- שלא לעלות במחשבה שיש שם א-לוה זולתי ה', שנאמר "לא יהיה לך אלוקים אחרים" (שמות כ, ב; דברים ה, ו).
- שלא לעשות פסל, לא יעשה בידו ולא יעשו לו אחרים, שנאמר "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה" (שמות כ, ג; וראה דברים ה, ז).
- שלא לעשות עבודה זרה ואפילו לאחרים, שנאמר "ואלוקי מסכה, לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד).
- שלא לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאין עובדין אותן, שנאמר "לא תעשון, איתי: אלוקי כסף" (שמות כ, יט).
- שלא להשתחוות לעבודה זרה, אף על פי שאין דרך עבודתה בהשתחוויה, שנאמר "לא תשתחווה להם" (שמות כ, ד; דברים ה, ח).
- שלא לעבוד עבודה זרה בדברים שדרכה להיעבד בהן, שנאמר "ולא תועבדם" (שמות כ, ד; שמות כג, כד; דברים ה, ח).
- שלא להעביר למולך, שנאמר "ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך" (ויקרא יח, כא).
- שלא לעשות מעשה אוב, שנאמר "אל תפנו אל האובות" (ויקרא יט, לא).
- שלא לעשות מעשה יידעוני, שנאמר "ואל היידעונים" (ויקרא יט, לא).
- שלא לפנות אחר עבודה זרה, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט, ד).
- שלא להקים מצבה, שנאמר "ולא תקים לך, מצבה" (דברים טז, כב).
- שלא ליתן אבן משכית, שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם" (ויקרא כו, א).
- שלא ליטע אילן במקדש, שנאמר "לא תיטע לך אשרה, כל עץ" (דברים טז, כא).
- שלא לישבע בעבודה זרה לעובדיה, ולא משביעין אותן בה, שנאמר "ושם אלוקים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג).
- שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה, שנאמר "לא יישמע על פיך" (שמות כג, יג); זו אזהרה למדיח.
- שלא להסית אדם מישראל אחר עבודה זרה, שנאמר במסית "ולא יוסיפו לעשות, כדבר הרע" (דברים יג, יב).
- שלא לאהוב המסית, שנאמר "לא תאבה לו" (דברים יג, ט).
- שלא לעזוב השנאה למסית, שנאמר "ולא תשמע אליו" (דברים יג, ט).
- שלא להציל המסית אלא עומד על דמו, שנאמר "לא תחוס עינך עליו" (דברים יג, ט).
- שלא ילמד המוסת זכות על המסית, שנאמר "לא תחמול" (דברים יג, ט).
- שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית, אם ידע לו חובה, שנאמר "ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט).
- שלא ליהנות בציפויי נעבד, שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דברים ז, כה).
- שלא לבנות עיר הנידחת לכמות שהייתה, שנאמר "לא תיבנה עוד" (דברים יג, יז).
- שלא ליהנות בממון עיר הנידחת, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג, יח).
- שלא ליהנות בעבודה זרה, ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו)
- שלא להתנבא בשמה, שנאמר "ואשר ידבר, בשם אלוקים אחרים--ומת, הנביא ההוא" (דברים יח, כ).
- שלא להתנבא בשקר, שנאמר "אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא ציויתיו לדבר" (דברים יח, כ).
- שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר "לא תשמע, אל דברי הנביא" (דברים יג, ד).
- שלא נימנע מהריגת נביא השקר ולא נירא ממנו, שנאמר "לא תגור ממנו" (דברים יח, כב).
- שלא ללכת בחוקות עובדי עבודה זרה ולא במנהגותם, שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ, כג).
- שלא לקסום, שנאמר "לא יימצא בך . . . קוסם קסמים" (דברים יח, י).
- שלא לעונן, שנאמר "לא תעוננו" (ויקרא יט, כו).
- שלא לנחש, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו).
- שלא לכשף, שנאמר "לא יימצא בך . . . ומכשף" (דברים יח, י).
- שלא לחבור חבר, שנאמר "וחובר, חבר" (דברים יח, יא).
- שלא לשאול באוב, שנאמר "ושואל אוב" (דברים יח, יא).
- שלא לשאול ביידעוני, שנאמר "ושואל אוב ויידעוני" (דברים יח, יא).
- שלא לשאול בחלום מן המתים, שנאמר "ודורש אל המתים" (דברים יח, יא).
- שלא תעדה אישה עדי איש, שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אישה" (דברים כב, ה).
- שלא יעדה איש עדי אישה, שנאמר "ולא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים כב, ה), מפני שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה וכן מפורש בספרי עבודתה
- שלא לכתוב בגוף כעובדי עבודה זרה, שנאמר "וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם" (ויקרא יט, כח).
- שלא ללבוש שעטנז כמו שלובשין כומרי עבודה זרה, שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא).
- שלא להקיף פיאת ראש ככומרי עבודה זרה, שנאמר "לא תקיפו, פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז).
- שלא להשחית כל הזקן כעובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז).
- שלא להתגודד כעובדי עבודה זרה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד, א); וגדידה ושריטה אחת היא.
- שלא לשכון בארץ מצריים לעולם, שנאמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה, עוד" (דברים יז, טז).
- שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העיניים, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט)
- שלא לכרות ברית לשבעה עממין, שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז, ב).
- שלא להחיות אדם משבעה עממין, שנאמר "לא תחייה, כל נשמה" (דברים כ, טז).
- שלא לחון על עובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז, ב).
- שלא להושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר "לא יישבו בארצך" (שמות כג, לג).
- שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תתחתן, בם" (דברים ז, ג).
- שלא יישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם, שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי" (דברים כג, ד).
- שלא להרחיק זרע עשיו מן הקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר "לא תתעב אדומי" (דברים כג, ח).
- שלא להרחיק מצרי מלבוא בקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר "לא תתעב מצרי" (דברים כג, ח).
- שלא לקרוא שלום לעמון ומואב בתחילה בשעת מלחמה כשאר הגויים, שנאמר "לא תדרוש שלומם, וטובתם" (דברים כג, ז).
- שלא להשחית אילני מאכל, וכן כל שיש בו השחתה אסור, שנאמר "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט).
- שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מן אויביהם בשעת מלחמה, שנאמר "לא תערוץ, מפניהם" (דברים ז, כא), "לא, תיראום" (דברים ג, כב).
- שלא יסור מלבבנו מעשה עמלק הרע שעשה לנו, שנאמר "לא, תשכח" (דברים כה, יט).
- ס שאנו מוזהרין על ברכת השם, שנאמר "אלוקים, לא תקלל" (שמות כב, כז), ונאמר בעונש "ונוקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד, טז). וזה הכלל: כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת בית דין, הרי זו מצות לא תעשה—חוץ ממילה ופסח, שהן בכרת והן מצוות עשה.
- שלא לעבור על שבועת ביטוי, שנאמר "ולא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט, יב).
- שלא לישבע לשווא, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוקיך, לשווא" (שמות כ, ו; דברים ה, י).
- שלא לחלל את שם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (ויקרא כב, לב).
- שלא לנסות את דבר ה', שנאמר "לא תנסו, את ה' אלוקיכם" (דברים ו, טז).
- שלא לאבד בית המקדש, או בתי כנסייות, ובתי מדרשות; וכן אין מוחקין את השמות המקודשין, ואין מאבדין את כתבי הקודש, שנאמר "אבד תאבדון . . . ואשריהם תשרפון" (דברים יב, ב-ג), "לא תעשון כן, לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד).
- שלא ילין הצלוב על העץ, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא, כג).
- שלא להשבית שמירה סביב למקדש, שנאמר "ושמרתם, את משמרת הקודש" (במדבר יח, ה).
- שלא ייכנס כהן להיכל בכל עת, שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז, ב).
- שלא ייכנס בעל מום מן המזבח ולפנים להיכל, שנאמר "אך אל הפרוכת לא יבוא" (ויקרא כא, כג).
- שלא יעבוד בעל מום, שנאמר "אשר יהיה בו מום--לא יקרב" (ויקרא כא, יז).
- שלא יעבוד בעל מום עובר, שנאמר "כל איש אשר בו מום, לא יקרב" (ויקרא כא, יח).
- שלא יתעסקו הלויים בעבודת הכהנים ולא כהנים בעבודת הלויים, שנאמר "אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו . . . גם הם גם אתם" (במדבר יח, ג).
- שלא ייכנס למקדש ולא יורה בתורה שתוי יין, שנאמר "יין ושיכר אל תשת . . . בבואכם . . . ולהורות, את בני ישראל" (ויקרא י, ט-יא).
- שלא יעבוד הזר במקדש, שנאמר "וזר, לא יקרב אליכם" (במדבר יח, ד).
- שלא יעבוד כהן טמא, שנאמר "ויינזרו מקודשי בני ישראל" (ויקרא כב, ב).
- שלא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו, שנאמר "ולא יחללו, שם אלוקיהם" (ויקרא כא, ו).
- שלא ייכנס טמא לעזרה, שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג); זה מחנה שכינה.
- שלא ייכנס טמא למחנה לוייה, שכנגדו לדורות הר הבית, שנאמר "לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא); זה מחנה לוייה.
- שלא לבנות אבני מזבח גזית, שנאמר "לא תבנה אתהן גזית" (שמות כ, כא).
- שלא לפסוע על המזבח, שנאמר "ולא תעלה במעלות, על מזבחי" (שמות כ, כב).
- שלא לכבות אש המזבח, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח--לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
- שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב, שנאמר "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל, ט).
- שלא לעשות במתכונת שמן המשחה, שנאמר "ובמתכונתו, לא תעשו" (שמות ל, לב).
- שלא לסוך בשמן המשחה זר, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל, לב).
- שלא לעשות במתכונת הקטורת, שנאמר "ובמתכונתה, לא תעשו לכם" (ראה שמות ל, לז).
- שלא להוציא בדי הארון, שנאמר "לא יסורו, ממנו" (שמות כה, טו).
- שלא ייזח החושן מעל האיפוד, שנאמר "ולא ייזח החושן, מעל האיפוד" (שמות כח, כח; שמות לט, כא).
- שלא ייקרע המעיל, שנאמר "כפי תחרא יהיה לו--לא ייקרע" (שמות כח, לב).
- שלא להעלות קודשים בחוץ, שנאמר "הישמר לך, פן תעלה עולותיך" (דברים יב, יג).
- שלא לשחוט קודשים בחוץ, שנאמר "אשר ישחט שור או כשב . . . ואל פתח אוהל מועד, לא הביאו . . . ונכרת" (ויקרא יז, ג-ד)
- שלא להקדיש בעלי מומין למזבח, שנאמר "כול אשר בו מום, לא תקריבו" (ויקרא כב, כ); זה הוא איסור הקדשו.
- שלא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן, שנאמר "לא תקריבו אלה, לה'" (ויקרא כב, כב).
- שלא לזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח, שנאמר בבעלי מומין "לא תקריבו לה'" (ויקרא כב, כד); וזה הוא איסור זריקת דמו.
- שלא להקטיר אימורי בעלי מומין, שנאמר "ואישה, לא תיתנו מהם על המזבח" (ויקרא כב, כב).
- שלא להקריב בעל מום עובר, שנאמר "לא תזבח לה' אלוקיך שור ושה, אשר יהיה בו מום" (דברים יז, א); זה מום עובר.
- שלא להקריב בעל מום מיד הגויים, שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו" (ויקרא כב, כה).
- שלא ליתן מום בקודשים, שנאמר "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא); כלומר, אל תיתן בו מום.
- שלא להקריב שאור או דבש, שנאמר "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו" (ויקרא ב, יא).
- שלא להקריב תפל, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך" (ויקרא ב, יג).
- שלא להקריב אתנן ומחיר, שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג, יט).
- שלא לשחוט אותו ואת בנו, שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).
- שלא ליתן זית במנחת חוטא, שנאמר "לא ישים עליה שמן" (ויקרא ה, יא).
- שלא ליתן עליה לבונה, שנאמר "ולא ייתן עליה לבונה" (ויקרא ה, יא).
- שלא ליתן זית במנחת סוטה, שנאמר "לא ייצוק עליו שמן" (במדבר ה, טו).
- שלא ליתן עליו לבונה, שנאמר "ולא ייתן עליו לבונה" (במדבר ה, טו).
- שלא להמיר, שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו טוב ברע" (ויקרא כז, י).
- שלא לשנות הקודשים מקרבן לקרבן, שנאמר בבכור "לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז, כו); כלומר, לא יקדישנו לקרבן אחר.
- שלא לפדות בכור בהמה טהורה, שנאמר "אך בכור שור . . . לא תפדה" (במדבר יח, יז).
- שלא למכור מעשר בהמה, שנאמר "לא ייגאל" (ויקרא כז, לג).
- שלא למכור שדה החרם, שנאמר "כל חרם . . . לא יימכר" (ויקרא כז, כח).
- שלא לפדות שדה החרם, שנאמר "לא ייגאל" (ויקרא כז, כח).
- שלא יבדיל בחטאת העוף, שנאמר "ומלק את ראשו ממול עורפו, ולא יבדיל" (ויקרא ה, ח).
- שלא לעבוד בקודשים, שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך" (דברים טו, יט).
- שלא לגזוז את הקודשים, שנאמר "לא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט).
- שלא ישחוט הפסח והחמץ קיים, שנאמר "לא תשחט על חמץ, דם זבחי" (שמות לד, כה).
- שלא להניח אימורי הפסח עד שייפסלו בלינה, שנאמר "ולא ילין חלב חגי, עד בוקר" (שמות כג, יח).
- שלא להותיר מבשר הפסח, שנאמר "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (שמות יב, י).
- שלא להותיר מחגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא ילין מן הבשר . . ." (דברים טז, ד); מפי השמועה למדו שבבשר חגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, וזה שנאמר "לבוקר" (שם) לבוקרו של יום שני של פסח, שהוא שלישי לשחיטה.
- שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר, שנאמר "לא ישאירו ממנו עד בוקר" (במדבר ט, יב).
- שלא להותיר מבשר התודה עד בוקר, שנאמר "ולא תותירו ממנו עד בוקר" (ראה ויקרא כב, ל); והוא הדין לשאר הקודשים, שאין מניחין אותן לאחר זמן אכילתן.
- שלא לשבור עצם בפסח, שנאמר "ועצם, לא תשברו בו" (שמות יב, מו).
- שלא לשבור עצם בפסח שני, שנאמר "ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט, יב).
- שלא להוציא מבשר הפסח מן החבורה, שנאמר "לא תוציא מן הבית" (שמות יב, מו).
- שלא לעשות שיירי מנחות חמץ, שנאמר "לא תיאפה חמץ" (ויקרא ו, י).
- שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל" (שמות יב, ט).
- שלא להאכיל בשר הפסח לגר תושב, שנאמר "תושב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב, מה).
- שלא יאכל הערל בשר הפסח, שנאמר "כל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב, מח).
- שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר "כל בן נכר, לא יאכל בו" (שמות יב, מג); כלומר, ישראל שנלווה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.
- שלא יאכל אדם שנטמא קודשים, שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו--ונכרתה" (ויקרא ז, כ).
- שלא לאכול מן הקודשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל" (ויקרא ז, יט).
- שלא לאכול נותר, שנאמר "ואוכליו עוונו יישא . . . ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה" (ויקרא יט, ח).
- שלא לאכול פיגול, שנאמר "המקריב אותו לא ייחשב לו, פיגול יהיה; והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא" (ויקרא ז, יח); והוא בכרת.
- שלא יאכל זר תרומות, שנאמר "וכל זר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב, י).
- שלא יאכל אפילו תושב כהן ושכירו תרומה, שנאמר "תושב כהן ושכיר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב, י).
- שלא יאכל ערל תרומה, והוא הדין לשאר קודשים. ודבר זה לימדו הכתוב מן הפסח בגזירה שווה, ואינו בפירוש מן התורה; ומפי השמועה למדו שאיסור ערל בקודשים מגופי תורה, ואינו מדברי סופרים.
- שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר "איש מזרעך . . . בקודשים לא יאכל" (ראה ויקרא כא, יז; ויקרא כב, ד).
- שלא תאכל חללה קודש, לא תרומות ולא חזה ושוק, שנאמר "ובת כהן--כי תהיה, לאיש זר: היא, בתרומת הקודשים לא תאכל" (ויקרא כב, יב).
- שלא תיאכל מנחת כהן, שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תיאכל" (ויקרא ו, טז).
- שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה . . . לא תיאכל" (ויקרא ו, כג).
- שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר "לא תאכל, כל תועבה" (דברים יד, ג); למדנו מפי השמועה שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר.
- שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך" (דברים יב, יז).
- שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר "תירושך" (דברים יב, יז).
- שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, שנאמר "ויצהרך" (דברים יב, יז).
- שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל . . . ובכורות" (דברים יב, יז).
- שלא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר "לא תוכל . . . בקרך, וצאנך" (דברים יב, יז); מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא
- לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, לפי שכל דבר שייאכל חוץ למקום אכילתו "לא תוכל לאכול בשעריך" (שם) אקרא בו.
- שלא לאכול בשר העולה, שנאמר "לא תוכל . . . ונדריך אשר תידור" (ראה דברים יב, יז); כלומר, לא תוכל לאכול נדריך אשר תידור. וזו
- היא אזהרה של כל מועל, שלא ייהנה מן הקודשים האסורים ליהנות מהם; ואם נהנה, מעל.
- שלא לאכול בשר קודשים שלא יאכל זר בשר קדשי קדשים, שנאמר "וזר לא יאכל, כי קודש הם" (שמות כט, לג).
- שלא יאכל כהן ביכורים קודם הנחה בעזרה, שנאמר "לא תוכל . . . ותרומת ידך" (דברים יב, יז); אלו הביכורים.
- שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שייפדה, שנאמר "לא ביערתי ממנו בטמא" (דברים כו, יד).
- שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו, יד).
- שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתייה, שנאמר "ולא נתתי ממנו, למת" (דברים כו, יד); וכל שהוא חוץ לצרכי הגוף החי, "נתתי ממנו, למת" אקרא בו.
- שלא לאכול טבל; והטבל הוא הדבר שגידוליו מן הארץ החייב בתרומות ומעשרות, שלא הוציאו ממנו תרומת ה': שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל--את אשר ירימו, לה'" (ויקרא כב, טו); כלומר, דברים שהן עתידין להרים אותם לה', לא יעשו אותם חול ויאכלו אותם בטבלם.
- שלא להקדים תרומה לביכורים, ולא מעשר ראשון לתרומה, ולא מעשר שני לראשון, אלא מוציאין על הסדר: ביכורים תחילה, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני; שנאמר "מלאתך ודמעך, לא תאחר" (שמות כב, כח), כלומר לא תאחר דבר הראוי להקדימו.
- שלא לאחר הנדרים והנדבות שנדר ושנדב, שנאמר "לא תאחר לשלמו" (דברים כג, כב).
- שלא לעלות לחג בלא קרבן, שנאמר "ולא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג, טו).
- שלא לעבור על דברים שאסר אדם על נפשו, שנאמר "לא יחל, דברו" (במדבר ל, ג).
- שלא ייקח כהן זונה, שנאמר "אישה זונה . . . לא ייקחו" (ויקרא כא, ז).
- שלא ייקח כהן חללה, שנאמר "וחללה לא ייקחו" (ויקרא כא, ז).
- שלא ייקח כהן גרושה, שנאמר "ואישה גרושה מאישה לא ייקחו" (ויקרא כא, ז).
- שלא ייקח כהן גדול אלמנה, שנאמר "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא ייקח" (ויקרא כא, יד).
- שלא יבעול כהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושין, מפני שמחללה, שנאמר "ולא יחלל זרעו, בעמיו" (ויקרא כא, טו); הרי הוא מוזהר שלא לחלל כשרה.
- שלא ייכנס כהן למקדש פרוע ראש, שנאמר "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י, ו).
- שלא ייכנס כהן למקדש קרוע בגדים, שנאמר "ובגדיכם לא תפרומו" (ויקרא י, ו).
- שלא ייצא כהן מן העזרה בשעת העבודה, שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו" (ויקרא י, ז).
- שלא ייטמא כהן הדיוט לשאר מתים, שנאמר "לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקרא כא, א).
- שלא ייטמא כהן גדול ואפילו לקרוביו, שנאמר "לאביו ולאימו, לא ייטמא" (ויקרא כא, יא).
- שלא ייכנס כהן גדול עם מת, שנאמר "ועל כל נפשות מת, לא יבוא" (ויקרא כא, יא); כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבוא וחייב בבל ייטמא.
- שלא ייקח כל שבט לוי חלק בארץ, שנאמר "ונחלה לא יהיה לו" (דברים יח, ב).
- שלא ייקח כל שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, שנאמר "לא יהיה לכהנים הלויים" (דברים יח, א).
- שלא לעשות קורחה על מת, שנאמר "לא תשימו קורחה בין עיניכם--למת" (דברים יד, א).
- שלא לאכול בהמה טמאה, שנאמר "אך את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה" (ויקרא יא, ד; דברים יד, ז).
- שלא לאכול דג טמא, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, יא).
- שלא לאכול עוף טמא, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא, יג).
- שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר "כול שרץ העוף, טמא הוא לכם: לא, ייאכלו" (דברים יד, יט).
- שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר "וכל השרץ, השורץ על הארץ--שקץ הוא, לא ייאכל" (ויקרא יא, מא).
- שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא, מד).
- שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר, שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ--לא תאכלום" (ויקרא יא, מב).
- שלא לאכול שרץ המים, שנאמר "אל תשקצו, את נפשותיכם, בכל השרץ, השורץ" (ויקרא יא, מג).
- שלא לאכול מתה, שנאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד, כא).
- שלא לאכול טריפה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב, ל).
- שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים יב, כג).
- שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג).
- שלא לאכול דם, שנאמר "וכל דם, לא תאכלו" (ויקרא ג, יז; ויקרא ז, כו).
- שלא לאכול חלב, שנאמר "כל חלב שור וכשב, ועז--לא תאכלו" (ויקרא ז, כג).
- שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא).
- שלא לאכול בשר בחלב, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" פעם שנייה (שמות לד, כו); כך למדו מפי השמועה, שאחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה.
- שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר "ולא ייאכל את בשרו" (שמות כא, כח).
- שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח, שנאמר "ולחם . . . לא תאכלו" (ויקרא כג, יד).
- שלא לאכול קלי מן החדש, שנאמר "וקלי . . . לא תאכלו" (ויקרא כג, יד).
- שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה, שנאמר "וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג, יד).
- שלא לאכול עורלה, שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל" (ויקרא יט, כג).
- שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר "פן תקדש, המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם" (דברים כב, ט); זה הוא איסור אכילה.
- שלא לשתות יין נסך, שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח).
- שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר "בננו זה . . . זולל, וסובא" (דברים כא, כ).
- שלא לאכול ביום הצום, שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תעונה" (ויקרא כג, כט).
- שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג, ג).
- שלא לאכול תערובת חמץ, שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב, כ).
- שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג).
- שלא ייראה חמץ, שנאמר "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג, ז).
- שלא יימצא חמץ, שנאמר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב, יט).
- שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין, שנאמר "וכל משרת ענבים" (במדבר ו, ג); ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין, הרי זה אסור עליו, שנאמר "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (שם).
- שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר "וענבים לחים . . . לא יאכל" (במדבר ו, ג).
- שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר "ויבשים לא יאכל" (במדבר ו, ג).
- שלא יאכל חרצנים, שנאמר "מחרצנים . . . לא יאכל" (במדבר ו, ד).
- שלא יאכל זוגים, שנאמר "ועד זג--לא יאכל" (במדבר ו, ד).
- שלא ייטמא הנזיר למת, שנאמר "לאביו ולאימו . . . לא ייטמא להם, במותם" (במדבר ו, ז).
- שלא ייכנס באוהל המת, שנאמר "על נפש מת, לא יבוא" (במדבר ו, ו).
- שלא יגלח הנזיר, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו, ה).
- שלא לקצור כל השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג, כב).
- שלא ללקוט השיבולים הנופלות בשעת קצירה, שנאמר "ולקט קצירך, לא תלקט" (ויקרא יט, ט; ויקרא כג, כב).
- שלא לבצור עוללות הכרם, שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט, י).
- שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר "ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא יט, י).
- שלא ליקח עומר השכחה, שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט); וכן לכל האילנות יש שכחה, שנאמר "לא תפאר אחריך" (דברים כד, כ).
- שלא לזרוע כלאי זרעים, שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט, יט).
- שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, שנאמר "לא תזרע כרמך, כלאיים" (דברים כב, ט).
- שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאיים" (ויקרא יט, יט).
- שלא יעשה מלאכה בשני מיני בהמה כאחד, שנאמר "לא תחרוש בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב, י).
- שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית, שנאמר "לא תחסום שור, בדישו" (דברים כה, ד).
- שלא לעבוד אדמה בשביעית, שנאמר "שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד).
- שלא לעבוד אילן בשביעית, שנאמר "וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה, ד).
- שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים, שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה, ה).
- שלא לאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין בכל שנה ושנה, שנאמר "ואת עינבי נזיריך לא תבצור" (ויקרא כה, ה).
- שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן, שנאמר בה "לא תזרעו" (ויקרא כה, יא).
- שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים, שנאמר בו "לא תקצרו את ספיחיה" (ויקרא כה, יא).
- שלא לאסוף פירות יובל כאספת שאר השנים, שנאמר בו "ולא תבצרו את נזיריה" (ויקרא כה, יא).
- שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג).
- שלא לשנות מגרשי הלויים ושדותיהם, שנאמר "ושדה מגרש עריהם, לא יימכר" (ויקרא כה, לד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה.
- שלא לעזוב הלויים, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב, יט), אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחין אותן בהן בכל רגל ורגל.
- שלא יתבע הלוואה שעברה עליה שביעית, שנאמר "לא ייגוש את ריעהו ואת אחיו" (דברים טו, ב).
- שלא יימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר "הישמר לך פן יהיה דבר . . ." (דברים טו, ט). זה הכלל—כל מקום שנאמר הישמר או פן או אל, אינו אלא מצות לא תעשה.
- שלא להימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך, שנאמר "לא תאמץ את לבבך . . ." (דברים טו, ז); נמצא הנותן צדקה עושה מצות עשה, והמעלים עיניו מן הצדקה יתר על שביטל עשה עבר על לא תעשה.
- שלא לשלח עבד עברי ריקם כשייצא חופשי, שנאמר "לא תשלחנו, ריקם" (דברים טו, יג).
- שלא יתבע העני בחובו כשיידע שהוא עני, ולא יצר לו, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב, כד).
- שלא להלוות בריבית לישראל, שנאמר "את כספך--לא תיתן לו, בנשך; ובמרבית" (ויקרא כה, לז).
- שלא ללוות בריבית, שנאמר "לא תשיך לאחיך" (דברים כג, כ); כך למדו מפי השמועה, שזו אזהרה ללווה שלא יינשך למלווה.
- שלא להשית יד בין לווה ומלווה בריבית, ולא להיות ערב, ולא עד, ולא לכתוב שטר ביניהם, שנאמר "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב, כד).
- שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר" (ויקרא יט, יג).
- שלא ימשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר "לא תבוא אל ביתו, לעבוט עבוטו" (דברים כד, י).
- שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר "לא תשכב, בעבוטו" (דברים כד, יב); כלומר, לא תשכב ועבוטו עימך, אלא תשיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.
- שלא למשכן האלמנה, שנאמר "ולא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד, יז).
- שלא לחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש, שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד, ו).
- שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר "לא תגנוב" (שמות כ, יב; דברים ה, טז); זה גונב נפש.
- שלא לגנוב ממון, שנאמר "לא, תגנובו" (ויקרא יט, יא); זו היא גניבת ממון.
- שלא לגזול, שנאמר "לא תגזול" (ויקרא יט, יג).
- שלא להסיג גבולות, שנאמר "לא תסיג גבול ריעך" (דברים יט, יד).
- שלא לעשוק, שנאמר "לא תעשוק את ריעך" (ויקרא יט, יג).
- שלא לכחש בממון חברו, שנאמר "לא תכחשו" (ויקרא יט, יא).
- שלא לישבע על כפירת ממון חברו, שנאמר "לא תשקרו" (ויקרא יט, יא); כלומר, לא תישבע על שקר בממון שיש לחברך בידך.
- שלא יונה במקח וממכר, שנאמר "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה, יד).
- שלא יונה בדברים, שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוקיך" (ויקרא כה, יז); זו אונאת דברים.
- שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר "וגר לא תונה" (שמות כב, כ).
- שלא להונות את הגר במקח וממכר, שנאמר "ולא תלחצנו" (שמות כב, כ).
- שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל לאדוניו שבחוצה לארץ, שנאמר "לא תסגיר עבד, אל אדוניו" (דברים כג, טז).
- שלא להונות עבד זה, שנאמר "עימך יישב בקרבך . . . בטוב לו; לא, תוננו" (דברים כג, יז).
- שלא לענות יתום ואלמנה, שנאמר "כל אלמנה ויתום, לא תענון" (שמות כב, כא).
- שלא לעבוד בעבד עברי עבודת עבד, שנאמר "לא תעבוד בו, עבודת עבד" (ויקרא כה, לט).
- שלא למכור אותו ממכרת עבדים, שנאמר "לא יימכרו, ממכרת עבד" (ויקרא כה, מב).
- שלא לעבוד בעבד עברי בפרך, שנאמר "לא תרדה בו, בפרך" (ויקרא כה, מג; ויקרא כה, מו).
- שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו בפרך, שנאמר "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה, נג).
- שלא למכור אמה עברייה לאחר, שנאמר "לא ימשול למוכרה, בבגדו בה" (שמות כא, ח).
- שלא למנוע מאמה עברייה היעודה שאר כסות ועונה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא, י); והוא הדין לשאר הנשים.
- שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "ומכור לא תמכרנה, בכסף" (דברים כא, יד).
- שלא לכבוש אשת יפת תואר שפחה, שנאמר "לא תתעמר בה" (דברים כא, יד).
- שלא לחמוד, שנאמר "לא תחמוד אשת ריעך" (שמות כ, יג; דברים ה, יז).
- שלא להתאוות, שנאמר "לא תתאווה בית ריעך" (דברים ה, יז).
- שלא יאכל השכיר שלא בשעת מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו, שנאמר "וחרמש לא תניף" (דברים כג, כו).
- שלא ייקח השכיר יתר על אכילתו, שנאמר "ואכלת ענבים כנפשך שובעך; ואל כליך, לא תיתן" (דברים כג, כה).
- שלא יתעלם מן האבידה, שנאמר "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב, ג).
- שלא להניח הבהמה רובצת תחת משאה בדרך, שנאמר "לא תראה חמור שונאך" (ראה שמות כג, ה; דברים כב, ד).
- שלא לעשות עוול במידה, שנאמר "לא תעשו עוול, במשפט, במידה" (ויקרא יט, לה); מפי השמועה למדו שהכתוב מזהיר, לא תעשו עוול במשפט המידה.
- שלא להיות אצלנו איפה ואיפה אבן ואבן, שנאמר "לא יהיה לך בביתך, איפה ואיפה" (דברים כה, יד).
- שלא לעוול המשפט, שנאמר "לא תעשו עוול, במשפט" (ויקרא יט, טו).
- שלא ליקח שוחד, שנאמר "ושוחד, לא תיקח" (שמות כג, ח).
- שלא לכבד גדול בדין, שנאמר "ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו).
- שלא יירא הדיין בדין מאדם רע, שנאמר "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז).
- שלא לרחם על עני בדין, שנאמר "ודל, לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג).
- שלא להטות משפט אדם חוטא, שנאמר "לא תטה משפט אביונך" (שמות כג, ו); למדו מפי השמועה, שזה אביון במצוות.
- שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות, שנאמר "לא תחוס, עינך" (דברים יט, כא).
- שלא להטות משפט גרים ויתומים, שנאמר "לא תטה, משפט גר יתום" (דברים כד, יז).
- שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עמו, שנאמר "לא תישא, שמע שוא" (שמות כג, א).
- שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות, אם היו המחייבין יתר על המזכין אחד, שנאמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג, ב).
- שלא ילמד חובה מי שלימד זכות תחילה בדיני נפשות, שנאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג, ב).
- שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדיני תורה, אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות, שנאמר "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז).
- שלא להעיד בשקר, שנאמר "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ, יב).
- שלא יעיד בעל עבירה, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס" (שמות כג, א).
- שלא יעיד קרוב, שנאמר "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז); מפי השמועה למדו שלא יומתו אבות בעדות בנים, והוא הדין לשאר הקרובים.
- שלא לכרות הדין על פי עד אחד, שנאמר "לא יקום עד אחד באיש" (דברים יט, טו).
- שלא להרוג נקי, שנאמר "לא תרצח" (שמות כ, יב; דברים ה, טז).
- לחתוך הדין באומד הדעת, עד שיראו שני עדים גופו של דבר, שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז).
- שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות, שנאמר "ועד אחד, לא יענה בנפש" (במדבר לה, ל).
- שלא להרוג מחויב הריגה קודם שיעמוד בדין, שנאמר "ולא ימות הרוצח, עד עומדו לפני העדה" (במדבר לה, יב).
- שלא לחוס על הרודף, אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף ויהרגנו או יגלה ערוותו, שנאמר "וקצותה, את כפה: לא תחוס, עינך" (דברים כה, יב).
- שלא לענוש האנוס, שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו).
- שלא ליקח כופר מן הרוצח, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה, לא).
- שלא ליקח כופר בגלות רוצח בשגגה, שנאמר "ולא תקחו כופר, לנוס אל עיר משלא לעמוד על הדם, שנאמר "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט, טז).
- שלא להניח מכשול, שנאמר "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח).
- שלא להכשיל תם בדרך, שנאמר "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד).
- שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות, שנאמר "לא יוסיף: פן יוסיף" (דברים כה, ג).
- שלא לרגל, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז).
- שלא לשנוא בלב, שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז)
- שלא להלבין פני אדם מישראל, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט, יז).
- שלא לנקום, שנאמר "לא תיקום" (ויקרא יט, יח).
- שלא לנטור, שנאמר "ולא תיטור" (ויקרא יט, יח).
- שלא ליקח אם על הבנים, שנאמר "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב, ו).
- שלא לגלח שיער הנתק, שנאמר "ואת הנתק, לא יגלח" (ויקרא יג, לג).
- שלא לתלוש סימני צרעת, שנאמר "הישמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח).
- שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן, שנאמר "אשר לא ייעבד בו, ולא ייזרע" (דברים כא, ד).
- שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי רבים כל שנתו, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהן, שנאמר "לא ייצא בצבא, ולא יעבור עליו לכל דבר" (דברים כד, ה).
- שלא להחיות מכשף, שנאמר "מכשפה, לא תחייה" (שמות כב, יז).
- שלא להמרות על פי בית דין, שנאמר "לא תסור, מכל הדבר" (ראה דברים יז, יא).
- שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה שקיבלו על פה, שנאמר "את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם--אותו תשמרו, לעשות: לא תוסף עליו" (דברים יג, א).
- שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר "ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א).
- שלא לקלל הדיין, שנאמר "אלוקים, לא תקלל" (שמות כב, כז).
- שלא לקלל הנשיא, והוא המלך או ראש ישיבת ארץ ישראל, שנאמר "ונשיא בעמך, לא תיאור" (שמות כב, כז).
- שלא לקלל אחד משאר ישראל, שנאמר "לא תקלל חירש" (ויקרא יט, יד).
- שלא לקלל אב ואם, שנאמר "ומקלל אביו ואימו, מות יומת" (שמות כא, יז).
- שלא להכות אב ואם, שנאמר "ומכה אביו ואימו, מות יומת" (שמות כא, טו).
- שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, ט; דברים ה, יג).
- שלא להלך חוץ לתחום מדינה כהולכי דרכים בשבת, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו" (שמות טז, כט).
- שלא לענוש בשבת, שנאמר "לא תבערו אש, בכול מושבותיכם" (שמות לה, ג).
- שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, שנאמר "כל מלאכה, לא ייעשה בהם" (שמות יב, טז).
- שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח, שנאמר "כל מלאכה, לא ייעשה בהם" (שמות יב, טז).
- שלא לעשות מלאכה בחג השבועות, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג, כא; במדבר כח, כו).
- שלא לעשות מלאכה באחד לחודש השביעי, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג, כה; במדבר כט, א).
- שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים, שנאמר בו "כל מלאכה לא תעשו" (ויקרא טז, כט; ויקרא כג, כח; ויקרא כג, לא; במדבר כט, ז).
- שלא לעשות מלאכה בראשון של חג, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג, לה; במדבר כט, יב).
- שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג, לו; במדבר כט, לה).
- שלא לגלות ערוות אם, שנאמר "אימך היא, לא תגלה ערוותה" (ויקרא יח, ז).
- שלא לגלות ערוות אשת אב, שנאמר "ערוות אשת אביך, לא תגלה" (ויקרא יח, ח).
- שלא לגלות ערוות אחות, שנאמר "ערוות אחותך . . . לא תגלה" (ויקרא יח, ט).
- שלא לגלות ערוות אחות מן האב ומן האם, שנאמר "ערוות בת אשת אביך . . . אחותך היא--לא תגלה, ערוותה" (ויקרא יח, יא).
- שלא לגלות ערוות בת הבן, שנאמר "ערוות בת בנך" (ויקרא יח, י).
- שלא לגלות ערוות בת הבת, שנאמר "או בת בתך, לא תגלה ערוותן" (ויקרא יח, י).
- שלא לגלות ערוות הבת; ולמה לא נתפרשה בתורה, מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת, ומפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה, כשאר עריות.
- שלא לגלות ערוות אישה ובתה, שנאמר "ערוות אישה ובתה, לא תגלה" (ויקרא יח, יז).
- שלא לגלות ערוות אישה ובת בנה, שנאמר "את בת בנה" (ויקרא יח, יז).
- שלא לגלות ערוות אישה ובת בתה, שנאמר "ואת בת בתה, לא תיקח" (ויקרא יח, יז).
- שלא לגלות ערוות אחות האב, שנאמר "ערוות אחות אביך, לא תגלה" (ויקרא יח, יב).
- שלא לגלות ערוות אחות האם, שנאמר "ערוות אחות אימך, לא תגלה" (ויקרא יח, יג).
- שלא לגלות ערוות אשת אחי האב, שנאמר "אל אשתו לא תקרב, דודתך היא" (ויקרא יח, יד).
- שלא לגלות ערוות אשת הבן, שנאמר "ערוות כלתך, לא תגלה" (ויקרא יח, טו).
- שלא לגלות ערוות אשת אח, שנאמר "ערוות אשת אחיך, לא תגלה" (ויקרא יח, טז).
- שלא לגלות ערוות אחות אישה, שנאמר "ואישה אל אחותה, לא תיקח" (ויקרא יח, יח).
- שלא לגלות ערוות נידה, שנאמר "ואל אישה, בנידת טומאתה--לא תקרב" (ויקרא יח, יט).
- שלא לגלות ערוות אשת איש, שנאמר "ואל אשת, עמיתך--לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח, כ).
- שלא לשכב עם בהמה, שנאמר "ובכל בהמה לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח, כג).
- שלא תביא אישה בהמה עליה, שנאמר "ואישה, לא תעמוד לפני בהמה לרבעה" (ויקרא יח, כג).
- שלא לשכב עם זכר, שנאמר "ואת זכר--לא תשכב" (ויקרא יח, כב).
- שלא לגלות ערוות האב עצמו, שנאמר "ערוות אביך . . . לא תגלה" (ויקרא יח, ז).
- שלא לגלות ערוות אחי האב עצמו, שנאמר "ערוות אחי אביך, לא תגלה" (ויקרא יח, יד).
- שלא ליקרב לעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערווה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה, שנאמר "אל כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח, ו); מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערווה.
- שלא יישא ממזר בת ישראל, שנאמר "לא יבוא ממזר, בקהל ה'" (דברים כג, ג).
- שלא תהיה קדשה, והיא הנבעלת בלא כתובה וקידושין, שנאמר "לא תהיה קדשה" (דברים כג, יח).
- שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון . . ." (דברים כד, ד).
- שלא תינשא היבמה לאחר חוץ מיבמה, שנאמר "לא תהיה אשת המת" (דברים כה, ה).
- שלא יגרש האונס אנוסתו, שנאמר "לא יוכל שלחה, כל ימיו" (דברים כב, כט).
- שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, שנאמר בו "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (דברים כב, יט).
- שלא ייקח סריס בת ישראל, שנאמר "לא יבוא פצוע דכא" (דברים כג, ב).
- שלא לסרס זכר מכל המינים, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף, שנאמר "ובארצכם, לא תעשו" (ויקרא כב, כד).
- שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים, שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי" (דברים יז, טו).
- שלא ירבה המלך סוסים, שנאמר "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז, טז).
- שלא ירבה המלך נשים, שנאמר "ולא ירבה לו נשים" (דברים יז, יז).
- שלא ירבה לו כסף וזהב, שנאמר "וכסף וזהב, לא ירבה לו מאוד" (דברים יז, יז).
|
ערך מורחב – מלקות (הלכה)
טקסט בוויקיטקסט: רשימת מצוות לא תעשה
