בעיית גוף-נפש

על פי רנה דקארט המוח קולט את רשמי החושים והופך אותם לנפש לא-חומרית. עמדה זו מכונה דואליזם.

בעיית גוף-נפש (אנגלית: mind-body problem), או הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי הגוף והנפש. הקושי נוצר עקב הסתירה בין אירועים כפי שתופס אותם הסובייקט הפרטי הנפשי ובין האירועים כפי שהם נתפסים במרחב הפיזי. כפי שמציינים חוקרים של הבעיה, התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית - נקודת מבט של גוף שלישי. ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם.

לדוגמה, כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית באמצעות מדידה אמפירית, למשל בסרט מדידה. כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה. פסיכיאטר יכול לאבחן "הפרעה נפשית" אצל הפרט אבל האבחנה תהיה סטטיסטית ולא ודאית.

מספר תורות מנסות לענות על השאלה כיצד תהליכים נפשיים משפיעים (או יכולים להשפיע) על מצבים או על תהליכים פיזיולוגיים. הדואליזם טוען שהגוף והנפש הם שני דברים שונים, ואילו המוניזם טוען שבעצם מדובר באותו דבר. מוניזם מטריאלי (פיזיקליזם) טוען כי מדובר באותו חומר ואילו מוניזם אידיאליסטי טוען ששניהם נמצאים בנפש. מוניזם נטורליסטי טוען ששניהם ניתנים לרדוקציה לדבר שלישי שהוא חומר נייטרלי. הסטרוקטורליזם הצרפתי דוחה את ההבחנה בין גוף ונפש.

הבעיה נוסחה לראשונה באופן זה על ידי רנה דקארט אולם גם הפילוסופיה הפרה-סוקראטית וגם הפילוסופיה המזרחית עסקו בכך. המדע המודרני לא זיהה נקודת מפגש בין נפש לא פיזיקלית ומימוש פיזיקלי שלה - גילוי שיכול לאשש את העמדה הדואליסטית - ועל כן פילוסופים מודרניים רבים מחזיקים בעמדה שהנפש איננה דבר נפרד מהגוף. גישה זו רווחת כיום במדעי המוח.

בפילוסופיה היוונית

הפילוסוף היווני אפלטון טען כי הגוף הוא חלק מעולם ההתהוות והכליון החומרי, ואילו הנפש היא בעלת מציאות לא חומרית, ולפיכך בת אלמוות. במהלך החיים מאוחדת הנשמה עם הגוף והיא נפרדת ממנו עם המוות. או אז היא עורכת מסע אל עולם האידאות כדי להתבונן בהן בהתבוננות שכלית, ולהכין עצמה קודם שתשוב ותתחבר עם גוף חדש. המסע הזה של הנפש אל עולם האידאות וחזרה לעולם החומרי משמש לאפלטון אמצעי לחיבור בין שני העולמות, עולם האידאות שהוא עולם היש ועולם ההתהוות והכליון החומרי המנוגדים זה לזה.

פילוסופיה מכניסטית של הנפש

ההוגה הראשון שהכניס את הנפש אל תוך העולם החומרי וביצע לה מכניזציה מוחלטת הוא הפילוסוף האנגלי תומאס הובס. אחרי הובס ניתן לייחס עמדה זו לפילוסוף בן המאה השמונה עשרה ז'וליין אופריי דה לה מטרי שכתב את הספר "אדם הוא מכונה" . אולם, השוואה בין עמדות אלו לבין עמדות מכניסטיות בנות זמננו של הנפש אינה מדויקת, שכן הובס ומטרי לא ייחסו עמדה זו לקשר שאנו מכירים כיום בין פעילות נוירונאלית לפעילות מנטאלית.

הפילוסופים המכניסטים הראשונים שטענו כי התופעות המנטאליות אינן אלא תופעות לוואי של הפעילות הנוירונאלית הופיעו עם התפתחות חקר המוח במאה העשרים. על פי פילוסופים אלו, אם רק יהיו לנו הכלים לחקור את תנועת הנוירונים העצומה שיש במוח – נוכל לדעת על פי מצב פנימי נוירונאלי נתון ומצב גירויים חיצוני נתון את כל מה שעומד להתרחש. בין הפילוסופים השייכים לאסכולה זו נהוג למנות את דניאל דנט, נורמן מלקולם , ופול צ'רצ'לנד .

הוויכוח לגבי עמדות אלו נסוב בעיקר סביב שאלת חופש הרצון. המתנגדים למכניזציה של הנפש טוענים כי עמדה זו סותרת את האינטואיציה היומיומית שלנו לגבי עצמנו כבעלי רצון חופשי, בעוד שהתומכים בעמדה זו טוענים, כמו פילוסופים מכניסטים קלאסיים, כי כל הסבר פנימי הוא עלום ולא ברור באמת, ועל כן אין להשתמש בהסברים מסוג זה כלל.

הבעיה הפסיכופיזית

ישעיהו ליבוביץ כינה את בעיית הגוף והנפש "הבעיה הפסיכופיזית" (באנגלית: psycho-physical problem). שם זה, הייחודי לו, הוא פועל יוצא של עמדתו ביחס לבעיה ומושפע מעיסוקו כמדען בפסיכופיזיקה. לייבוביץ' טען כי הבעיה עצמה בלתי ניתנת לפתרון מטבעה. הוא אחז בעמדה שמרנית נוקשה לפיה אין לערבב את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. זאת בניגוד לגישות בפילוסופיה של הנפש אשר מנסות ליישב את הדיכוטומיה.

ליבוביץ לא העמיד משנה פילוסופית סדורה וכוללת. הוא כפר במושג "השקפת עולם", וטען כי השקפה כוללת על המציאות יכולה להיות אך ורק לאלוקים ולא לבן אנוש. לאדם יכולה להיות רק השקפה על היבטים מסוימים של המציאות, וכי "כל שאלה על מהותו של העולם בכללותו בהכרח שתביא לאנטינומיות ולפאראלוגיזמים".^{[דרוש מקור: מדויק]} בהשפעת הגותו של עמנואל קאנט נקט ליבוביץ בהבחנה קטגורית-דיכוטומית קיצונית בין האני ובין הטבע (לטענתו "האדם נמצא מחוץ לטבע"). מן ההבחנה הראשונית הזו נגזרת, כמקרה פרטי, הבחנתו הקטגורית הדיכוטומית בין נפש וגוף. הבחנה זו נדרשה לו לשם הצגת בעיית גוף-נפש.

ליבוביץ נקט בגישה רדיקלית, לפיה בעיה זו אינה-פתירה על ידי בני אדם. לדעתו לא נוכל להבין קשר בין תהליכים פיזיים שהם אובייקטיביים ושייכים ל"רשות הרבים של ההכרה", לבין תהליכים נפשיים שהם סובייקטיביים ושייכים ל"רשות היחיד של ההכרה". ובלשונו של ליבוביץ': "אנו מבינים שלא נוכל להבין"^{[דרוש מקור: מדויק]} רציונלית את עצם קיומו של הקשר שבו אירוע נפשי מחולל אירוע פיזי - ולהפך, וכן לא ניתן להבין הצמדה סינכרונית מתמדת בין אירועים נפשיים לאירועים פיזיים ללא הבנת הסיבה הראשונה שחוללה הצמדה זו. מכאן שכל חשיבה על קשר שכזה מובילה לאנטינומיה ולפאראלוגיזם. לדעתו אי ההבנה של הקשר הפסיכופיזי היא מהותית לשכל ולהכרה האנושיים, וכל תוספת ידע על העולם הפסיכי או תוספת ידע מדעי נוירופיזיולוגי לא יכולים לקרב אותנו להבנת קשר זה.

ראו גם

• פילוסופיה של הנפש
• דואליזם
• מוניזם
• אפיפנומנליזם
• פיזיקליזם
• דקארט
• תודעה
• אנטי פסיכיאטריה
• דת ואושר
• פיניאס גייג'
• ביקורת האתאיזם

לקריאה נוספת

• ישעיהו ליבוביץ, גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיזית, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982.
• ישעיהו ליבוביץ, נפש ומוח - יסודות הבעיה הפסיכופיזית, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
• קיית קמפבל, גוף ונפש, עריכה, פתח דבר והשלמות מאת ישעיהו ליבוביץ, (תרגום: יורם נבון), ירושלים: הוצאת מאגנס, 1983.
• ריצ'רד טיילור, מטאפיזיקה, תרגמה מאנגלית: יעל כהן, ירושלים: אדם, 1983.
• אנטוניו דמסיו, השגיאה של דקארט: רגשות, היגיון והמוח האנושי, (תרגום: דפנה בנאי}, חולון: הוצאת כנרת זמורה-ביתן ודביר, 1998.
• אנטוניו דמסיו, ההרגשה של מה שקורה: גוף ורגש ביצירת התודעה, (תרגום: עמוס כרמל), ירושלים: מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2003.
• אנטוניו דמסיו, בחיפוש אחר שפינוזה, (תרגום: ורד טוכטרמן), תל אביב: אופוס, 2005.

קישורים חיצוניים

• ישעיהו ליבוביץ,המח והתודעה, פורסם לראשונה ב"מדע", י"ד, חוברת 5/6, 1970.
• בעיית גוף-נפש, צבי יוליאן רובין
• [1]דונלד ד. הופמן האם אנו רואים מציאות כפי שהיא?

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29035560בעיית גוף-נפש