לאו הניתן לתשלומין

לאו הניתן לתשלומין
(מקורות עיקריים)

משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ב'

לאו הניתן לתשלומין הוא מצוות לא תעשה שהעובר עליה מתחייב בתשלומי ממון. על לאו מסוג זה אין עונש במלקות.

כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם. וכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו. וכל לאו שנתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו. וכל לאו שנתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן. וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו. ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן".

— הרמב"ם משנה תורה הלכות סנהדרין והעונשים המסורין להם פרק יח הלכה ב

הגדרתו

בטעם מדוע אין לוקים כשעוברים על לאו הניתן לתשלומין נאמרו כמה ביאורים בראשונים ובאחרונים.

• לדעת תוספות הפטור ממלקות הוא מדין לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו. לדוגמא, אדם הגוזל מחברו ועובר על לאו של לא תגזול - "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ג) מתחייב במצוות עשה להשיב את הגזלה שגזל: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ספר ויקרא, פרק ה', פסוק כ"ג), ומכיון שהוא מחויב במצות עשה, לכך הוא אינו לוקה. במידה ואותו אדם שרף את הגזילה, לכאורה הוא אינו יכול לקיים את מצות 'והשיב' ומשכך עליו ללקות. ואולם בנקודה זו מגיע הכלל של 'לאו הניתן לתשלומין' וקובע, שמכיון שעדיין מוטל עליו לשלם את דמי הגזילה, למרות שהוא אינה משיבה בעין, הוא אינו לוקה. אכן כתב היבין שמועה (כלל רב) על פי דברי התוספות, שדווקא כאשר מדובר בלאו הניתק לעשה אזי אין לוקין עליו כאשר הוא ניתן לתשלומין, אבל אם הלאו לא ניתק לעשה לא יועיל מה שישנו בתשלומין לפטרו מן המלקות.
• הריטב"א בשם הרמ"ה כתב, שהפטור הוא על פי מה שדרשו את הפסוק 'כדי רשעתו', משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, שמזה למדים שאין אדם לוקה ומשלם, ומשום כך לאו הניתן לתשלומין אינו לוקה.
• מהר"ם שיק ביאר, שלאו הניתן לתשלומין הוא לאו שכל עניינו שלא יחסר ממונו של חבירו, או שלא יתרבה ממונו שלא כדין, ומכיון שבדבר שבממון שייך לקיחה לזמן או לקיחה בתורת שאלה על מנת להחזיר שאין זה איסור, או שלכל הפחות אין לוקין על זה, על כן גם כשהוא נטלה ומחשבתו שלא להחזיר, מכל מקום אם החזירו לבסוף אי אפשר להלקותו שכן לא מצינו מלקות על מחשבה.
• ביאור נוסף כתב המהר"ם שיק , שמכיון שלאו הניתן לתשלומין עיקר עניינו הוא ממון, הרי שאין למדים ממון מאיסור, ועל כן אין ללמוד מלקות לגביו משאר לאוין.
• וכעין זה כתבו האבן האזל והאבי עזרי , שלאו הניתן לתשלומין מעיקרו לא בא לחייב עונש אלא לממון ומשום כך אין לוקין עליו. ובאבן האזל דימה זאת ללאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין שאין לוקין עליו מפני שלא אמרה תורה לאו זה כדי להעניש אלא כדי להזהיר לעונש מיתה, שכמו כן לאו הניתן לתשלומין, לא אמרה תורה לאו זה כדי ללקות אלא כדי לחייב ממון. ולדבריהם, גם כשאין תשלום ממון בפועל, מכל מקום הוא אינו לוקה.
• האחיעזר כתב, שמה שאין לוקין על לאו הניתן לתשלומין אינו מצד הדין של 'כדי רשעתו', אלא מצד קלות הלאו, שכל שגילתה תורה שמשלם ומתקן העון אשר חטא הרי זה דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו. וביאר , שאף אם התשלומין אינם כתובים בתורה בגדר מצות עשה, מכל מקום יש לזה דין ניתק לעשה, כי כל מה שהלאו הוא משום הפסד ממון חבירו, והוא משלם ההפסד, הרי התשלומין תיקון הלאו בפועל שעל ידי התשלומין יתוקן העון אשר חטא בו, וכמו שלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כמו כן לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו.