדי שכם במאה ה-12. מסורות יהודיות ושומרוניות מזהות בקבר זה את קברו של חמור (נשיא שכם).
- כנסיית מרים (תיאוטוקוס) - שרידי כנסייה מהתקופה הביזאנטית. הכנסייה נמצאת במתחם מתומן בסמוך לקבר השייח' ע'אנם, במקום הגבוה ביותר בהר - 881 מטר מעל פני הים.
- אחוזת אל-מסרי שנבנתה בסוף שנות התשעים כהעתק לוילה המפורסמת באיטליה.
- בראש ההר נמצא מצפה יוסף הצופה אל קבר יוסף
- במעלה ההר נמצא "מעיין עמשא" על שמו של החייל עמשא משולמי הי"ד שנפל בלבנון, וסביבו אף הוקם מבנה המשמש כמקווה טהרה טבעי.
בצפון מזרח ההר נמצא מקום בשם "מצפה יוסף" המשקיף על קבר יוסף. במקום ישנו בית מדרש מאולתר (מעין סוכה) הנקרא "יסוד הנצח" המשמש את היהודים שבאים להתפלל במקום. בשנת 1983 הוקמה על הגבעה הסמוכה לשומרונים היישוב היהודי הר ברכה. במקום הוקמה גם ישיבה.
המדרגות להר
לפי מטבעות מהמאה ה-2 ואילך, המייצגות את סמל העיר שכם, מוליכות מהעיר שכם אל הר גריזים מדרגות. שרידי המדרגות מצויות עד היום בחלק העליון של ההר. במטבעות מבחינים בשתי דרכים העולות להר: מצד שמאל - המדרגות ומצד ימין - שביל לעגלות ולבהמות. בראש ההר בתל א-ראס מבנה של מקדש רומי ושורת עמודים בתחתית העיר, הקארדו של העיר - ניאפוליס הרומאית. בחפירות התברר כי היה כאן "מקדש" עם פסלו של זיאוס[6]. המקדש נבנה סמוך לחורבות מקדשם של השומרונים.
לפי עדות של עולי רגל מהעיר בורדו בצרפת בשנת 333 היו 300 מדרגות. בצילום אוויר ניתן להבחין במסלולים.[7] היה אפשר לרדת במדרגות עד שנת 2000. המסלול עבר בחורשת אורנים וממנו נשקף מבט על העיר שכם לכל זוויותיה ועל הר עיבל הנמצא ממול.
חשיפת המדרגות התרחשה רק בשנת 1934, כאשר שטפון גדול גרם לכך שיראו שני שרידים קדומים: מדרגות האבן מתקופת אדריאנוס קיסר שהובילו מתחתית הר גריזים עד לראשו ואת בית הכנסת השומרוני הקדום "כנשת מיה" אשר ליד "עין אל-מא" סמוך לשכם.[8]
חורשת האורנים על הר גריזים אינה טבעית ואינה מעידה על ה"ברכה" השורה על ההר לעומת ה"קללה" השורה על הר עיבל החשוף יותר מצמחייה. היער ניטע על ידי מחלקת הייעור של ממשלת המנדט הבריטי שנטע חורש דומה, אם כי קטן יותר בהר עיבל.
בפיסגה, אליהן מגיעות המדרגות, התצפית הטובה ביותר על העיר שכם למרגולותיה וסביבותיה. ביום בהיר ניתן לצפות מפיסגה זו - בגובה 823 מטר מעל פני הים - על מישור החוף מארובות הפחם בתחנת החשמל בחדרה עד לתל אביב.
לקריאה נוספת
- זאב ח. ארליך (זאבו), מהר גריזים לעיראק בורין, החברה להגנת הטבע - ספריית יהודית - דפים בידיעת הארץ, 1988
- אריה יצחקי, מדריך ישראל - אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ - השומרון, כתר - משרד הביטחון, 1980
- אדם זרטל, עם נולד - מזבח הר עיבל וראשית ישראל, הוצאת למשכל הוצאה לאור והפצה בע"מ - מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 2000
קישורים חיצוניים
- ד"ר לאה מזור, גריזים ועיבל - ברכה וקללה, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הר גריזים |
- הר גריזים באתר "טבע ונופים בישראל"
- הר גריזים באתר רשות הטבע והגנים
- הר גריזים - הגאוגרפיה במשנה - בשערי שכם
- יצחק מגן - קצין מטה לארכאולוגיה ביהודה ושומרון, הר גריזים, עיר המקדש, רשות העתיקות - חוג בית הנשיא לארכאולוגיה
- הר גריזים 3D תמונות תלת ממד של הר גריזים באתר "המימד השלישי"
הערות שוליים
- ^ כיום (2013) אין מגבלות ביטחוניות על הביקור באתר.
- ^ זיו ריינשטיין, הר גריזים נפתח לציבור, באתר ynet, 5 ביולי 2012
- ^ מקור:חיים גבירצמן, מפעלי המים ביהודה ושומרון, מחקרי יהודה ושומרון - קובץ ט"ו, המכללה האקדמית יהודה ושומרון - מו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן, אריאל, 2006
- ^ פרק 14: היכן הר גריזים
- ^ במדרש מובא שהחשיבו את המקום לקדוש, מכיון שלפי אמונתם לא לקה ההר במי המבול, בראשית רבה, פרשה ל"ב, פסקה י'.
- ^ מקור: יצחק בן צבי,עמ'202
- ^ מקור:אריה יצחקי, עמוד 284
- ^ מקור: יצחק בן צבי, עמ'201